[בתמונה: אלייקים רובינשטיין, משמאלו של משה דיין בקמפ דיוויד, ספטמבר 1978. צילום: משה מילנר / לע"מ]

[לאוסף פרקי החוברת: משה דיין - בין אסטרטג למדינאי, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 23 במאי 2021

אליקים רובינשטיין (ראו תמונה משמאל) היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, מזכיר הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה. במאי 2004 הושבע כשופט בית המשפט העליון וכיהן בו עד יוני 2017.

[תמונתו של אליקים רובינשטיין משמאל באדיבות הרשות השופטת של ישראל]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2001, והיא מועלית לרשת, לרגל יום העצמאות ה- 71 למדינת ישראל.

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום - חלקם על ידי אישים שאינם כבר איתנו, כאריאל שרון ושמעון פרס - נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

*  *  *

לא אדבר על מבצע סיני וגם לא על הקריירה של משה דיין בצה"ל. אני ראיתי את משה, לראשונה, כשהייתי בן תשע. הוא בא לגבעתיים, לגבעת קוזולסקי, ב- 1956, וכל הילדים נקהלו סביבו. הוא היה הרמטכ"ל, ובאותה תקופה התחפשו בפורים למשה דיין, היו לובשים מדים, ושמים כנפי צניחה, רטייה וכובע. אלה היו הימים ההם.

אני רוצה לפתוח במילה אישית. משה דיין - אליו התוודעתי לראשונה כמשפטן צעיר במשרד הביטחון בראשית שנות ה- 70, ובעיקר, בתקופה המיוחדת שלאחר מלחמת יום הכיפורים - היה מי שהכניסני לטרקלין של תהליך השלום, וגם אל מאחורי הפרגוד כעוזרו, במהלך כהונתו כשר החוץ. אני חב לו תודה ונוצר את זכרו בהערכה ובחיבה.

חלפו קרוב לשני עשורים מאז נלקח משה דיין, ללא עת, לבית עולמו. בזמן כתיבת מילים אלה ממש, מלאו 85 שנה להולדתו או שמא ימלאו, מחרתיים? הוא הותיר חותם. שמו היה חלק בלתי נפרד מהמאבק למדינה, במיוחד מתולדות המדינה, מראשיתה כמשחרר רמלה לוד, כמפקד חטיבת ירושלים, כרמטכ"ל קדש, כשר הביטחון במלחמת ששת הימים ולאחריה, כל אלה פרקים נוראי הוד.

היו גם לדיין ימים קשים במלחמת יום הכיפורים, כשר ביטחון. את דרכו סיים כאיש מרכזי בעשיית השלום עם מצרים. חרף השנים שחלפו, לא נשתכח ממנו דבר. דמותו המיוחדת, סימלה דור של בני הארץ, והתבטאה לא רק במראה הרטייה שייחדה אותו חיצונית כלוחם בקרב, אלא במטען עתיר של מעשים ושל גבורה אישית. הוא לא היה אדם בריא, ובעבודתו לא יכולת להכיר את מכאוביו. הוא חרת פינה חשובה בזיכרון הלאומי.

שאלתי את משה דיין, יותר מפעם, מה הדבר המרכזי בחייו כישראלי? הוא דיבר על תקומת ישראל בארצו. הוא זכה לראות בתקומה זאת. הוא השתייך לדור, שזכה למה שלא זכו לו דורות לאורך אלפי שנים. הוא נטל חלק הן במאבקים ובמלחמות, והן במאבק לשלום. התנ"ך היה תדיר לנגד עיניו. בהפטרת השבוע הזה, פרשת "בהר" בספר ויקרא, הנקראת מתוך ספר ירמיהו, מצויה נבואתו בתקופת החורבן, "כי כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת". הנבואה הזאת התקיימה בדורות האחרונים, ולמשה היה חלק בכך.

אני נושא זיכרונות על אישיות מרתקת, בעלת חשיבה מקורית, עזות מבע של פייטן, חדות לשון, הנובעת מפיקחות מופלגת, ובעיקר זכור לי, שלא חדל להעלות רעיונות, כדי לפתור בעיות ולהתגבר על מכשולים ללא מורא.

לא יהיה מוגזם לומר, שהוא היה לוחם, שמסקנותיו מהמלחמה היו רדיפת השלום. הוא מזוהה, במיוחד, עם התהליך עם מצרים, קמפ דייויד, חוזה השלום, מרוקו לפני כן ועוד. אבל, הוא השקיע מחשבה בשלום שנים הרבה לפני מצרים, עוד בתפקידים קודמים, כשר הביטחון, במיוחד בהקשר הירדני, בהקשר הפלסטיני ובהקשר המצרי.

אני רוצה להקדיש דברים קצרים לאלה:

ראשית, הייתה לו חיבה, וזה נכתב כבר על ידי אריק שרון ושמעון פרס, לערביי ארץ ישראל. הוא שאף לדיאלוג איתם. ראשית הדברים, כמובן, בהיכרות בשדות נהלל, בעמק, בגליל, המשכם הוא בדיפלומטית השלום, בתקופת מלחמת העצמאות, כמפקד מחוז ירושלים, תפקיד לו התמנה ביולי 1948. הוא נשא ונתן על הסכם שנקרא "הסכם הפוגה כנה", הסכם הפסקת האש מתאריך ה- 30 בנובמבר 1948.

אני זוכר את דבריו המשועשעים על התגובה של ראלף באנץ' (ראו תמונה משמאל), איש האו"ם, להצהרת הכנות בהסכם: הצדדים ישתדלו, בכנות, למלא את ההסכם. דיין היה אומר: מה לכנות וליחסים בינלאומיים ולדיפלומטיה?

[תמונתו של ראלף באנץ' משמאל היא נחלת הכלל]

[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'מוסר וצביעות ביחסים בין לאומיים', לחצו כאן]

[מקור תמונתו של משה דיין: פייסבוק]

הפעולה שלו מול עבדאללה טל בירושלים והשתתפותו בשיחות החשאיות עם המלך עבדאללה בירדן, יחד עם אליהו ששון ואחרים, היו תרומה ישירה לשיחות שביתת הנשק מחוץ למשא ומתן הפורמלי. האתגר של הנושאים והנותנים ברודוס היה, בין השאר, להשתיל את ההבנות, שהושגו במשא ומתן החשאי, בהסכם שהושג במשא ומתן הפורמלי. הוא גם ניהל עם המלך עבדאללה את המשא ומתן על החזרת השבויים הישראלים מירדן.

בנפתוליה המוזרים של ההיסטוריה עמד דיין אחר, בשנת 1994, בראש תת הוועדה הצבאית במשא ומתן שניהלנו עם ירדן. את הצד הישראלי ייצג האלוף עוזי דיין ומולו עמד, כסגן אומנם, מקרם טל, תת אלוף בצבא הירדני. כלומר, שוב, לאחר 46 שנה ישבו זה מול זה, בן משפחת דיין וקרובו של אותו עבדאללה טל. משה התגאה, תדיר, בכך שזכה לשאת ולתת, הן עם המלך עבדאללה והן עם המלך חוסיין, הסבא והנכד, לאורך 30 שנה.

דיין היה גם מאבות פעולות התגמול, שבאו להבליט את האחריות הירדנית לטרור בישראל. בהספד ידוע של משה על רועי רוטברג המנוח, שנפל בנחל עוז, בסוף אפריל 1956, הוא אמר: "הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות בוקר וערב מזוינים וערוכים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מעבר ההיסטוריה היהודית, ומצווים עלינו להנחיל ולקומם ארץ לעמנו." והוא כתב: "הערגה לשלום החרישה את אוזני רועי ולא שמע את קול הרוצח האורב".

[התמונה: צילום מסך מתוך סרטון היו-טיוב (ראו בתחתית הדף) של ההספד של משה דיין על קברו של רועי רוטברג הי"ד]

[למאמרו של ד"ר אבי הראל, "הלנצח נאכל חרב", על הספדו של דיין לרועי רוטנברג, לחצו כאן]

בשנים שבין 1973-1967, הוא השקיע את זמנו ומרצו ביהודה ושומרון. ללא ספק, הייתה לו קרבה אמתית, מעומק הלב, לשטח ולתושביו, והוא כתב כך: "ביהודה ושומרון היה משהו מיוחד, מעולם לא יכולתי לגבור על הרטט, שהביאו בלבי השמות, שמות המקומות שילה, תקוע, בית אל, ענתות, פצאל, אף כששרד במקום רק תל חורבות, עוצמת השם לא נגרעה ממנה נימה. עתה, יושבים ביהודה ושומרון ערבים. מעולם לא הייתה לי הרגשת איבה אל הערבים. המלחמה וההתנגשויות בינינו היו על עניין מדיני ועל שאיפות לאומיות, ולא בגלל עוינות אישית". והוא, באמת, ניהל דיאלוג של קבע עם הפלסטינים. הוא אמר: "עלינו לפרק את המוקשים שבדרכנו ולחתור, בכל דרך, להרגעה ולנורמליזציה של החיים". יחד עם היותו פונקציונליסט, ירדניסט, הוא חיפש דרך לדיאלוג רחב. באותן שנים, למשל, הוא הציע לאחד מאנשי הפת"ח, שהסגיר עצמו לידי ישראל, ללכת אל יאסר ערפאת ולהציע לו שייפגשו. בהקשר הרחב יותר, המדינתי, הוא הגה ב- 1971 את רעיון הסדר הביניים עם מצרים: גמר לוחמה, נורמליזציה, הסכם סיוע עם ארצות הברית, פירוז, פיקוח על הפירוז, התרחקות מהתעלה ל- 30 ק"מ. הוא העלה את הנושא בשיחות עם האמריקאים, אבל לא יכול היה לשנות את גישת הממשלה. הצעותיו לא התקבלו. לאורך השנים הללו הוא ראה פתרון קבע, כולל שילובה של ירדן. זאת תורת הפשרה הפונקציונלית. הגישה הייתה מושתתת על תפיסה של מיקוד הפתרון בירדן, תוך אחיזות פונקציונליות, לירדן ולישראל, בשטחי יהודה, שומרון ועזה, כל אחת על פי האינטרסים שלה. לימים, הוא ראה את הסכם קמפ דייויד על הוראותיו המורכבות באשר להסדר הקבע, שכוללות שתי סדרות של משא ומתן: האחת על הסדר הקבע, והאחרת בהקשר לגבולות ולתפקיד הירדני שם. הוא ראה זאת כפוטנציאל לפתרון פונקציונלי.

בראשית כהונתו בממשלת בגין, בשנת 1977, הוא ניסח את העקרונות לפתרון, הכוללים שלושה אינטרסים ישראליים שיש להבטיחם: ביטחון, היעדר ריבונות זרה ממערב לירדן, וכאן בא הפונקציונליזם, אם תרצו, הזכות להתיישבות במקומות החשובים לנו.

עוד נצטרך לראות, ברבות הימים, מה מהמרכיבים הללו, כולם או חלקם, התגשם כדרך קבע. בהקשר הירדני, כזכור, היו בהתחלה שנים של לחימה בטרור בקו הפסקת האש, משנת 1967, בפעולת כראמה, ועד לספטמבר השחור. בעת ובעונה אחת שיווקו ערביי יהודה ושומרון את תוצרתם לירדן על פי מדיניות הגשרים הפתוחים שהונהגה. בספטמבר השחור, 1970, סולקה תשתית הטרור של פת"ח על ידי המלך חוסיין.

במהלך אותו חודש אמר דיין, כי לא נתאבל על חוסיין אם יחליף אותו מישהו, שירצה לעשות איתנו שלום.

[בתמונה: המלך חוסיין - "לא נתאבל על חוסיין אם יחליף אותו מישהו, שירצה לעשות איתנו שלום...". התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי WikiJunkie . קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

אלא שבדצמבר אותה שנה, באה היוזמה הירדנית להפגיש ביניהם באמצעות רופאו של המלך חוסיין בלונדון. מי שקורא את המסר הזה רואה גם תחושה של הערצת גיבורים, שרווחה אז מאוד כלפי משה. הוא ביקש אז שד"ר הרצוג, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה והשליח הראשון לחוסיין ב- 1963, יסכים, ואני מצטט, "שאין הוא עומד בתור לנסיגה ודעותיו הן ברורות ומנוסחות".

לכן, בעניין שיחות שלום, אין הוא יכול לבוא לשיחה עם חוסיין כרגע. מכל מקום, כך או אחרת, הפגישה הראשונה יצאה לפועל רק ביוני 1972. והוא הציע לחוסיין חוזה ביטחון עם ישראל, לא כברית להגנה הדדית, אלא כהתחשבות לחוש לעזרת ירדן, אם תאוים על ידי מדינה ערבית. בתמורה תבטיח ירדן שלא תשתלב בברית צבאית נגד ישראל. כל זה, אגב, קיים בחוזה השלום איתנו. חוסיין לא היה נכון, לא באותה פגישה, ולא בפגישות מאוחרות יותר, לשמוע על שינויי גבול ניכרים, אולי על איחוד כפרים בלבד.

משה לא זיהה, בפגישות איתו, נכונות לפשרה טריטוריאלית, לא לפני מלחמת יום הכיפורים, לא לאחריה, ב- 1974, ולא בפגישה האחרונה ביניהם, בקיץ 1977, כשהוא כבר היה שר החוץ. אך, אחת מתרומותיו העיקריות של משה הייתה בתכנית האוטונומיה, בת 26 הנקודות של ראש הממשלה, מנחם בגין, בדצמבר 1977, לאחר ביקור אנוואר סאדאת ולקראת הצגתה בפני האמריקאים והמצרים, בהיבט הירדני, שלא היה מבית מדרשו של ראש הממשלה בגין.

בין המלך חוסיין למשה התפתחה הערכה הדדית. לאורך השנים, בשנות ה- 80' ובעיקר בשנות ה- 90' של המאה הקודמת, שמעתי, פעמים רבות מחוסיין, דברי הערכה חמים עליו. משה היה לשר החוץ בממשלת בגין, בשנת 1977, תוך חציית קווים בתחום הפוליטי, מתוך תשוקה לעיסוק בשלום. הערכתו הייתה - עוד מהימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים - שפתיחת תעלת סואץ ושיקום עריה ותיעושן, היוו תפנית בגישה המצרית. ברוח זו הוא התבטא הן בעת הסכמי ההפרדה בהם תמך, והן בעת הסדר הביניים, לו הוא התנגד.

בפעם המי יודע כמה (אני עושה, כעת, שירות לעצמי) אתייחס גם למיתוס, לפיו ביקור סאדאת ב- 1977 התאפשר על יסוד הבטחתו של משה, שכל סיני תוחזר למצרים. אכן, משה נפגש בספטמבר עם חסן תוהמי, שליחו של סאדאת. כשתועמי אמר, שהנשיא סאדאת יוכל לפגוש את ראש הממשלה בגין וללחוץ את ידו רק לאחר החזרתם של השטחים, הייתה תשובתו כשליח ראש הממשלה, שהוא יעלה את הדברים בפני בגין, אבל לא יוכל להתייחס אליהם לפני שיקבל הנחיות. אין כל יסוד למיתוס, שהייתה הבטחה.

[בתמונה: דיין וסאדאת. תשובתו של דיין לתוהמי הייתה, שיעלה את הדברים בפני בגין... התמונה היא נחלת הכלל]

מקורות והעשרה

• אבי הראל (2016), הלנצח נאכל חרב?, ייצור ידע, 10/1/16.
• פנחס יחזקאלי (2018), מוסר וצביעות ביחסים בין לאומיים, ייצור ידע, 21/7/18