[בתמונה: דוד בן גוריון עם שני בני טיפוחיו: שמעון פרס מימין ומשה דיין משמאל. צילום: הנס פין, לע"מ]

[לאוסף פרקי החוברת: משה דיין - בין אסטרטג למדינאי, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על דוד בן גוריון, לחצו כאן]

עודכן ב- 28 בספטמבר 2022

שמעון פרס ז"ל (ראו תמונה משמאל) היה פוליטיקאי ואיש ציבור ישראלי. כיהן כנשיאהּ התשיעי של מדינת ישראל, בין השנים 2007–2014, וכראש ממשלת ישראל השמיני בשנים 1984–1986, וכן במשך כשבעה חודשים לאחר רצח רבין, בשנים 1995–1996. במשך כחמישה עשורים שימש חבר הכנסת ובחלקם היה שר בממשלות ישראל בתפקידים בכירים. היה יושב ראש מפלגת העבודה במשך כ-20 שנים.

[תמונתו של שמעון פרס משמאל באדיבות משרד ראש הממשלה. שם הצלם אינו מוזכר]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2001, והיא מועלית לרשת, לרגל יום העצמאות ה- 71 למדינת ישראל.

זוהי קלאסיקה... העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום - חלקם על ידי אישים שאינם כבר איתנו, כאריאל שרון ושמעון פרס - נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

*  *  *

ראשית, אני רוצה לומר שמניסיוני, בסופו של דבר, האנשים קובעים לא פחות מהרעיונות. כשבוחנים היטב את ההיסטוריה, רואים, שלאופיו של האדם יש השפעה ניכרת, לפעמים מכרעת, על מה שקורה, לא פחות מכל האידאולוגיות והרעיונות והדברים האחרים.

על כן, אין ספק, שלאישיות חשובה יש השפעה עמוקה מאוד. ברצוני לומר מראש, שלפי הכרתי, דוד בן-גוריון היה המדינאי הגדול ביותר של העם היהודי בעת החדשה, ומשה דיין היה האיש המרתק ביותר, שהכרתי בישראל המתחדשת. המפגש ביניהם היה מרתק בפני עצמו.

על מה אני מסתמך בדבריי? עבדתי עם בן-גוריון כ- 18 שנים, בתפקידיי כמנכ"ל משרד הביטחון, כסגנו לענייני ביטחון, כסגן שר הביטחון, ואחר כך, בחיים המפלגתיים. את משה דיין הכרתי ב- 1946, באופן אישי, כאשר שנינו נבחרנו לנציגי מפלגת העבודה לקונגרס הציוני בבזל. היה זה המפגש הפוליטי הראשון בינינו, ואחר כך, במשך עשרות בשנים, היינו יחד ועבדנו יחד.

[בתמונה: ח"כ דוד בן גוריון מחווה בידיו בעת שיחה עם חברי הכנסת משה דיין, שמעון פרס ויעקב חזן, במהלך ישיבת הפתיחה של הכנסת השישית בירושלים, 22.11.1965. צילום: משה פרידן, לע"מ]

לאחר שדיברתי על בן-גוריון ועל דיין, אני רוצה להוסיף ולומר, שלא הייתה זו רעות, שסגנונה היה לשחק גולף או ללכת לסינמה או לרכל. בין השניים היו הכרה והוקרה עמוקות מאוד. בן-גוריון העריך את משה דיין. אני יכול אפילו לומר, שאהב אותו כבן אדם, וכמו כן, שמשה מאוד מאוד… אני אשתמש במילה העריץ את בן-גוריון.

אני חושב שהיה יחס כן בין שני הצדדים: היו עליות וירידות, אף אחד מהם לא היה חסיד שוטה, לא בן-גוריון כלפי משה ולא משה כלפי בן-גוריון, אבל, ביסודו של דבר, עמדו הערכה ויחס עמוק מאוד בין השניים, שכמעט לא נפגעו לאורך הדרך כולה. המפגש ביניהם היה מפגש של אופי, של איכות ושל הבנה עמוקה מאד של צרכי המדינה בדגשים שונים. המפגש האמתי בין השניים היה המפגש הפרובלמטי ביותר בחיי מדינה, המתקיים בשטח הלא מוגדר שבין ביטחון לבין מדיניות.

אנחנו יודעים מהו משרד החוץ, אנחנו יודעים מהו משרד הביטחון, אבל, ההכרעות האמתיות הן בין זה לבין זה, בהשתתפות הדרג המדיני והדרג הצבאי. כאשר שני הדרגים הללו מבינים; שלפעמים, אי אפשר להתחמק ממלחמה, אבל, גם אסור להתחמק מעשיית שלום.

העשייה המתמדת הזו, החיפוש אחר שלום, אם אפשר, ואחר מלחמה, אם אי אפשר, כדי לנצח, הוא חיפוש קשה מאוד, שדרושים בו אינטואיציה רבה, חוש פרופורציה, ידע רב, אופי, ותכונות רבות אחרות, שעושות את האדם לאישיות מן המדרגה הראשונה. בתחום זה, שניהם נפגשו וניהלו את העניינים בתקופה מכרעת בחייה של מדינת ישראל.

דבר נוסף שיש לציין, הוא המעשים האלה, בתחום הבלתי מוגדר, שבין ביטחון לבין שלום, בראייה אקטואלית ובראייה היסטורית. אני יכול לומר, אם אני משווה בין השניים, ששניהם אהבו היסטוריה, שניהם ידעו היסטוריה, שניהם אהבו את הארץ, אהבו את העם, ושניהם נהגו לערוך השוואות.

אגב, מעניין, ששניהם העריכו בהיסטוריה היהודית את התקופה הראשונה של העם היהודי. בן-גוריון לא כל כך אהב להזכיר, בלשון רפה, את מה שקרה לעם ישראל לאחר שגלה מארצו. הוא מאוד אהב את הימים הראשונים, את התנ"ך, את התהוותו של העם היהודי עצמו. גם משה אהב יותר את העם היהודי בסנדלים תנ"כיים, מאשר בנעלים מצוחצחות ובבגדים מגונדרים. משה כתב גם ספר על התנ"ך (ראו תמונת כריכה משמאל), כפי שתפס אותו בעצמו, וגם אצלנו, חיפש הרבה מאוד תופעות תנ"כיות.

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של משה דיין, לחיות עם התנ"ך, שראה אור בהוצאת עידנים ב- 1986. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

היה הבדל בין השניים, מהבחינה הזאת. בן-גוריון מאוד הקפיד, בכל מעשה שעשה, לזכור, שכל מלחמה וכל מעשה נשפטים פעמיים. פעם בשעת עשייה, נאמר, בשדה הקרב, ופעם בזיכרון העם, בספרי ההיסטוריה. גם כאשר נקט בהכרעה, הוא חשב תמיד, איך הדבר ייטבע בליבו של העם, איך יוסיף הדבר הזה תווי אופי לעם היהודי עצמו.

לבן-גוריון היו טענות כלפי העם היהודי בתקופה הראשונה להתהוותו, התקופה שאותה כל כך אהב. הוא חשב, שהעם היהודי הקים נביאים בלתי רגילים, גדולים, מלכים, מצביאים. אגב, אנחנו העם היחיד בעולם, שבהיסטוריה שלו יש מקום לא רק למצביאים, למלכים, לכוהנים, לשופטים, אלא גם לנביאים. אין ספר היסטוריה אחר, שאני מכיר, שבו נותנים לנביאים מקום, כמעט שווה, בעשיית ההיסטוריה, שלעתים, עולה על התפקיד, שמעניקים למלך או למצביא.

בן-גוריון חשש, שלמרות שהעם היהודי הצטיין בנביאים, הצטיין במפקדים והצטיין במלכים, הוא היה חסר, באופן כרוני, מדינאים. הוא חשב, שהחורבן שפקד אותנו פעמיים, נבע מחוסר יכולת מדינית של העם היהודי. הוא חשב, שלעם היהודי יש כושר נבואי, אך אין לו כושר מדיני. אין חוש של פרופורציה, אין יכולת הבחנה מוקדמת, מתי עלול להתרחש אסון או מתי נולד סיכוי.

[מקור תמונתו של דוד בן גוריון: לע"ם. שם הצלם אינו מוזכר. הכרזה: ייצור ידע]

גם כשבן-גוריון הרגיש שקמה מדינה, ואחר כך, שוב פרצה מלחמה, הוא פנה מהתנ"ך אל הפילוסופיה היוונית. הוא חשב, ששם יש תיאור נכון יותר של המדינאי והמדיניות, ומה שאחר כך נקרא בשפתנו ה'ממלכתיות', מה שכל כך חסר בספרי התנ"ך.

[למאמרו של האלוף במיל' גרשון הכהן, העוסק בממלכתיות על פי בן גוריון, לחצו כאן]

אין לי שום ספק שבן-גוריון, בליבו, בתת הכרתו, שאף להיות מדינאי. כלומר, בעל העזה, וראייה ראלית, אך, תמיד עם חוש פרופורציה מאוד מפוכח. חוש פרופורציה, אגב, כולל גם דברים נועזים. מי שחושב, שלהעז זו חריגה מפרופורציה, אינו בעל חוש פרופורציה. לפעמים צריכים לקבל הכרעות מאוד נועזות, כדי לשמור על חוש הפרופורציה.

משה, אני חושב, נטה יותר לצד של המלכים. הוא היה איש מאוד ארצי, ותמיד היה אומר, שבמדיניות צריך להבחין בין דברים שניתנים להזזה, לבין דברים שאינם ניתנים להזזה. להתעקש על דברים שאינם ניתנים להזזה, זהו בזבוז זמן. אני יכול לומר זאת באופן ציורי: אם אתה רואה פירמידה, ואתה רואה סוס, אל תנסה לרכב על הפירמידה. קח את הסוס ותדהר. אחר כך, נראה מה יקרה עם הפירמידה. הוא תמיד חיפש בצד המדיני, לא את ההד ההיסטורי, אלא את השביל הארצי. היכן אפשר לפרוץ, היכן אפשר להתקדם וכיצד ניתן לעשות זאת.

שניהם ידעו, שאין דברים פשוטים ואין דברים מושלמים.

כשאמרו למשה, שהוא צריך להיות סמל ומופת בצבא, הוא היה אומר: "אני לא סמל ומופת, אני בן אדם. אחראי כן, מופת לא". הוא הבחין בין השניים. גם בן-גוריון, מצידו, מאוד נזהר מלהשתמש במילה "אני". שמתי לב, שבן-גוריון הבחין מתי לומר "אני", מתי לומר "אנחנו". זו אבחנה מאוד מעניינת. כשמנצחים זה "אנחנו", כשנסוגים זה "אני".  כשיש במה להתגאות זה "אנחנו", כשצריך לקבל הכרעות לא נעימות זה "אני". נמצא בזה, כמובן, אותו היגיון של איש מדיני, אשר ביקש לגבש חזון של עם, שלאורו ילכו, ויחד עם זה, גם אחריות אישית, שלא היה מוכן להעמיס על אחרים.

[תמונתו של דוד בן גוריון צולמה על ידי דוד רובינגר, לע"ם. הכרזה: ייצור ידע]

ראיתי את שניהם בכמה מבחנים מאוד קשים. ראיתי את זה בחריפות, בפעם הראשונה, במבצע קדש, ועל כך אני רוצה לספר בכמה מילים.

אני עצמי, אגב, פגשתי את בן-גוריון בהיותי עדיין איש צעיר מאוד. הייתי בן חמש עשרה, ונסעתי איתו בטרמפ מתל אביב לחיפה. אז נסעו כשעתיים, היה זה יום חורף. בן-גוריון היה אגדה בעיניי. הייתי ילד, מכפר הנוער "בן שמן", ומאוד התרגשתי, כמובן. חשבתי, הינה, יהיו לי שעתיים לנסוע עם בן-גוריון, לשמוע את דעותיו, להשמיע את דברי החכמה שלי, אבל, במקום זה, נכנס בן-גוריון למכונית, לבש את מעילו, הפנה את גבו אלי ושכח אותי, עד שהגענו לזיכרון יעקב.

אז, פתאום, פנה אלי: "אתה יודע", הוא אמר, "טרוצקי (ראו תמונה משמאל) לא היה מדינאי".

איך טרוצקי נכנס לאוטו ליד זיכרון יעקב, עד היום אינני יודע. אלא שמאוד רציתי לפתח שיחה עם בן-גוריון, ושאלתי: "למה הוא לא היה מדינאי?" והוא אמר: "מה זה לא מלחמה ולא שלום? זו המצאה יהודית. מדינאי או מנהיג צריך להחליט: מלחמה, וליטול את הסיכון או שלום, ולשלם את המחיר".

[בתמונה משמאל: לאון טרוצקי: "איך טרוצקי נכנס לאוטו ליד זיכרון יעקב, עד היום אינני יודע...". התמונה היא נחלת הכלל]

ועוד הוא אמר: "לנין, שהיה נחות אינטלקטואלית מטרוצקי, היה למנהיג רוסיה, מפני שידע לקבל החלטות, וקיבל את ההחלטה הקשה על נסיגה מול הגרמנים. החלטה מאוד לא פופולרית, מאוד קשה, אבל הוא קיבל אותה באופן מאוד חד משמעי, וזה קבע, בעצם, את מנהיגותו".

ראיתי את בן-גוריון גם במלחמה, גם בנסיגה. בשניהם, היה קשה מאוד להחליט. אני חוזר לעניין מבצע קדש. גם בן-גוריון וגם משה רצו לפרוץ את המצור הימי, שהוטל עלינו בנובמבר 1955. אבל, בן-גוריון לא השיג רוב בממשלה לפריצה הזו, לפתוח את המיצרים, והעניין נדחה.

למשה היה קצת חשד, שאולי בן-גוריון לא כל כך הצטער על כך שלא היה רוב. אצל בן-גוריון ההכרעה לפרוץ את המיצרים היא מעניינת. סוד מנהיגותו של בן-גוריון היה בכך, שמילה הייתה מילה. הוא אמר משהו, הוא לא ייסוג מזה, גם אם זה קשה, וגם אם זה כרוך במבחנים קשים. הוא הבין, שבמשטר דמוקרטי, ולא דמוקרטי, מושלים באמצעות מילים, ולא באמצעות כלי ירי.

בן-גוריון אמר, שאם יחסמו לנו את המיצרים זה בבחינת "קזוס בלי", זוהי עילה למלחמה.  משעה שנאצר חסם את המיצרים, הוא ידע, כי יצטרך לפרוץ אותם בכוח.

משה, אני חושב, ראה את הבעיות האחרות. את התאוריה, וגם את הפרקטיקה, את פעולות התגמול של צה"ל באותה תקופה, הכניס משה דיין. אריק שרון היה אחד המפקדים הצעירים, שהוכיח, שאפשר לבצע זאת באופן יוצא מן הכלל. הכוונה הייתה, שאם עושים פעולה נגד תחנת משטרה בירדן או בעזה או בסיני, צריך לא רק להרוס את תחנת המשטרה, אלא גם לאלץ את המדינה שאחראית על תחנת המשטרה הזו לנקוט באמצעים, כדי להפסיק את פעולות הטרור.

הרעיון היה לטפל בטרור, בפדאיון, כפי שהתפתח באותה תקופה, אבל כמובן, אליה וקוץ בה. משה חש, שאנחנו מגיעים למקום, שאם לא תיעשה פעולה גדולה יותר, נועזת יותר, ספק, אם הפעולות הספורדיות, המוגבלות האלה, ישיגו את המטרות הדרושות. באותה תקופה גם, צריך לזכור, שמפקדת הפדאיון הייתה ברצועת עזה, בידיעה מלאה של המצרים, וגם, במידה מסוימת, בירדן, בידיעה מלאה של הירדנים. בנוסף, נרקמה העסקה הצ'כית, שמאוד הרעה את מצבה של ישראל מבחינת מאזן הנשק.

מול העסקה הצ'כית, שהביאה למצרים, בפעם הראשונה במזרח התיכון, טנקים כבדים, תותחים, עשינו עסקה יהודית. לאחר הכישלון בממשלה בנובמבר, בפעולה לפריצת המיצרים, כל אחד מהם חיפש הזדמנות אחרת לחזור לביצוע הזה: בן-גוריון עשה זאת, בעיקר בראיית עניין מיצרי טיראן, ומשה בראיית הפדאיון והנשק הסובייטי, שהתחיל להגיע למצרים, במסגרת העסקה הצ'כית.

אני חייב לומר דבר נוסף: בן-גוריון, על אף שאמר "או"ם שמום", לא זלזל במעצמות. הוא היסס מאוד מלהיכנס לעימות עם המעצמות, אלא אם כן כלו כל הקיצים, וגם אז, בהתנגשות עם מעצמה, סבר שתהיה, לפחות, מעצמה אחת לימיננו. כשהצרפתים סיפרו לנו, שהם עומדים לערוך, יחד עם האנגלים, מבצע נגד המצרים, נקראתי לשר ההגנה של צרפת. הוא סיפר לי, שהם עומדים לערוך מבצע, בשקט, ושאל אותי כמה זמן, אני מעריך, שייקח לצה"ל, אם צה"ל יחליט על מבצע, לחצות את סיני ולהגיע לסואץ.

בתקופה סמוכה לתאריך הזה היה תרגיל בצה"ל. ההערכה הייתה שבועיים ימים, במקרה שירצו להגיע לסואץ. הצרפתים פנו אלינו, והציעו, שנהיה שותפים שניים לאנגלים, בניסיון לפתוח את התעלה ולהכריע את הצבא המצרי. היו אפילו מחשבות, שאפשר יהיה להחליף את גמאל עבד אל נאצר. לצרפתים ולאנגלים הייתה גם מחשבה אודות המועמד שיוכל להחליף את נאצר.

[בתמונה משמאל: להחליף את נאצר... התמונה היא נחלת הכלל]

ליווינו את בן-גוריון בהכרעות האלה, ואני חייב לומר, שלא ידענו כיצד יכריע. לא היה לנו מושג. פעם אחת, שלחתי מברק ובו כתבתי, שהצרפתים אמרו לי, שהם חושבים, שהתאריך האנגלי יותר מתאים לישראל, מאשר התאריך הצרפתי. הברקתי את זה לבן-גוריון, ובן-גוריון, להפתעתנו, להפתעת משה, להפתעתי, השיב: "תגיד להם, שגם התאריך הצרפתי מתאים".

לא אכנס עכשיו לכל מה שקדם לזה. ברצוני לגשת רק לעניין עצמו. נוצרה אפשרות, שנצא יחד עם הצרפתים ועם האנגלים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, ונכה את המצרים שוק על ירך, גם בנושא המעבר החופשי, שהיה מובן מאליו שייפתח, גם עם יתרונות בתחום הנשק, וגם, כמובן, במיגור בתחום הפדאיון. היו כאן בעיות.

משה לא כל כך התלהב ללכת, אני חושב, עם האנגלים והצרפתים. הוא סמך על צה"ל. הוא אהב את הרעיון, שזה יהיה מבצע שלנו, סגור, ללא שותפים, ואף אחד לא יוכל להטיל וטו. הוא האמין מאוד ביכולתה של ההפתעה ובמהלכים הבלתי צפויים מראש, ושצה"ל יוכל לעשות זאת לבדו.

בן-גוריון, לעומת זאת, היה מוטרד מאוד. בעיקר חשש, שמא תהיה התקפה אווירית על ערי ישראל. הוא לא כל כך פחד מהתוצאה הצבאית כמו מהתוצאה האזרחית. הוא חשב, שהפצצת אזרחים על ידי מטוסים מצריים עלולה לפגוע קשות במורל של העם. גם עניין העלייה, כמובן, היה מרכזי בעיני בן-גוריון, הוא לא רצה לזרות פחד בתוך ישראל או פחד לגבי ישראל, בעיקר, מצד העם היהודי עצמו, ולא רק מצד הגויים.

[בתמונה: ראש הממשלה דוד בן גוריון, הרמטכ"ל היוצא משה דיין, שמעון פרס והרמטכ"ל הנכנס חיים לסקוב, בטקס חילופי רמטכ"לים, ינואר 1958 (צילום: COHEN FRITZ, לע"ם]

הצרפתים שלחו מטוס לקחת אותנו לצרפת. היה זה מטוס שדה גול קיבל כמתנה מרוזוולט, אני חושב. לפני שנסענו לשדה התעופה, כל אחד התחפש על פי דרכו. משה הוריד את הרטייה מהעין ושם משקפי שמש. בן-גוריון, כדי שלא יכירו אותו שם כובע על הראש. הוא נראה אחרת לגמרי, ואני נדחפתי בין השניים. בלאו הכי, לא הייתה לי בעיה שיזהו אותי. כשהגענו לשדה התעופה, פנה אלי בן-גוריון ברוגז: "האם הם יודעים שלא התחייבנו לשום דבר? האם הם יודעים שאני טס לצרפת, מפני שהוזמנתי על ידי ראש ממשלת צרפת? זו היענות להזמנה ללא שום התחייבות". כשבאנו לצרפת התחלקנו. את בן-גוריון אכסנו בווילה ליד פאריז. אנחנו הלכנו לחפש לנו מלון.

לא ידענו אז, לא משה ולא אני, כיצד יכריע בן-גוריון. לא היה לנו מושג. אבל, במהלך השיחות, התבררו לנו כמה דברים:

• האחד - בן-גוריון לא יהיה 'חרב להשכיר'. הוא לא מוכן לשרת מדינות אחרות.
• השני - בן-גוריון לא מוכן להיאחז בשקרים בעניין המלחמה. הוא לא חשב שצריך לספר הכל, אבל, אחד הרגעים הקשים ביותר במשא ומתן היה כשהצרפתים הציעו, שישראל תפציץ את באר שבע. נושא ההצגה היה הפצצה, לכאורה, של באר שבע, כדי שתהיה לנו עילה להשיב מלחמה למצרים. הוא התפרץ בזעם, ואמר: "אני מוכן לעשות הכל, אבל אינני מוכן לשקר, לא לעמי ולא לאחרים". העניין הזה של "לא ללכת, לא להיות חרב להשכיר, לא לשקר", נבע במידה רבה מאוד מכך, שלנגד בן-גוריון עמדו ספרי ההיסטוריה. הוא הניח שהכל יתפרסם, בסופו של דבר, והוא לא רצה שישראל תתפרסם בצורה מעוותת.

מלבד זאת, הוא חשב, שיש לו גם יכולת לנהל משא ומתן. הייתה לנו יכולת מיקוח, אף על פי שהיו חילוקי דעות בין הצרפתים לאנגלים:

• הצרפתים היו מוכנים לשתף אותנו באופן מלא. בשבילם, לא היינו נטל. הם לא היו צריכים להתחזות כידידי ישראל.
• לעומת זאת, בין אנגליה לבינינו התקיימו יחסי חשדנות עמוקים מאוד. בן-גוריון קרא לאנגליה "אלביון", אלביון הבוגדת, המשקרת, והיה לו יסוד להניח, אני יודע בדיוק מדוע חשב ככה, ונראה כל הזמן מהוסס.

אז, בא משה דיין. הוא היה צריך לתת תשובה ישראלית צבאית לדילמות המדיניות של בן-גוריון. הלכה למעשה, משה עשה זאת בצורה מזהירה. כפי שכולנו יודעים, מבצע קדש התחיל במיתלה. מדוע במיתלה? כדי שלא ייראה כאילו אנחנו פורצים לעבר תעלת סואץ ומשרתים את האנגלים ואת הצרפתים בשחרור התעלה. כלומר, אנחנו לא מנהלים כאן משא ומתן על מלחמה עבור מישהו אחר. על כן, הוא החליט או הציע להתחיל את המלחמה מן הסוף, ולהחליט איפה הסוף, והסוף אמור היה להיות המיתלה. היו, כמובן, שלושה חיצים:

• חץ אחד, לכיוון שארם א שייח' כדי לפתוח את המעברים.
• חץ שני, לכיוון עזה, כדי לחסל את מרכזי הפדאיון.
• אבל, החץ המרכזי, הלב של העניין, היה המיתלה, וכאן היה איתות ברור. אנחנו לא משרתים את האחרים.

גם כאן, ההוראות שניתנו היו להשמיד נשק יותר מאשר להרוג חיילים. כלומר, שלוש המטרות תורגמו לשפה טריטוריאלית, לשפה מבצעית, והן שאפשרו לבן-גוריון, בסופו של דבר, גם לקבל את ההחלטות. ביום האחרון, לפני שנפלה ההכרעה, ואיני נכנס לכל שלבי המשא ומתן, נפגשו שניהם בתחום הצר הזה, הבלתי מוגדר של מדיניות ואסטרטגיה, של קבלת החלטות פוליטיות וקריאת מהלכים צבאיים. איך הם נפגשו? איך הם השלימו? איך אחד הבין את השני? איך איפשרו זה לזה להגיע לכלל השלמה בנושא הזה? רק ביום האחרון קרא לנו בן-גוריון לווילה שלו, וכשבאנו הוא הוציא שאלון. היו בו עשרים שאלות. הוא ביקש ממשה תשובות. משה חיפש מפה להסביר לבן-גוריון את שלושת החיצים האלה ואת התפקיד של כל אחד: החץ לשארם א-שיח' והחץ לעזה והחץ למיתלה.

[בתמונה - משה דיין ודוד בן גוריון אחרי מלחמת ששת הימים. צילום לע"ם. שם הצלם אינו מוזכר]

לא הייתה לנו מפה. הוצאתי את קופסת הסיגריות שלי, פתחתי אותה, והמפה הראשונה של המבצע הזה נכתבה על קופסת סיגריות מהצד השני. כאן אני מגיע לתכונה נוספת, המשותפת לשניהם: משה היה דייקן וקפדן ביחס לכל מילה שאמר, בכל עובדה. אני לא פגשתי באדם, שכל כך חרד להיתפס במספר לא נכון, במילה לא נכונה, בביטוי לא נכון, יותר ממשה דיין. זה הדהים אותי בכל פעם. ראיתי שכתב מאמר, עבר עליו כמה פעמים ואחר כך, גם הלך למערכת, שמא הפסיק לא בסדר, או משהו לא בסדר. הוא החשיב את הלשון ככלי הקומוניקציה הנכון ביותר גם עם חייליו וגם עם בני עמו. הוא הדין גם לגבי דוד בן-גוריון, שהקפיד באמירות, בעובדות, בהתחייבויות, שלא להטעות, שלא להיות מוטעה. זה היה חלק גדול מהמדיניות של שניהם.

כאמור, משה נהג להבחין בין מה שניתן להזיז לבין דברים שאי אפשר להזיזם. למשל, בעניין השטחים: כל מדיניות הגשרים הפתוחים של משה דיין הייתה בהקשר הזה של מה אפשר להזיז. אני חושב, שמשה היה מוכן ללכת לוויתורים גדולים מאוד גם ביהודה ושומרון. כשאני אומר שאני מעריך, אז אני יודע.

אבל, בליבו היה ספק עמוק אם הערבים יסכימו לפשרה טריטוריאלית. כמובן, איש לא דיבר על ויתור של שטחים אחרים, אף על פי שבפגישה הראשונה שהייתה למשה דיין עם המלך עבדאללה הראשון (ראו תמונה משמאל), הם העבירו מסמך כתוב, שעל פיו, ירושלים לא הייתה, בלאו הכי, בידינו. היה זה מסמך כתוב, שבו גם דובר על חלוקת ירושלים, ואפילו על חלוקת ארץ ישראל. אבל, משה לא האמין, שחלוקה נוספת לזו שהייתה, תתקבל על דעת הערבים.

[בתמונה משמאל: המלך עבדאללה הראשון. צילום מוגדל של מלך ירדן עם חתימה שלו. המקור: אוסף תצלומים של הרברט ואדווין סמואל - ארכיון המדינה. התמונה היא נחלת הכלל]

לעומת זאת, אני חושב, שמשה הפיק את הלקח המירבי ממלחמת יום הכיפורים בעניין הסכם קמפ דייויד. כמובן, הקרדיט הראשי על קמפ דייויד הגיע, בראש ובראשונה, למנחם בגין עליו השלום. הוא שהכריע, הוא שעמד בראש הממשלה. יחד עם זאת, אינני מאמין, שללא משה דיין היה הדבר מתבצע. כמו במבצע קדש, כך גם בהסכם קמפ דייויד.

הבעיה המרכזית עם סאדאת, גם בימי גולדה, הייתה שכשהציעו, בהתחלה, שניסוג כמה קילומטרים מהתעלה, הוא עמד על כך, שאם נגיע להסכם על סיני, כעבור שישה חודשים נצטרך להתחיל לדון על נסיגה מיהודה ושומרון. כלומר, על עניין פתרונה של הבעיה הפלסטינית. זו הייתה הסיבה העיקרית, שבעטיה התעקשה גולדה, ולא נתנה תשובה חיובית. אבל, הרעיון היה לנתק. כלומר, לראות בכך את מרכז הכובד בין הנסיגה מסיני לבין הנסיגה מיהודה ושומרון. אני חושב, שגם זו הייתה תרומתו של משה דיין.

אני חייב לומר, שכשאני מסתכל לאחור, אני רואה לא רק את החכמה, התושייה, ואת אומץ הלב, אלא גם דבר אחר, ששניהם השקיעו - תעוזה. יש הבדל בין אומץ לב לבין העזה:

• אומץ לב הוא מפגש פנים אל פנים.
• העזה היא מפגש עם הלא ידוע. אתה כמעט יורה בחשיכה. יורה לעבר יעדים רחוקים, בלתי נראים ובלתי מושגים.

בן-גוריון אהב העזה לא פחות משהעריץ אומץ לב, ולשניהם היה גם את זה וגם זה.

[לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

[הכרזה: ייצור ידע]

לסיכומו של דבר

היו אלה שני אנשים ייחודיים מאוד, מרתקים מאוד, שהמפגש ביניהם העניק למדינת ישראל עוצמה רבה. אני חושב, שככאלה נזכרם גם בעתיד.

[לאוסף פרקי החוברת: משה דיין - בין אסטרטג למדינאי, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על דוד בן גוריון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• גרשון הכהן (2019), ממלכתיות?, ייצור ידע, 14/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת יום הכיפורים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/9/18.