תקציר: המושג 'פשיזם' (Fascism) חוזר ועולה שוב ושוב בשיח הפוליטי העכשווי, הן בישראל והן במדינות המערב. כולנו זוכרים, למשל, את סרטון הבחירות של איילת שקד במסגרת 'הימין החדש' על פשיזם… אז ניסיתי לשאול את עצמי, מה זה פשיזם…

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פשיזם, לחצו כאן]

עודכן ב- 11 בנובמבר 2022

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

*  *  *

המושג 'פשיזם' (Fascism) חוזר ועולה שוב ושוב בשיח הפוליטי העכשווי, הן בישראל והן במדינות המערב.

כולנו זוכרים, למשל, את סרטון הבחירות של איילת שקד על פשיזם, במסגרת הקמפיין של 'הימין החדש', במרץ 2019 ...

ניסיתי לשאול את עצמי מה זה פשיזם; והבנתי, שחוץ מדקלום של המחקר שפרסם ד"ר לורנס בריט (Lawrence Britt) ב-2003, שמציין 14 סימנים לפשיזם אני יודע מעט מאוד [למאמר המקורי באנגלית של לורנס בריט, לחצו כאן; לתרגום המאמר לעברית, לחצו כאן].

המחקר של בריט ניסה למצוא מכנה משותף ל-5 משטרים פשיסטיים במאה ה-20:

- היטלר בגרמניה;

- מוסוליני באיטליה;

- פרנקו בספרד;

- סוהרטו באינדונזיה (ראו תמונה משמאל);

- ופינושה בצ'ילה.

[בתמונה משמאל: האם משטרו של סוהרטו באינדונזיה היה פשיזם? התמונה היא נחלת הכלל]

בריט עצמו אמר בראיון, שהוא לא ניסה למצוא מאפיינים לפשיזם; אלא, לאתר קווי דמיון למשטרים אלו, כך שלמעשה גם 14 הנקודות האלו אינן מאפשרות לאפיין מהו פשיזם. הבעיה מחריפה כי הדיקטטורות של פרנקו ופינושה חסרות מאפיינים פשיסטיים: הן לא ניסו להתפשט, ואחרי שהמשטר התייצב, הם דיכאו את הציבור הרחב, ולא הייתה אצלם אנרגיית המונים ברחובות.

אז בכל זאת ניסיתי לחפש קצת יותר והיה לי ממש קשה. נכתבו אלפי מאמרים ועשרות רבות של ספרים על הפשיזם הנאצי והאיטלקי. הבעיה שמרביתם הם חקר מקרה (או שניים), ולהסיק ממקרה אל הכלל הרבה יותר קשה.

במסע שעשיתי מצאתי מעט מקורות שמנסים לבחון באמת מהו פשיזם, בטוח יש עוד, אבל הסתפקתי במה שמצאתי. המרכזי שבהם היה סיפרו של רוברט פקסטון, פרופסור באוניברסיטת קולומביה, "האנטומיה של הפשיזם" (ראו תמונת כריכה משמאל).

אז הנה מה שאני למדתי על פאשיזם:

שורשי המילה פאשיזם במילה האיטלקית פשיו (fascio), שפירושה צרור או אלומה. לידתו הרשמית של הפאשיזם ב-23 במרץ 1919, עת התקבצו להם במילנו קבוצה של ותיקי מלחמה כדי "להכריז מלחמה על הסוציאליזם … מכיוון שהתנגד ללאומיות". מוסוליני קרא לתנועה Fasci di Combattimento, "אגודות הקרב".

[בתמונה: כריכת הספר: 'האנטומיה של הפשיזם' לרוברט פקסטון, שראה אור ב- 2009 בהוצאת ידיעות ספרים. אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

פאשיזם אינה אידיאולוגיה כמו 3 האידיאולוגיות המרכזיות של המאה ה-19: ליברליזם, קונסרבטיביזם (שמרנות) וסוציאליזם. אלו היו תפיסות עולם מהי הדרך הנכונה לאורה צריכה חברה להתקדם. שלושתן עסקו בדיון פילוסופי מושכל ובניסיון לשכנוע הגיוני בצדקת התפיסה.
הפשיזם לעומת זאת, לא תלוי באמתותה של הנחת יסוד כלשהי, הוא נכון כל עוד הוא מגשים את ייעודו של גזע, עם או דת נבחרים במאבק דרוויניסטי עם עמים אחרים.

"אנו [הפשיסטים] איננו חושבים שאידאולוגיה היא בעיה הנפתרת על-ידי הושבת האמת על כיסא המלכות. אך במקרה כזה, האם מאבק למען אידאולוגיה משמעו למען המראה בלבד? כנראה, אלא אם בוחנים אותו בהתאם לערכו הייחודי והפסיכולוגי-היסטורי המועיל. אמתותה של אידאולוגיה קשורה ליכולתה לעורר את יכולותינו לאידאלים ולפעולה. אמתותה היא אבסולוטית כל עוד -בעודה חיה בתוכנו – היא מספיקה על מנת למצות את היכולות הללו" (א. ברטלה / אמירות על האידיאולגיה הפאשיסטית, טורינו 1930)

 הפובליציסטית והוגת דעות היהודייה, ילידת גרמניה, חנה ארנדט (ראו תמונה משמאל) כתבה על מוסוליני שהוא "היה כנראה המנהיג הראשון של מפלגה שדחה ביודעין כל מצע רשמי, והשתמש תחתיו במנהיגות מלאת השראה ובפעולה בלבד".

[בתמונה משמאל: חנה ארדנט... התמונה היא נחלת הכלל]

להיטלר אמנם היתה תכנית 25 הנקודות, מ-1920 שצוינה בכל שנה מאז שפורסמה, אבל בנאומו הראשון כראש ממשלה הוא גיחך על אלו שמבקשים "הראה לנו את פרטי תכניתך"; וקבע: "מאז ומעולם סירבתי לבוא לפני העם הזה בהבטחות זולות".

הפאשיזם עוסק בהנעת ההמונים, זה מה שמבדיל אותו מדיקטטורות רגילות. דיקטטורים לא מגייסים את ההמון לתמיכה, הם צריכים לדכא אותו ולהותיר פאסיבי.

אצל פרנקו למשל, אחרי מלחמת האזרחים הנוראה הסמכות חזרה לכנסיה, לבעלי האחוזות הגדולות ולצבא. המדינה נמנעה מהתערבות מתמדת בחיי היומיום כל עוד הציבור נותר פאסיבי. הפאשיזם לעומת זאת, חותר לאיין את המרחב הפרטי, הוא מנסה להלהיב את הקהל ולדחוף אותו למעורבות. לכן, הפאשיזם יכול להתקדם (מעבר לניצנים ראשוניים) רק בדמוקרטיות במשבר.

הדמיון של הפאשזים לדיקטטורה צבאית נובע מהכמיהה לחברה צבאית ולמדים. המליציות ותנועות הנוער הפשיסטיות לבשו מדים צבאיים. אבל גם הדיקטטורות הצבאיות העדיפו את הקהל מרוסן.

אגב, שלא כמו האידאולוגיות המסורתיות, שהעדיפו להותיר את המגרש הפוליטי לאליטה בלבד, הפשיזם רצה את ההמון.

הפשיזם הצליח להתבסס רק במדינות בהן המערכת הפוליטית לא תפקדה, אפילו באופן בסיסי

בכל המדינות הדמוקרטיות היה ועודנו קיים גרעין פשיסטי. אבל כאמור, הוא מצליח להתקדם לשלבים משמעותיים יותר, רק כאשר המוסדות הדמוקרטיים חדלים מלתפקד. לכן, מנהיגים פאשיסטים לא עלו לשלטון בעזרת כוח. הם השתלטו על המערכת מבפנים, וגם אם הפעילו כוח לפני שהשתלטו, זה לא דמה לכוח שהופעל אחרי שהגיעו לשלטון.

משטרים פאשיסטים לא יכולים לשקוע בהנאה מכוחם. המנהיג הבטיח הבטחות דרמטיות: לאחד, לטהר ולהמריץ את הקהילה, להגן עליה מפני חומרנות בורגנית, ומפני הבלבול והשחיתות של הפוליטיקה הדמוקרטית והזיהום בתרבות זרה. הפתרונות שהובטחו היו קלים: אלימות נגד האויבים מבית ומחוץ. הטמעתו של הפרט בקהילה. טיהור הדם והתרבות. לשם כך היה נדרש ליצור רושם של תנופה מתמדת: לא ניתן לשרוד ללא דהרה קדימה.

בסופו של דבר פקסטון מגדיר את הפשיזם, כ"התנהגות פוליטית שעוסקת בצורה כפייתית בהידרדרות הקהילה, השפלתה ומעמדה כקרבן, ומפצה עליהם בפולחנים של אחדות, אנרגיה וטוהר. התנהגות הננקטת ע"י מפלגה מבוססת המונים של פעילים לאומנים חדורי מחויבות, הפועלים בשיתוף פעולה עם אליטות מסורתיות. התנהגות זו זונחת את החירויות הדמוקרטיות וחותרת להגשמת מטרות של טיהור פנימי והתפשטות חיצונית תוך שימוש באלימות משולחת רסן ללא עכבות מוסריות או חוקיות.

הפשיזם מגייס את הקהל ע"י גיוס רגשות באופן הבא:

- העם הנבחר הוחלש ע"י מפלגות, מעמדות חברתיים, מיעוטים שאינם ניתנים להטמעה, בעלי קרקעות מפונקים והוגים רציונליים שאין להם חוש קהילתו נדרש.

- יצירת תחושה של משבר מכריע, שכל הפתרונות המסורתיים לא יוכלו לתת לו תשובה.

- עליונותה של הקבוצה, שחובותיו של היחיד כלפיה עולים בחשיבותן על כל זכות, אישית או אוניברסלית, והכפפתו של היחיד לקבוצה.

- אמונה שהקבוצה היא קרבן, שמצדיק כל פעולה נגד אויבי הקבוצה, פנימיים וחיצוניים, ללא מגבלות של מוסר או חוק.

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Peggy_Marco לאתר Pixabay]

- צורך בגיבוש "טהור" יותר של הקהילה, אם ניתן בהסכמה ובלית ברירה ע"י אלימות המוציאה קבוצות מתוך המחנה.

- צורך בסמכות של מנהיג טבעי ('זכר שליט'), שהוא לבדו מסוגל לגלם את ייעודה ההיסטורי של הקבוצה.

- עליונות האינסטינקטים של המנהיג על פני היגיון מופשט ואוניברסלי.

- יופייה של האלימות ויעילותו של הרצון, כשהם מוקדשים להצלחת הקבוצה.

- זכותו של העם הנבחר לשלוט באחרים ללא הגבלה מצד חוק אנושי או אלוהי כלשהו, זכות המוקנית ע"י קריטריון יחיד, כישוריה יוצאי הדופן של הקבוצה במסגרת המאבק הדרווינסטי.

האם ייתכן פשיזם בעת המודרנית?

בכל דמוקרטיה קיים גרעין קטן בשלב הראשוני של תנועה או מחשבה פשיסטית. על מנת לצמוח להתקדם ואפילו להגיע לשלטון היא זקוקה לאווירת משבר כלכלי ולשיתוף פעולה עם תנועות שמרניות. במובן מסוים ניתן לראות ניצנים כאלו בהונגריה, פולין כפי שבא לידי ביטוי באופן בו השתלטו אורבאן ומורבייצקי על המדינות.

[ויקטור אורבאן: האם המשטר שלו בהונגריה הוא פשיזם?התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Kremlin.ru. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 4.0]

להערכתי גם בברזיל ומקסיקו יש סימנים כאלו. אמנם הפשיזם צמח במערב אירופה, אבל גם מפלגות הימין הקיצוני הנוכחיות לא מציעות התנגדות לדמוקרטיה כפי שעשו התנועות הפשיסטיות. משבר ההגירה באירופה מהווה כר מסוים להתפתחות תנועות פשיסטיות, אבל הדמוקרטיות המערביות מבוססות ומוגנות בצורה שיקשה לתנועה פשיסטית ממש להשתלט, בשונה מעליה של הימין הקיצוני באוסטריה או בצרפת.

בכוונה לא עסקתי בישראל.

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פשיזם, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• המאמר המקורי באנגלית של לורנס בריט;
• תרגום המאמר לעברית;
• אוסף המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה;
• אוסף המאמרים על פשיזם.

מקורות והעשרה

• The original Britt article via Internet Archive's Wayback Machine. May 16, 2003. Council for Secular Humanism.
• The Anatomy of Fascism – Robert O. Paxton 2004.
• Fascism – Kevin Passmore – 2002.
• Classic Fascism and the new radical right in Western Europe – Diethelm Prowe 1994.
• International fascism : theories, causes and the new consensus – Roger Griffin – 1998.