[בתמונה: אלוהים המציא כאן מכונת ניווט אכזרית... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי tatlin לאתר Pixabay. אנו מאמינים שאנו עושים בלוגו של וויז שימוש הוגן]

עודכן ב-16 ביוני 2024

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ היא פרשת השבוע השלישית בספר במדבר. היא מתחילה בפרק ח', פסוק א' ומסתיימת בפרק י"ב, פסוק ט"ז. בפרשת בהעלותך מסתיימות ההכנות של בני ישראל לקראת היציאה למסע במדבר סיני אל עבר ארץ ישראל. עם היציאה למסע מתגלים בעיות, קשיים וסכסוכים פנימיים בתוך המחנה, לרבות פגיעה במנהיגותו של משה רבנו (ויקיפדיה: פרשת בהעלותך).

הנושאים העיקריים בפרשה זו: 

• לוויים במקום בכורים ו"כנסיית השכל".
• מנהיגות מתייעצת.
• גרים עושים פסח.
• ווייז אלהי חסר רחמים.
• מנהיג מחפש יועץ.
• מבקשים לחזור ל"סיר הבשר" ואירוויזיון וצום.
• גזענות ומצורעים – לא עניין חדש לעם ישראל.

במדבר, פרק ח' - לצבוא צבא

בפרק הזה מוקדשים הלויים ע"י משה, אהרון ושאר בני ישראל ליהוה.

הלויים מקבלים מעמד מיוחד. הם שייכים ליהוה: טז כִּי֩ נְתֻנִ֨ים נְתֻנִ֥ים הֵ֨מָּה֙ לִ֔י מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל תַּחַת֩ פִּטְרַ֨ת כָּל־רֶ֜חֶם בְּכ֥וֹר כֹּל֙ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָקַ֥חְתִּי אֹתָ֖ם לִֽי.

כזכור, הלויים הם למעשה תחליף לבנים הבכורים. במקור, כל הבכורים הם השייכים ליהוה, אבל יהוה מבצע "החלפה" – תמורת כל בכור מבני ישראל, מקבל יהוה אדם משבט לוי: יח וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם תַּ֥חַת כָּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל.

בסוף הפרק מגדיר יהוה את הלויים כעובדים בצבא של עבודת אוהל מעד: כד זֹ֖את אֲשֶׁ֣ר לַלְוִיִּ֑ם מִבֶּן֩ חָמֵ֨שׁ וְעֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה יָבוֹא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א בַּעֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד.

איזו בחירה יפה של מלים:

• לצבוא צבא בעבודת אהל מועד.
• לצבוא – להתאסף.
• צבא – קבוצת אנשים מאורגנת שנחושה לפעול למען מטרה מסוימת.
• בעבודת אוהל מועד – כלומר מתאספים במטרה נחושה לעבוד באוהל מועד.

[בתמונה:  של סמל אבני החושן של שבט לוי. נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Chenspec. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

הלוויים מגויסים לצבא העבודה באוהל מועד. צבא ועבודה. ושוב: צבא ועבודה. אי אפשר שלא לקשר את זה למה שקורה היום בישראל. אלפי תלמידי ישיבות / תלמידי חכמים, עוסקים בלימוד תורה תוך שהם מקבלים פטור מצבא ועבודה.

אם פעם במדבר, היה צורך בקבוצת אנשים מיוחדת שתעבוד באוהל מועד ב"צבא העבודה" (הם לא היו תלמידי חכמים ולא עילויים. הם היו פשוט מבני שבט לוי ועסקו בעבודות פיסיות סביב האוהל ובתוכו, ובהגנה עליו), זה לא אומר שהיום, בישראל 2018, מישהו יכול לקחת את הציווי של לפני 3000 ולהפוך אותו ל"צביעות ועבודה בעיניים". איכשהו הצבא הפך לצביעות ועבודת אוהל מועד הפכה לעבודה בעיניים.

ולעניין אחר:

שאלתי את עצמי – מדוע יהוה מחליף את הבכורים בבני לוי? מדוע לא לקחת את הבכורים מכל בני ישראל לעבודת אוהל מועד ובכך לייצר שוויון בשירות באוהל מועד ללא יצירת מעמד "עליון" שצפוי מראש שיגרום לקנאה וצרות עין?

התשובה שלי היא כפולה:

1. משה רצה שהלויים, הנאמנים עליו, יהיו הקרובים ביותר לאוהל מועד כחלק מביצור שלטונו וחיזוק מנהיגותו.
2. יהוה יודע שאם ייקח את הבכורים – העם יתמרד. הוא יישאר בלי בכורים ובלי עם!! מעניין – האם הרוח האנושית חזקה עד כדי כיפוף רצון האל?

אולי אלוהים שמע את כנסיית השכל שרה:

אם יקרה לך משהו; אין לי טעם לחיים

אין לי טעם למחר; אין לי טעם לחיים

אין לי טעם למחר

במדבר, פרק ט' - מנהיג מתייעץ ו- WAZE אלוהי

הפרק הזה מגלה באופן מיוחד תכונה מנהיגותית מרתקת של משה.

יהוה מורה על קיום חג הפסח לאחר שנה במדבר. אין ספק שמדובר באירוע משמעותי מאוד לבני ישראל, שמסתובבים כבר שנה שלמה במדבר ונתונים ללחצים מלחצים שונים.

כולם בהכנות לחג, ואז מגיעה למשה שאילתא מיוחדת מקבוצת אנשים שאינה יכולה להשתתף בחגיגה: ו וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא־יָכְל֥וּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא ׃ ז וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֨מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜ב אֶת־קָרְבַּ֤ן יְהוָה֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל.

אני לא יודע מה פירוש "טמאים לנפש אדם" אבל הם כנראה ידעו. משה, שאין לו תשובה לשאלה מדוע לא יוכלו להשתתף בחגיגה, עונה להם: ח וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְצַוֶּ֥ה יְהוָ֖ה לָכֶֽם. המנהיג הגדול, אומר לאנשים שאין לו תשובה לשאלתם והוא מפנה את בקשתם לאלוהים. הוא עושה זאת בגלוי.

לקח חשוב מאוד למנהלים ומנהיגים – אין בושה ואין ירידה במנהיגותכם אם אינכם יודעים הכול. מותר להתייעץ, חשוב להתייעץ, וחשוב גם להגיד שזה מה שאתה עושה. אין בכך כלל בושה, להיפך, יש כאן עוצמה.

[הכרזה: ייצור ידע]

עניין נוסף בפרק – הענן, שעל פיו יודע העם האם להתקדם במסע או לעמוד: כג עַל־פִּ֤י יְהוָה֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה יִסָּ֑עוּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת יְהוָה֙ שָׁמָ֔רוּ עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה.

• כאשר הענן יורד על אוהל מועד – עומדים.
• כאשר הענן עולה מעל אוהל מועד – ממשיכים במסע.

אין שום סימן מקדים. אין שום הגיון. הכול ביד החלטות יהוה שבאות לידי ביטוי בהתנהגות של ענן מסתורי. הדרישה הזו, מעם שלם, להתנהג בעיוורון אנושי מוחלט, היא דרישה שהציבור לא יכול לעמוד בה.

לדעתי, יהוה מתחיל כאן במסע התגרויות מתוכנן מראש בבני ישראל שסופו יהיה, כידוע לנו, החלטה שהדור הזה אינו ראוי לכניסה לארץ ישראל, ויידרשו עוד קרוב לארבעים שנה עד שהדור הזה ייעלם.

אלוהים המציא כאן מכונת ניווט אכזרית. אפילו "WAZE" לא מעז לנקוט בגישה הדיקטטורית הזו. הוא מודיע לנו כק"מ מראש על פנייה צפויה כדי שנוכל להתכונן.

[הכרזה: ייצור ידע. אנו מאמינים שאנו עושים בלוגו של וויז שימוש הוגן]

במדבר, פרק י' - חצוצרות וצפירות

בחלק הראשון של הפרק – הכנות אחרונות לקראת היציאה מהר סיני לארץ ישראל.

יהוה מצווה על משה להכין 2 חצוצרות מכסף: א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר ׃ ב עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת.

בפסוק הזה כתוב שהחצוצרות ישמשו כדי לקרוא לעדה (לקרוא לבוא להתייעצות) ולהעברת מסרים בין המחנות השונים בעם (בכל זאת מדובר על 2 מיליון איש לערך שצריכים לתקשר ביניהם).

נשמע מאוד הגיוני.

אבל בהמשך יש הסבר מפורט על שלל תפקידי החצוצרות:

1. קריאה לכל בני ישראל לבוא לאוהל מועד.
2. אם התקיעה היא רק בחצוצרה אחת אז יבואו רק נשיאי השבטים.
3. אם משמיעים תרועה זה סימן לכל המחנות לזוז ("נוע נוע")
4. יש תקיעה מיוחדת המסמנת רק לצד אחד של בני ישראל (הצד המזרחי) לנוע.
5. התוקעים בחצוצרות – הם בני אהרן. יש כאן סממן שלטוני דתי. חיבור ראשון בין דת (כוהנים) לבין מדינה (תקשורת בין המחנות בזמן תנועה).
6. בזמן מלחמה יש לתקוע בחצוצרות כדי להיזכר ביהוה ואז ינצחו בקרב (חיבור שני בין אמונה לעניינים של מדינה).
7. ולבסוף, בזמן חגים, כאשר מעלים קרבנות, יש לתקוע בחצוצרות כדי להיזכר ביהוה שכה מיטיב עם העם:

[בתמונה: התקיעה בחצוצרות במולד הירח. איור מתנ"ך הולמן משנת 1890. התמונה היא נחלת הכלל]

יוּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם.

קראתי את כל זה והאסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש היא הצפירה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והצפירה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.

[בתמונה: עומדים בצפירה... דקת דומייה בעת צפירת יום הזיכרון, תל אביב, 2007. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Itayba קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

בימים האלה, חלק מהציבור החרדי אינו עומד בצפירה. האם ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בחצוצרות של משה ובני אהרן? החצוצרות ששימשו בזמן מלחמה ובזמן חג כזיכרון ליהוה? האם הצפירה, שנועדה לעצור הכל כדי להיזכר ולתת כבוד למתים, לא מתקבלת ע"י החרדים הללו כי עמוק עמוק בחינוך שלהם, צפירה נועדה למשהו אחר, נועדה להיזכר ולקבל כוחות או להגיד תודה ליהוה?

ולעניין אחר. בהמשך הפרק מתחיל עם ישראל לנוע לכיוון ארץ ישראל. הענן מתרומם מעל אוהל מועד ומתחילה תנועה של העם.

משה נזכר לפתע בחותנו המדייני (יתרו ששמו כאן הופך להיות חובב משום מה) ומזמין אותו להצטרף למסע עם בני ישראל: כט וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְחֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֮ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר יְהוָ֔ה אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֨נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־יְהוָ֥ה דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל. משה מציע לחותנו להצטרף למסע ומסביר זאת בכך, שהולך להיות טוב לעם ישראל והוא רוצה שהטוב הזה גם יינתן לחותנו שכה עזר לו בחייו עד כה.

אבל חובב-יתרו דוחה את ההצעה: ל וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם־אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ. למה חובב-יתרו דוחה את ההצעה?

אחרי כל הנסים וההבטחות מיהוה, הוא מסרב להצעה הנדיבה של משה? נראה לי שהסיבה לכך היא שחובב-יתרו כלל לא בטוח שהולך להיות כל כך טוב. הוא ראה את התנהגות בני ישראל בכל תקופת הנדודים במדבר עד כה; וכנראה, לא התרשם במיוחד לטובה ממה שראה.

משה קולט את העניין. משה גם מרגיש שהוא צריך איש חכם כמו חובב-יתרו לידו, ולכן מנסה טקטיקת שכנוע חדשה: לא וַיֹּ֕אמֶר אַל־נָ֖א תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּ֣י׀ עַל־כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֨נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם. בוא אתנו מבקש משה. אני צריך אותך כדי שתהיה לנו עיניים.

האם משה לא בוטח ביהוה ומבקש עיניים נוספות בדמות חכמתו וניסיונו של חובב-יתרו?

לא כתוב בפרק אם חובב-יתרו החליט בסוף להצטרף או לא. נראה לי שהוא לא הצטרף אבל אינני בטוח. בכל מקרה, אני בטוח שלמשה היה מאוד חשוב שהוא יצטרף. משה הרגיש שעוד צרות רבות מחכות לו במדבר והוא זקוק לכל עזרה אפשרית.

מנהלים/מנהיגים – כדאי לכם ללמוד ממשה. אספו סביבכם יועצים ועוזרים חזקים ומצוינים. לא "יסמנים"!

[התמונה בימין הכרזה היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי gfkDSGN לאתר Pixabay]

ולבסוף, המסע יוצא לדרך, ומשה פוצח בשיר: לה וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה׀ יְהוָ֗ה וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ ׃ לו וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. המסע יצא לדרך ומשה מעודד את יהוה לנצח בקרבות מול אויבים בזמן תנועה ובהשבת בני ישראל מהיכן שהם נמצאים בזמן מנוחה (עצירה). השיר הזה יכול להעיד על אמונה גדולה בכוחו של יהוה. הוא גם יכול להעיד על פחד גדול מהעתיד לבוא.

שירת משה מלווה את בני ישראל מאז חציית ים סוף.

במדבר, פרק יא' - הנפש היבשה ומנהיגות אמת

בפרק הזה, פרק ה"תלונות", מתברר שאחרי כל ההכנות שעבר העם בשנה האחרונה, בהן ניסה משה, בהשראת יהוה, לטעת בעם ישראל רוח קודש וחזון המבוססים על אמונה עיוורת באלוהים, התוצאה היא כישלון "קולוסלי".

כבר בפרק הקודם הרגשתי שמשה חש בפורענות המתקרבת, והנה, בפרק הזה, רגע אחרי שהמסע המפואר לארץ ישראל מתחיל, עם ארון הברית בלב המחנה, העם מתלונן על מצבו: ד וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר ׃ ה זָכַ֨רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים ׃ ו וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ.

האספסוף (לא ברור מי זה, אבל תמיד נוח להפיל על מישהו אחר את האשמה) ובני ישראל כולם, מתלוננים שחסר להם בשר, דגים, קישואים, אבטיחים, חציר, בצל ושום (איפה רמי לוי כשצריך אותו!). סל מזון שכולל רק מן פלאי אינו מספק!!

[בתמונה: מתלוננים בלתי נלאים... "זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים..." תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי CCXpistiavos לאתר Pixabay]

מעניין לראות את ההקשר בין המחסור בגיוון מאכלים לנפש – הפסוק האחרון בקטע שלמעלה הוא - "ועתה נפשנו יבשה"!

כמו ביום כיפור, שם אנחנו נדרשים "לענות את נפשותינו", גם כאן. עינוי הנפש קשור קשר הדוק עם עינוי האוכל. ביום כיפור, עינוי הצום אמור להביא אותנו להתעלם מהבלי הגוף ולהגיע לחשבון נפש אמיתי, וכאן, עינוי הנפש בדמות אמונה עיוורת, לא מצליח למלא את הגוף הנהנה ממן פלאי.

כתוצאה מהיללות והתלונות של העם, משה נראה כמאבד את ביטחונו והוא פונה לאלוהים ואומר לו: יא וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי ׃ יב הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו ׃ יג מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה.

העם הזה הוא שלך, אומר משה ליהוה. אני לא ילדתי אותו ואני לא מסוגל לספק לו את צרכיו.

משה מבקש להתפטר: יד לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי ׃ טו וְאִם־כָּ֣כָה׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי.

אני לומד מכל הסיפור הזה שמנהל / מנהיג, שרוצה להוביל את אנשיו חייב להבין שאנשים אינם מוכנים ללכת כעיוורים. חייבים למלא את האנשים בהסברים על הסיבות לשינוי הנדרש מהם, כיצד הדברים הולכים לקרות, לשתף אותם בחזון ובעשייה ואז, רק אז, אפשר יהיה לקוות שהם אכן יסכימו ללכת את הדרך למרות הקשיים. הרי בני ישראל לא היו רעבים – היה להם מן פלאי. הם היו "רעבים נפשית" ואת זה אלוהים ומשה לא הבינו. לכן, הגיע הכישלון הגדול.

משה, ברוב צניעותו וגדולתו, מאשים בעיקר את עצמו ומבקש להתפטר.

יהוה, חש במצוקתו של משה ומנחה אותו לאסוף שבעים מזקני העם, להביא אותם לאוהל מועד, והוא יהוה יאציל עליהם מרוחו כדי שהם יוכלו גם לעזור למשה: טז וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ ׃ יז וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֮ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ.

 הנהגת העם מתוארת כאן כמשא. משא העם.

ובשביל לשאת עם שלם, נדרשת הנהגה של קבוצת אנשים ולא של מנהיג בודד. הניסוחים כאן מביעים אינטימיות וקשר מאוד עמוק ואבהי בין יהוה למשה. ממש אפשר לחוש את הקרבה ביניהם. יהוה כאילו עוטף את משה.

ומשה מקבץ את 70 הזקנים אותם יהפוך אלוהים לנביאים לצדו של משה (נביאים == מנהיגים), הסנהדרין הראשון של בני ישראל.

ולפתע מתברר, שיש עוד מנהיגים במחנה. כאלה שנבואתם לא זוכה להשראה מיהוה. נביאים מעצמם.

יהושע מבקש ממשה לכלוא אותם, שהרי הם לא חלק מאותם 70 נבחרים; ומשה יוצא בהצהרה מפתיעה. ממש דמוקרטיה נבואית / מנהיגותית: כט וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם יְהוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם. 

משה לא מתעניין מה אומרים אותם נביאים שמחוץ ל- 70 הנבחרים. הוא פשוט מקווה שכולם יהיו נביאים.

אז משה מצד אחד מבקש בפרק להתפטר; ומצד שני, מברך כל מי שמוכן לתפוס מנהיגות. הוא אינו חושש למנהיגותו ומעצים כל מי מסביבו שמוכן לקחת אחריות ומנהיגות.

ואיך אפשר בלי קריצה לראש הממשלה שלנו; שמנסה להנהיג את העם לבדו, ומונע צמיחה של מנהיגות אמתית לידו.

ואיך אפשר בלי קריצה לעבר מנהיגי האופוזיציה, שגם הם לא משתפים פעולה; וכל אחד מהם מנסה לתפוס מנהיגות ומבטל מנהיגותפ של אחרים.

ואיך אפשר בלי קריצה לשרת התרבות שלנו, הגברת מירי רגב, שהסבירה שהעם העובד קשה ונתון בלחץ של מלחמות וכו', צריך לקבל מהתרבות בעיקר שעשועים וכיף. דעתי שונה בתכלית – דווקא העם העובד קשה ונתון בלחצים כאלה ואחרים, צריך גיוון תרבותי שימלא את נפשו ולא ישאיר אותה "יבשה". אם יתנו לנו רק "אח גדול" נהפוך לאספסוף מילל מכל קושי קטן במציאות. אם יתנו לנו תרבות מאתגרת, שמאלנית, ימנית ואמצעית, אז נוכל לעמוד בקשיים המורכבים של החיים.

[בתמונה: אם יתנו לנו רק "אח גדול" נהפוך לאספסוף מילל מכל קושי קטן במציאות. מקור התמונה: פייסבוק]

במדבר, פרק יב' - גזענות – לא אצלנו

פרק מאלף נגד הגזענות.

מרים ואהרון, האחים של משה, מרכלים עליו. שני נושאים הם מעלים:

1. משה לוקח אישה כושית וזה לא מוצא חן בעיניהם (כנראה שבעיקר בעיני מרים): א וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח. 

קראתי פרשנויות רבות לגבי משמעות המונח "אישה כושית". המפרשים הקלאסיים מתחמקים מלכתוב שמדובר בצבע עורה. יש אף הכותבים שכושית היא אישה יפה שהרי "כושית" ו"יפת מראה", שניהם 736 בגימטריה .

דעתי היא שמדובר באישה כושית במובן הגזעי הפשוט וההוכחה לכך תבוא בהמשך.

[בתמונה: "אשה כושית - מפרשים הקלאסיים מתחמקים מלכתוב שמדובר בצבע עורה. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 809499 לאתר Pixabay]

[למאמרו של ד"ר אבי הראל, 'אשתו הכושית של משה', לחצו כאן] 

 שניהם (אהרן ומרים) מדברים ביניהם על כך שמשה מתנשא כמנהיג מעל כולם. הם אומרים – הרי יהוה מדבר לא רק עם משה, אלא גם אתנו (רמז לעתיד לבוא – קורח ועדתו!): ב וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהוָֽה.

משה לא מגיב (או שלא ידע שהם מרכלים עליו מאחורי גבו או שידע אך בחר שלא להגיב). בכל אופן, התורה נותנת למשה תואר מיוחד במינו – האיש העניו ביותר בעולם: ג וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה ֯עָנוֹ מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה.

יהוה, שלא "סובל" מענווה כמו עבדו משה, יוצא להתקפה על אהרן ומרים. הוא מודיע להם שהם נביאים רגילים, בעוד משה הוא נביא מיוחד וחביב במיוחד על יהוה. ההבדל הוא שרק למשה יהוה מתגלה באופן ישיר, ואילו לנביאים אחרים הוא נגלה רק בחלום ובחזיונות. והעונש שיהוה נותן להם מתייחס לרכילות הראשונה, על האישה הכושית. עונש על גזענות שניתן רק למרים (בעניין הרכילות הזו אהרן היה סביל) ...

ואיך אני יודע זאת? כי העונש הוא מיוחד במינו: ט וַיִּֽחַר אַ֧ף יְהוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ ׃ י וְהֶעָנָ֗ן סָר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת; מרים הופכת למצורעת בצבע לבן כשלג!! מרים הייתה זו שהתלוננה על הליכתו של משה עם האישה הכושית והעונש שלה הוא צרעת לבנה כשלג.

ידע כל גזען לבן – הלבן שלך, כאשר אתה גזען, הופך לכל כך לבן עד כדי כך שאתה הופך למצורע.

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא הצרעת, לחצו כאן]

[בתמונה: ידע כל גזען לבן – הלבן שלך, כאשר אתה גזען, הופך לכל כך לבן עד כדי כך שאתה הופך למצורע... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Miran Rijavec לאתר flickr]

לצערי זה מה שקורה לנו במדינה. ההתייחסות לבעלי עור בצבע כהה (מסתננים, פליטים, סודנים, אתיופים ובעבר תימנים) היא גזענית, והתוצאה היא שנראה שאנחנו הופכים למדינה מצורעת שלא יודעת כיצד להתייחס לאנשים האלה כבני אדם בעלי זכויות.

בעיני יהוה הגזענות היא הפשע החמור של מרים. גם הרכילות והפגיעה במשה היא חמורה, אבל העונש, הצרעת הלבנה כשלג (ולא למשל: שלילת יכולת הנבואה ממרים ומאהרן), אומר לנו שהגזענות היא החמורה שבעבירות!

פרק נפלא לדעתי!

דן אלמגור כתב את "כי אישה כושית לקח". בשיר מייחס דן אלמגור את כול מה שקורה למשה לאותה אישה כושית שלקח:

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ', לחצו כאן] [בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

מקורות והעשרה

 

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ'.
• מאמרו של ד"ר אבי הראל: 'אשתו הכושית של משה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בהעלותך באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 11/6/19.
• אבי הראל (2016), אשתו הכושית של משה, ייצור ידע, 22/6/16.