[בתמונה: ציפור השלו. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bernard DUPONT קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

עודכן ב- 17 ביוני 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שני מתוך שניים על השליו כמאכל הבשר של בני ישראל במדבר. למאמר האחר לחצו כאן:

• אבי הראל: המן – אוכל שמיימי או אוכל איכותי?

*  *  *

פרשת בהעלותך מובאים שתי תלונות של בני ישראל כל זאת בגלל המסע המפרך אותו הם עומדים לעבור בדרך לארץ כנען. את סיפורי התלונות פותח סיפור התבערה:

"א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.  ב וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ.  ג וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה:  כִּי-בָעֲרָה בָם, אֵשׁ יְהוָה"[1].

הסופר המקראי לא מספר כאן על תלונה מסוימת או מוגדרת. אין כאן ביקורת על מנהיגותו של משה או תלונה אודות מחסור במים או במזון. יש כאן תלונה בלתי מוגדרת, שיש לה דפוס מוכר. מצד אחד עומד העם שאינו שבע רצון ממצבו, מנגד נמצא האל המקראי שמעניש, ואחר כך סולח; ובין שניהם עומד מנהיג העם, משה, שמנסה לתווך ביניהם.

הסיפור השני הוא סיפור קברות התאווה:

"ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  ה זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים.  ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל--בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ; יח וְאֶל-הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר, וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר--כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי-טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם; וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם.  יט לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם; וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא, עֶשְׂרִים יוֹם.  כ עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם, לְזָרָא:  יַעַן, כִּי-מְאַסְתֶּם אֶת-יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר, לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם; לא וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְהוָה, וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן-הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל-הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה--וּכְאַמָּתַיִם, עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ.  לב וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו--הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.  לג הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם--טֶרֶם, יִכָּרֵת; וְאַף יְהוָה, חָרָה בָעָם, וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד.  לד וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה:  כִּי-שָׁם, קָבְרוּ, אֶת-הָעָם, הַמִּתְאַוִּים"[2].

[בתמונה: התאווה לבשר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי RitaE לאתר Pixabay]

הסיפור כולו משתרע על שלושים ושניים פסוקים, והוא מכיל בתוכו סיפורי משנה כדוגמת טיבו של המן שבני ישראל מאסו בו, וסיפור משנה נוסף העוסק במשבר במנהיגותו של משה נוכח תלונותיהם החוזרות של העם. הסיפור המרכזי הוא דרישת העם לבשר, תוך הזכרת התנאים הטובים לכאורה שהיו במצרים. הדרישה האמורה מביאה את האל המקראי לחרון אף, ובתגובה קורא האל לעם להיות מוכנים לבואו של הבשר בדמותה של ציפור השלו. מנת בשר זו תהפוך מהר מאוד להיות קטלנית ותהרוג את המתאווים לבשר הזה.

האם הופעתו של שלו, בכמות גדולה על פי הסיפור המקראי הוא סוג של נס [3] לתאוות הבשר של בני ישראל? ומה הפשר של מותם של אלה שאכלו אותו? בדברים הבאים ננסה לענות על שאלות אלה. השלו (Coturnix) הוא עוף קטן במשקל מאה גרם, ממשפחת הפסיונים. צבעו חום, מנומר עם גוונים של צהוב התואמים את תפוצתו - מישורים וגבעות בעלי צמחייה נמוכה. השלו המקראי מזוהה עם השלו הידוע לנו כיום, זאת נוכח מסורת של אכילתו במשך אלפי שנים. השלו נודד פעמיים בשנה בחודשי הסתיו בו יש נדידה גדולה במיוחד ונודד גם בחודשי האביב. לשלווים מספר נתיבי נדידה, ואחד מהם עובר מחופי יון אל דרום ישראל בואכה סיני ומצרים. כאשר הם מגיעים ומתקבצים בקו החוף, הם תשושים ממסעם המפרך וקל לצוד אותם ברשתות.

[בתמונה: האם הופעת השלו היא סוג של נס? התמונה היא נחלת הכלל]

ציד שלווים היה כבר ידוע במזרח הקדום, וצייד שכזה בעזרת רשתות מונצח בציורי קיר מרהיבים במצרים העתיקה [4]. הצייד של השלווים המשיך מהעת העתיקה ומצויות בידינו עדויות על צייד שלווים בעזרת רשתות בימי הביניים ועד הצייד שלהם בידי הבדואים שגרים בסיני כיום. על פי האומדן בתקופתנו, ניתן לצוד בפרק זמן של כחודש למעלה משלושה מיליון ציפורי שלו, כך שציפור זו יכולה לשמש תחליף ראוי גם באיכותו וגם בכמותו במקום המן שבני ישראל קצו באכילתו [5].

האם יש בהופעת השלו על פי המסופר במקרא נס, הרי השלו נודד פעמיים בשנה, ויש בנדידות אלו מספיק פריטים שישמשו כמזון? כפי הידוע עיקר הנדידה הכמותית של השלווים מתרחשת דווקא בחודשי הסתיו, ואילו לפי המסופר במקרא בספר במדבר, השלו הגיע בכמויות גדולות בתאריך כ' באייר [6], שאז הוא נודד בדרך כלל בכמויות פחותות ואף לא מגיע בדרך כלל לדרום סיני מקום מושבם המשוער של בני ישראל. כך שיש כאן סוג של נס כפול, של זמן נדידה עם כמות גדולה של פריטים שאיננה אופיינית לתקופה, וגם סוג של נס בגלל המיקום שאליו הם הגיעו.

שאלה מתבקשת נופת היא ממה מתו אותם אנשים שאכלו את השלו, הרי לכאורה מדובר בבשר טרי ללא בעיות של רעלים או משהו כדוגמתו? במבט על הפסוקים המתארים זאת האל ממית את אוכלי השלו כאשר הוא בפיהם, כאילו השלו מכיל רעל סמוי בתוכו.

ואכן יש עדויות מהתקופה של אריסטו [7] ואילך על רעילותו של השלו, היות שהוא ניזון משורשי הצמח רוש העקוד [8]. צמח זה אינו מזיק לשלו אך מרעיל את בשרו וכך יוצא שמי שאוכל שלו יתכן שהוא מסתכן בנפשו. במדע הרפואה כיום ידועה התופעה של הרעלה בגין אכילת שלווים, היות ובשרם רעיל. מה גורם לכך, לא מבורר עד תום אולם ההשערה אומרת כי חילוף החומרים אצל ציפורי השלו גורמת לרמת רעילות בגופם [9]. רעילות זו קיימת בעיקר בשלווים הנודדים באביב מפאת נתיב מסעם המפרך העובר את מדבר סהרה. כך כנראה קרה גם לבני ישראל באוכלם את בשר השלו בנדידתו באביב.

[בתמונה: בשר השלו יכול להיות רעיל... התמונה היא נחלת הכלל]

אחרית דבר

הפרשה מתארת שני אירועים בהם בני ישראל מביעים את מורת רוחם מהצפוי להם:

• התלונה הראשונה איננה מבוררת כל צורכה פרט להיותה עם דפוס דמויות מקראי ידוע. בני ישראל המתלוננים, האל המקראי הכועס מעניש וסולח, ובתווך משה שמנסה לגשר ביניהם.
• התלונה השנייה עוסקת במיאוס שחל אצל בני ישראל מאכילתו של המן. במקומו הם דורשים בשר אמיתי כפי "שאכלו במצרים".

לצורך כך, האל מביא לפתחו של מחנה בני ישראל כמות גדולה של ציפורי שליו, בתאריך כ' אייר. לפי הידוע ציפורי השליו נודדות פעמיים בשנה, באביב ובסתיו שבו הנדידה משמעותית יותר בהיקפה. נדידת האביב הינה מוגבלת בכמותה, ונתיבה לא עובר במקום חנייתם המשוער של בני ישראל – דרום סיני.

אשר על כן, ניתן לראות בהגעת השלווים למחנה בני ישראל סוג של נס כפול, הן בגלל הכמות והן בגלל נתיב הנדידה הלא שגרתי. ברם, בעוד הבשר נאכל, מכה האל את בני ישראל מכה גדולה, כאילו בשר השלווים נגוע או מורעל. ואכן, כאשר אנו בודקים את המקורות הקדומים כמו גם את הרפואה המודרנית, תופעת בשר מורעל של ציפור השליו הינה תופעה נפוצה וידועה. מותם של בני ישראל מלמד אותנו כי התאווה לבשר לא הייתה ראויה, ומותם של בני ישראל נגרם בגלל שהם אספו כמויות נכבדות של שלווים ולא חיכו שרעילותם תפוג. כאשר אלה פני הדברים למרות הנס בהבאת השלווים הרי שאכילתם שלא כראוי גוררת בעטיה עונש מוות.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בהעלותך באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 11/6/19.

[1] במדבר, פרק י"א, פסוקים: א' – ג'.

[2] שם, פסוקים: ד' – ו'; י"ח – כ', ; ל"ב – ל"ד בהתאמה.

[3] על נס השלו ראה בהרחבה – י' ברסלבסקי, הידעת את הארץ, ב', ת"א, תשט"ז, עמודים: 329 – 347; עוזי פז, ויגז שלווים מן הים, נס חד פעמי או אירוע שגרתי, טבע וארץ, כ"ט, תשמ"ז, עמודים: 8 – 11.

[4] תמשיח מנוא אמון, עיר מצרית עתיקה, הממוקמת על גדותיו המזרחיות והמערביות של הנילוס, במצרים העליונה. 560 ק"מ דרומית לקהיר, בקרבת היישובים כרנך ולוקסור.

[5] ראה – זהר עמר, מסורת העוף, קובץ מאמרים, 2004, עמודים: 88 – 94. (להלן מסורת ,עמר).

[6] במדבר, פרק י', פסוק י"א. קיימת מקבילה להגעת השלו בספר שמות, פרק ט"ז, פסוק א'. על פי האמור שם השלו הגיע בתאריך ט"ו אייר.

[7] אריסטו, פילוסוף יווני, מבכירי הפילוסופים של העת העתיקה, ומאבות הפילוסופיה המערבית, המאה הרביעית לפני הספירה.

[8] השיקוי שממנו מת סוקרטס היה עשוי משורשי צמח זה. על רעילותו של השלו בעת העתיקה ראה – G, Naturalis Historia London, 1956, pp69   .Plinius

[9] מסורת, עמר, עמוד 95.