• פליקס הוא שמו הפרטי המקורי של פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון של ישראל. שם משפחתו המקורי היה רוזנבליט.
• 'לא-ימין' זו צורה אולי לא מאד מוצלחת להימנע מלכתוב ישירות 'שמאל', הימנעות חיונית משני צידיה: אלו שמשוכנעים שהם 'שמאל' ממילא חושבים שמה שאני מכנה שמאל איננו שמאל; ואלו ששומעים את המלה 'שמאל' לא ימשיכו לקרוא, כי הם לא מסוגלים לעבור את הקיר שנקרא 'שמאל'.

מזל שאני היסטוריון, ולכן מותר לי להגדיר את ה'לא-ימין' באופן הבא: שותפים בו כל הכוחות הפוליטיים שהנהיגו את היישוב היהודי ב-70 שנותיה הראשונות של הציונות (1878-1948) וב-30 שנותיה הראשונות של המדינה. הכוחות הללו כוללים את גיבור הביוגרפיה של רות בונדי (וכמובן את מפא"י, את הציונות הדתית, את מפ"ם רוב הזמן ואת שני מרכיביה אחרי שהתפרקה ב-1954: אחדות העבודה ומפ"ם, ואחר כך אפילו, לא עלינו, את רפ"י, אבי אבות הטומאה המפלגתית). [משמאל: כריכת ספרה של רות בונדי: פליקס, שראה אור ב- 1990, בהוצאת זמורה. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

• פנחס רוזן עצמו היה איש מפלגת 'עלייה חדשה' שקמה ב-1942, ושאחר כך התאחדה עם 'העובד הציוני' ועם האגף הפרוגרסיבי של 'הציונים הכלליים' לצורך הקמת 'המפלגה הפרוגרסיבית' ב-1948, מפלגה שחברה ל'מפלגה הליברלית' ב-1961, מפלגה שהתפלגה ב-1965 כאשר 'הימין' שבליברלים חבר ל'חירות' של בגין לצורך הקמת גח"ל שאחר כך נהיה 'מח"ל' ושאחר כך נהיה 'הליכוד'.

האגף השמאלי ב'ליברלים' הפך ב-1965 ל'מפלגה הליברלית העצמאית' שהתמזגה למעשה ב'מערך' ב-1984.

• רות בונדי (ראו תמונה למטה), הייתה - לעניות דעתי הלא קובעת - העיתונאית הכי חכמה שהסתובבה כאן בארץ שלנו, לצד נשות עיתונות מזהירות נוספות כמובן, כמו חנה זמר עורכת דבר, כמו חני קים. הכתיבה של בונדי נהדרת, למרות שלא פעם המשפטים שלה ארוכים אפילו יותר משלי.

[בתמונה: רות בונדי. כתיבה נהדרת... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Krokodyl. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

• תבוסה אלקטורלית, פשוטו כמשמעו. הכוחות הפוליטיים-מפלגתיים - שממשיכים את הכוחות הפוליטיים הנזכרים - הולכים כבר 42 שנה (עם עליות ומורדות) מבכי אל דחי, מדחי אל בכי, והדברים ידועים. מה שפחות ידוע הוא שלצד התבוסה האלקטורלית, מתקיימת מציאות של נוק-אאוט פוליטי מהותי. כי כל הכוחות הפוליטיים בישראל ששותפים בפועל בשלטון (נזכיר כי השלטון מתקיים בדרך כלל בין מערכות הבחירות, וכי שלטון למשל אין פירושו לכתוב על שלטי חוצות שאיילת החיננית תשמיד את בג"צ בעוד בנט הגבר-גבר יכריע את חמאס), ובכן, כל הכוחות שלקחו חלק בשלטון בישראל, מיישמים בפועל את האסטרטגיה ואת הגישה ואת ההבנה המדינית והכלכלית של הכוחות, שהקימו את המדינה וקיימו אותה עד 1977.

[בתמונה: לצד התבוסה האלקטורלית, מתקיימת מציאות של נוק-אאוט פוליטי מהותי... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי dfbailey לאתר Pixabay]

בקיצור, האסטרטגיה הזו, הגישה הזו, ההבנה הזו, היא שילוב של:

• מתינות מדינית (כן, מתינות מדינית);
• זהירות צבאית (כן, זהירות צבאית);
• מעורבות עמוקה מאד של הממשלה במשק (כן, מה לעשות: אין, לא היה לא יכול להיות, ולא יתכן 'שוק חופשי'; והשאלה היחידה שאמורה להעסיק את הפרשנים - ובלבד שהם מבינים משהו, ובדרך כלל הם לא - היא זו: לא האם מעורבות של המדינה במשק, אלא איך ולטובת מי).
• וכן, כמובן, כל ממשלות ישראל התייחסו לפלורליזם הישראלי ולהפרדת הרשויות כאל נקודת מוצא מובנת מאליה (המאפשרת כמובן גמישות רחבה למדי, לכאן או לכאן).

נכון, זה לא היה בקיצור, כי קצת קשה לקצר בדברים האלו. אז על דרך השלילה: לא לפני 1977 וגם לא אחרי 1977 אין סכנת פשיזם בישראל. נקודה. אין גם סכנה של מדינת הלכה ובאותה מידה הפיטפוט על 'מדינת אזרחיה' (לכשעצמה וכהנגדה ל'מדינה יהודית-דמוקרטית') הוא בדיוק זה: פטפוט מפוטפט. המשותף לכל ההבלים הללו - פשיזם (את המלה הזו יש לצווח אחרת היא לא נשמעת טוב), מדינת הלכה, מדינת אזרחיה ואם שכחתי משהו אז סליחה - הוא תחושת הצדקנות שהיא מביאה למי שעושה בה שימוש. אכן, הרבה יותר זול מפסיכולוג. אבל דברים טובים עולים כסף וססמאות ריקות אינן מפרשות מציאות. הן גם לא מעצבות אותה. הן סתם מעצבנות.

ב.

באשר לשאלה המתבקשת - שאם הכל אותו הדבר אז למה לטרוח - התשובה היא זו: שלא הכל אותו הדבר. ושמה שעושות ממשלות הליכוד באופן רצוף למדי וכמעט בלי הפרעה כבר עשרות שנים, הן עושות בדיעבד ולא מלכתחילה; כי אם ראש הממשלה המכהן למשל לא מפסיק לדבר על החובה להקטין מסים ולהקטין גרעון; אבל בפועל במשמרת שלו, המע"ם עולה מ-15% ל-18% והגרעון תודה לאל גדל (כי גרעון גדול זה יופי!); אז הוא והפרשנים מבלבלים את הציבור, והציבור אכן מבולבל בכלל, ובפרט שאף אחד כמעט לא לומד את הדברים האלו בשיעורי אזרחות.

במלים אחרות, את מה שהליכוד נאלץ לעשות - כי למציאות יש תפקיד עצום בפוליטיקה, היא ממש אילוץ ולכן היא מאלצת - הקואליציה שבנתה את המדינה הזו, וקיימה אותה עד 1977, עשתה לא מתוך אילוץ אלא מתוך הכרה. ואני מקווה שתסכימו איתי שיש הבדל גדול בין לעשות משהו מתוך הכרה לבין לעשות דבר דומה מתוך אילוץ.

אז עד כאן מקרא המסביר את הכותרת. ועכשיו נעבור לקטע האמנותי: הניסיון להבין את עומק התבוסה האלקטורלית של הכוחות, אליהם השתייך בין השאר פנחס רוזן.

הפרק הבא של הרשומה הזו הוא ציטוט מלא של פרק הסיום בביוגרפיה המעולה שכתבה בונדי על פליקס (שהפירוש המילולי של השם הזה, אגב, הוא - כמה עצוב - "שמחה"). אחרי הציטוט הארוך (שני עמודים (589-588) בביוגרפיה, יבוא הניסיון המובטח להוסיף הסבר עומק לתבוסה האלקטורלית של 'הלא-ימין'.

[בתמונה משמאל: פנחס רוזן. פירושו המילולי של השם הזה הוא - כמה עצוב - "שמחה"... הצלם" טדי בראונר. אוסף התצלומים הלאומי. התמונה היא נחלת הכלל]

ג.

"תם הספר ולא מצאתי את שחיפשתי כאשר החלטתי לכתוב את הביוגרפיה של פנחס רוזן בימי התחזקות הלאומנות היהודית המיליטנטית, הקשוחה, המשיחית: תשובה לשאלה מה קרה לציונות החילונית, ההומנית, הסובלנית של הרצל, של וייצמן, כפי שהצטיירה בעיני יוצאי מרכז אירופה כמוני, לפני עלייתם ארצה. ביקשתי לברר, באמצעות סיפור חייו של אחד מראשי העלייה הגרמנית, למה הובסה ציונות זו. האם הלכה בדרך מוטעית? עם סיום הכתיבה, הגעתי למסקנה שמעולם לא היה לה סיכוי במציאות של המזרח התיכון, ערש הקנאות. מול התנגדות האוכלוסייה הערבית מראשית שיבת ציון היו נושאי ההגשמה חייבים להיות בעלי אמונה קנאית בצדקת דרכם, מוכנים להצר את אופקיהם ולרכז את כל מאווייהם בכברת עולם מזערית, בנקודה אחת על כדור הארץ.

[תמונתו של חג' אמין אל חוסייני משמאל היא נחלת הכלל]

ציפיותי מן המדינה היהודית היו תמימות כחזונו של הרצל וביסודן אותו העדר שורשים במסורת היהודית ואיתו חוסר ידיעה באשר למהות המזרח התיכון. היהדות יכלה לשרוד במשך אלפיים שנות גלות רק בזכות אמונה צרופה באש הסבל, שבחרה לה בסוף המאה ה-19 אפיקים חדשים בסוציאליזם או בציונות או בשניהם גם יחד. רוח הומניזם של תומאש גאריס מסריק, שיהודי פראג - ואני בתוכם - התבשמנו בה לאחר קום הרפובליקה הצ'כוסלובקית, לא עמדה במבחן ההתמודדות עם הכוח הברוטלי. דמותה של מרכז אירופה כפי שראו אותה מרבית יהודיה לפני השואה הייתה בלתי מציאותית, ראי משאלות ליבם בדיוק כראיית ארץ ישראל כמהדורה מזרחית שלה, ובה דקלים במקום עצי אשוח.

[תמונתו של תומאש מבריק משמאל היא נחלת הכלל]

שיחיהן הקוצניים של קנאות לאומנית, יהודית וערבית, קנאות לערכי תנועת העבודה וקנאות דתית התאימו לשמש היוקדת, לרוחות הקדים, לגשמי הסחף של ארץ ישראל, יותר משערכי הסובלנות והמתינות שאוהבים אור מסונן בעבים, גשם קיצי דקיק. בחכמה שלאחר מעשה, בלא אפשרות לבדוק אם היה יכול להיות גם אחרת, עלי לקבוע שמתינות ואפשרות להקים בית לאומי באזור עוין לו מלכתחילה היו ניגודים שאפשר היה לקשור ביניהם רק בחוטים דקיקים של רצון להבנה הדדית, חוטים שנקרעים בקלות ומהר, אבל נקשרים מחדש רק לאט ובקושי.

[בתמונה: מתינות ואפשרות להקים בית לאומי באזור עוין לו מלכתחילה היו ניגודים שאפשר היה לקשור ביניהם רק בחוטים דקיקים של רצון להבנה הדדית, חוטים שנקרעים בקלות ומהר, אבל נקשרים מחדש רק לאט ובקושי... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Kazלאתר Pixabay]

אולי היה לחילוניות סיכוי רב יותר להתממש בארץ מאשר לסובלנות, אילו היו חסידיה קנאים לה באותה מידה כפי שהיו מבקשי שלטון הדת על המדינה. אולם חילוניות הדור השלישי להתבוללות, כפי שהייתה החילוניות שלי, לא באה כשחרור מכבלי הדת, כדבר שיש להילחם עליו, אלא מתוך ליקוט פירורים אחרונים משולחן המסורת היהודית שהתרוקן, ולא היה בכוחה להתייצב מול הדת הממוסדת; אולי, בגלל רגשי נחיתות, מתוך תחושת החסר. מראשיתה דרשה הברית בין הציונות לדת נכונות גדולה יותר לוויתורים מצד החילוניים מאשר מצד שומרי המצוות, ואילוצי הקואליציה הממשלתית הפכו את הוויתורים לכורח של המציאות הפוליטית.

מה שאני מנסה לומר, אולי בהשפעת שנותיה המצטברות, שהציונות ההומנית, הסובלנית, החילונית, הפתוחה, לא יכלה למציאות הארצישראלית. הקמת מדינה יהודית בעידן של אלימות דרשה אנשים קשוחים, נחרצים, לוחמים בנשק, בעלי תחבולות, מטווחים למטרה, ומי שהעדיף צפייה מן הצד, גישה סלחנית, נשאר בשולי החיים.

עדיין לא הרמתי ידיים. עדיין אני מנסה לדחוף חלוקים קטנים לסכר רעוע, לא מתוך אמונה שאפשר לשקמו, אבל מתוך תחושה שאסור לי לחדול מלנסות".

ד.

ההיסטוריון שבי חייב קודם כל לומר שהספר התפרסם ב-1990. בהנחה שכמו ספרים אחרים הוא התבשל לפחות שנתיים שלוש קודם לכן, הרי שברור שהאלגיה הזו, הכתיבה הנוגה, האפילוגית שלא לומר הרקוויאמית, קשורה בקשר עמוק לאירועי הזמן: ממשלות אחדות ושיתוק לאומי, הנעות בין החתרנות של פרס למחתרתיות של שמיר. וחשוב מכך כמובן: האינתיפאדה הראשונה שיצרה רושם של אירוע אלים, קנאי, נטול חסד, שטוף רוחות קדים, מזרח-תיכוני-מהותי.

ובהמשך להיסטוריון שבי, אני חייב גם לציין שמבחינה מסוימת הטקסט הנפלא הזה - נפלא ספרותית אבל בעייתי היסטורית ופוליטית, ובעוד רגע נדבר על זה - הוא מקור לא פחות משהוא פרשנות. ולאלו שלא בקיאים בהבחנה הזו נגיד בקיצור שכשהספר ראה אור ב-1990, 'סוף הדבר' הזה של בונדי, יושב על כמעט 600 עמודים של מחקר; ולכן הוא מסכם את הפרשנות של בונדי אודות חייו של רוזן. אבל מכיוון שעכשיו איך שהוא, כבר נהיה 2019, הרי שהטקסט הזה הוא מקור להבנה מסוימת של 'רוח הזמן' בצד מסוים של המפה החברתית-תרבותית-פוליטית אי אז לפני, ראבאק, כמעט 30 שנה.

מה שמביא אותנו לעיקר. שוב, ההיסטוריון שבי רוצה ללכת פיסקה פיסקה, שורה שורה, טיעון טיעון ולבחון את דבריה של בונדי במישור העובדתי:

• האם נכון להביט על הרצל למשל, או על ויצמן, כמנהיגים חולמניים?
• האם נכון לייחס רק למזרח התיכון אלימות קנאית?
• האם נכון לייחס למזרח התיכון רק אלימות קנאית?
• האם נכון שרק החילוניים ויתרו? שהרי קל מאד להראות, שמנקודת מבט של שומרי המצוות המציאות הישראלית (ולפני כן היישובית) היא נוק-אאוט מהדהד של החילוניים?
• האם נכון לומר שהחילוניים בארץ הם לא יותר מאשר מלקטי פירורים משולחן המסורת?
• האם נכון לומר ששולחן המסורת היהודית התרוקן?
• האם נכון לדבר באותה נשימה על קנאות יהודית ועל קנאות ערבית?
• ובכלל, האם 'קנאות' (תשאלו את החברות הנכבדות של מי-טו, את רודפי הצדק למיניהם, את מגיני הסביבה, את מצילי החתולים ואת האוהבים באשר הם) היא בהכרח דבר שלילי?

[בתמונה משמאל: חיים ויצמן: האם נכון להביט עליו כמנהיג חולמני? התמונה היא נחלת הכלל]

אז אני מוותר על הניתוח והדיון שכמעט עשיתי, ובפסקה הקודמת יש מספיק חומרים למחשבה, מספיק קצות חוט ומספיק אזימוטים ונקודות ציון המאפשרים לכל המתעניין להמשיך ולבחון את הדברים בעצמו. כי מה שאני רוצה, זה לומר כחלק מהמאמץ לנסות להבין את עומק התבוסה האלקטורלית של המחנה בו צמחתי, בו נבניתי, בו בניתי ועמו אני ממשיך להזדהות עד לרגע זה ממש.

נדמה לי שבונדי החכמה והקולעת כתבה את זה בעצמה, בין עם או בלי כוונה: הסבר עומק לתבוסה האלקטורלית שלנו היא התחושה שאנו (וסליחה על ההכללה, היא כוללת גם אותי לצורך העניין), נראים כמי ש"מעדיפים צפייה מן הצד" ולכן "נשארים בשולי החיים" (והקלפי אם יורשה לי להוסיף).

זאת ועוד: התחושה הזו שאנשי המחנה שלי 'צופים מן הצד ונותרים בשוליים', נשענת גם על ההנגדה המוטעית מאד שבין "ציונות הומנית, סובלנית, חילונית, פתוחה", לבין תכונות כמו "קשיחות, נחרצות, לוחמנות, תחבולנות, מכווני מטרה".

הפנחס רוזנים - ומי כמו בונדי היטיבה להראות בספרה - נאבקו ב"קשיחות, נחרצות, לוחמנות ותחבולנות", כשהם מאד מאד "מכווני מטרה" על קיומה ושגשוגה של "ציונות הומאנית, סובלנית, חילונית, פתוחה". אדרבא, המאבק הזה היה כה מוצלח שהם ראו בחייהם שינוי דרמטי של "המציאות הארצישראלית", בראשו "הקמת מדינה יהודית", בלעדיה, בדיוק מכיוון שאנו חיים "בעידן של אלימות", אין שום סיכוי לקיומה של "ציונות הומנית, סובלנית, חילונית, פתוחה".

הכל (עדיין, ותמיד, ובמגבלות האנושיות כמובן) פתוח. רק שלא נעמוד מהצד.

מקורות והעשרה

• רות בונדי (1990), פליקס, זמורה.
• עמר דנק (2019), פשיזם, ייצור ידע, 7/6/19.