"אבל אני לא מבין במזון כל-כך." הודיתי. "יש לכם בוודאי אנליסטים ועתידנים תוצרת-בית, שמבינים כל מגמה שקשורה לאוכל, להעדפות תזונתיות גלובליות וכל זה. למה שלא תשאלו אותם?"

"זה נכון." אמרו. "אבל אנחנו רוצים לחשוב רחב. אנחנו רוצים לחשוב על מה שיכול להיות, ולא על מה שכבר קורה."

אז הסכמתי. הבקשה הזו, אגב, אינה יוצאת-דופן כל כך. חברות רבות מנסות לזהות מראש טכנולוגיות "מערערות" – כלומר, כאלו שמגיעות מתחומים שונים מאלו בהן החברה מתמקדת, אבל עשויים לשנות את כל המודל העסקי שלה. כך, למשל, יצרני כרכרות מתחילת המאה ה- 20 השקיעו הון תועפות (במונחים של אותם הזמנים) בשיפור הגלגלים, בהפחתת משקל העגלה, באימון עגלונים מוכשרים יותר… ואז הגיעו הרכבים הממוכנים שהפכו את העגלה לפריט מן העבר. הטכנולוגיה המערערת נראתה כמדע בדיוני – ועדיין היא ערערה עד היסוד את שוק הכרכרות והעגלות. אותו הדבר צפוי לקרות כיום גם עבור רכבי הבנזין והדיזל.

אז למה שלא יקרה גם בתחום המזון?

וכך ישבתי וכתבתי שלושה תרחישים שמתארים כיצד טכנולוגיות יוצאות-דופן יכולות לערער את שוק המזון, ולשנות לגמרי את התחום. אף אחד מהתרחישים הללו לא יתממש בדיוק כפי שאני מתאר אותו, אבל זו לא הנקודה. הרעיון כאן הוא לפתוח למנהלים את הראש, ולהראות להם – כפי שאמרו בעצמם – את מה שיכול להיות, כדי שיוכלו לבחור אם לממש עתיד זה, להתנגד לו, או להתעלם ממנו לחלוטין. אבל הבחירה, לפחות, תהיה בידיהם.

תרחיש ראשון: העיר השיתופית

"הזמנו את הגרובשבסקים לארוחת ערב חגיגית. הכנו את המנות הראשונות הבסיסיות, ואז התיישבנו כולנו מול השולחן וחיכינו. אחרי דקה הבנתי ששכחתי לפתוח את החלון. מיד נכנס פנימה הרחפן מהשוסטרים, עם הלזניה המפורסמת שהבטיחו לנו שנאהב. אחריו הגיע גם המשלוח ממשפחת גץ: חצי-כיכר לחם שום, חמה מהתנור ועם מעטה עדין של שמן זית שעדיין בעבע בעדינות. חיסלנו הכל, ובסוף שמנו את כל השאריות בכלי שנתלה מחוץ לחלון. שעה לאחר מכן, הוא כבר לא היה שם – רחפן אחר בא והעביר את המזון לנזקקים."

תיאור זה של עיר העתיד עשוי להישמע, ובכן, עתידני מדי, אבל אני טוען שהוא נמצא ממש מסביב לפינה, בזכות כמה התפתחויות פורצות-דרך. רובן, אגב, בתחום הבינה המלאכותית. כבר היום מעסיקה גוגל רחפנים המשנעים מזון לשכונות באוסטרליה. הרחפנים של ווינג (Wing) – חברת הבת של גוגל – טסים בין שבע בבוקר לשמונה בערב, ומביאים משלוחים מבתי הקפה ובתי העסק המקומיים[1]. הכל בפיקוח מלא מצד ממשלת אוסטרליה, וממש בחודשיים האחרונים קיבלה גוגל אישור להרחיב את המיזם לשכונות נוספות. בסוף אפריל קיבלה ווינג גם את האישור מה- FAA – רשות התעופה הפדרלית באמריקה – להטיס רחפנים דומים גם בשטח ארצות הברית[2].

הרחפנים של ווינג אינם אוטונומיים, אבל זה רק שלב ביניים. כפי שהרכבים על הכבישים מתחילים להפוך לאוטונומיים, כך גם רחפנים הופכים לאוטונומיים. מדובר בעניין של שנים ספורות בטרם נראה רחפנים רובוטיים מעל שמי הערים – לפחות במדינות בהן המחוקק יאפשר זאת. זמן קצר לאחר מכן, הם יתחילו להתממשק עם הרובוטים האחרים בערים – כלומר, עם הרכבים ללא-נהג. הם יתפסו טרמפים על גגות הרכבים האוטונומיים כדי לחסוך בדלק ולצמצם את הסיכון לתאונות. הם יוכלו להחליף משלוחים זה עם זה בתחנות ממסר בכל רחבי העיר, או אפילו באוויר.

באופן מפתיע, העלות להקמת צי שכזה של רובוטים באוויר ועל הקרקע אינה אמורה להיות גבוהה (ביחס לתשואה שתגרוף החברה שתפעיל אותם, לפחות), מכיוון שאין כמעט צורך בתשתיות חדשות שיתמכו ברובוטים, או ברכישת שטחי קרקע בעיר. תחנות הרחפנים ימוקמו, פשוט, על גגות הבתים הקיימים. הרחפנים עצמם יוכלו להביא את המשלוחים לכל חלון, או לקופסה ייעודית על גג הבית, כך שלא יהיה אפילו צורך בהקמת מערך של סניפים שיקלטו את המשלוחים.

לפיתוח זה בפני עצמו יש השלכות מרתקות. בשלב הראשון, משלוחים יוכלו להגיע מכל מסעדה ומכל בית קפה בקלות ובעלות מינימלית. אבל זוהי רק ההתחלה, מכיוון ששינוע זול מספיק פותח את הדלת גם עבור 'בתי עסק' קטנטנים. אם אני מכין כיום לזניה מעולה, ומפרסם אותה בפלטפורמה למכירת מנות מזון, אני צריך להוסיף כמה עשרות שקלים למימון המשלוח. בעלות כזו, אין שום היגיון ב- 'שיתוף' מזון בין יצרנים זעירים לצרכנים. אבל אם אני יכול לשגר את הלזניה האמורה בדולר אחד בלבד (העלות המובטחת, בסופו של דבר) לכל יעד בעיר, הרי שמודלים חדשים של שיתוף מזון הופכים להיות אפשריים. ומכיוון שכמעט כל משפחה כיום מייצרת כמויות גדולות של מזון מעובד בצורת מרקים, שניצלים, לזניות, סלטים ומה-לא – למה שלא נרצה לשתף (בחינם, במחיר עלות או ברווח קטן) את יצירותינו עם כל יתר תושבי העיר?

מתי כל זה יכול להתממש? כבר בעשור הקרוב. טכנולוגיות הרובוטיקה עדיין צריכות להתפתח בשנים הקרובות, אבל מהרגע שהן יאפשרו את מודל השינוע החדש, הוא ימומש באופן כמעט מיידי.

תרחיש שני: העיר המזינה את עצמה

"הגרובשבסקים לא מוכנים לחזור יותר, אחרי שגילו את האמת אודות הארוחה האחרונה. השתמשנו בירקות אורגניים – וכולם יודעים שגידולים אורגניים מזהמים את הסביבה, ומפיקים ירקות באיכות נמוכה יותר ועם חשש גדול יותר למחלות מירקות עירוניים. הבטחתי להם שהתקלה לא תחזור על עצמה. מהיום, אנחנו משתמשים רק בירקות מחוות-הענק העירונית, שמגיעים אלינו במשלוח ישיר מדי בוקר. ולגבי הבשר, אני יכול לומר בכנות שמשפחתנו לא פגעה אפילו בפרה אחת בשנה האחרונה. לא צריך כבר פרות, עכשיו שאפשר לגדל בשר במעבדות – ולשלוח אותו ישירות ללקוח."

 בתרחיש השני מתחולל שיפור דרמטי בטכנולוגיות שמאפשרות לגדל מזון בתוך העיר עצמה, בחוות עירוניות. אלו מבנים גדולים בעלי קומות רבות, המשמשים לגידול ירקות ופירות. הרעיון כבר עתיק, אך מעולם לא הצליח באופן מסחרי. עד היום, העלות הגדולה ביותר בחוות עירוניות הייתה כוח העבודה האנושי, עד כדי כך שמאט ליוטה מחברת פודפוניקס הצהיר כי – "אנשים הם הבעיה"[3]. ובכן, הבעיה מתחילה להיפתר בזכות – איך לא – הבינה המלאכותית. רובוטים משוכללים, חמושים ביכולות ראייה, ריח (כלומר, חישה של מולקולות שבאוויר) ומגע עדין מתחילים לחולל בתחום מהפכה כבר היום. אנו רואים חברות הזנק של חוות עירוניות מתחילות לעשות שימוש בטכנולוגיות הללו כדי להתייעל. חברת פלנטי (Plenty), למשל, גייסה בשנה האחרונה מאתיים מיליון דולרים להקמת סדרה של חוות עירוניות. הצמחים גדלים בחוות העירוניות על גבי עמודים בגובה שבעה מטרים, על מצע המיוצר בעיקר מבקבוקי פלסטיק ממוחזרים. אין עפר בשום מקום או שלב במערכת, וזהו יתרון גדול מאחר ועפר מכניס אי-ודאות לתהליך הפקת המזון. אי אפשר לדעת איזה רכיבים הוא מכיל, לטוב או לרע, ובהתאם גם לא ניתן לדעת מה יהיה דינו של הצמח שיגדל מתוך העפר. בחווה האורבנית לא צריך להתמודד עם שאלות של איכות עפר או הגנה מפני מזיקים. כל הצמחים גדלים באופן הטוב ביותר – לפחות בתיאוריה. בחוות העירוניות של פלנטי, כמו גם של חברות אחרות, מנסים להעביר מטלות רבות ככל האפשר לידי הרובוטים. כיום עיקר עבודת הרובוטים היא לשנע את הצמחים ממקום למקום ברחבי החווה כדי לאפשר להם לגדול בצורה טובה יותר. חברת Iron Ox מפתחת חווה עירונית אוטונומית לגמרי, המסוגלת לפעול ללא מגע יד אדם. הרובוטים בחווה שותלים את הצמחים, מטפלים בהם וקוצרים את היבול בסוף התהליך[4]. החברה כבר החלה למכור את מוצריה בקליפורניה[5]. חשוב להבהיר שנכון להיום, החוות העירוניות עדיין אינן מסוגלות להתחרות עם החוות המסורתיות. אבל הן יתייעלו – הרובוטים יהפכו להיות משוכללים יותר, והחיישנים ונורות ה- LED יהפכו לזולים יותר – והחווה כולה תשתכלל כך שהצמחים יגודלו בצורה האופטימלית. החברות בתחום מבטיחות גדולות ונצורות – פלנטי טוענת שהיא יכולה להפיק פי 350 יבול מדונם אדמה, בשימוש באחוז אחד בלבד מכמות המים הנדרשת. כדי להתייחס לטענות הללו בחשדנות, בין היתר מכיוון שכרגע ההתמקדות המרכזית היא רק ב- greens – כלומר, בצמחים שאנו אוכלים את עליהם, כחסה, תרד, קייל ואחרים. יידרש עוד זמן עד שהחוות העירוניות יעברו גם לגידול ירקות ופירות אחרים. אבל גם זה עוד יקרה. וכשזה יקרה, יהיה מי שיקנה את הסחורה העירונית הזו, מכיוון שאנשי הערים משתוקקים למזון הטרי והבטוח ביותר. כפי שהסביר כריס מיכאל, מוצרי המזון המגיעים מהחוות העירוניות –

"… לא גודלו בשדה לא-ידוע כלשהו, בשימוש בכימיקלים לא-ידועים. לא טיפלו בהם אנשים לא-ידועים, והם לא שונעו למאות אם לא אלפי קילומטרים, כדי לשבת על המדפים למשך זמן לא-ידוע".

החוות העירוניות אמורות לשבת בפאתי העיר או במרכזה, להפיק את המזון בצורה השקופה ביותר האפשרית – כל חלק בתהליך מפוקח אוטומטית – ולשנע אותו למרכולים או לבתי הלקוחות תוך שעות ספורות מרגע קטיפתו. הצרכנים לא יצטרכו לקבל סחורה שטיילה במטוסים ובמשאיות שבוע או יותר עד שהגיעה אליהם. הם יקבלו את הירקות באופן כמעט-מיידי, ומי יודע – אולי אפילו יקבלו משלוח ישיר מהחווה העירונית באמצעות הרחפנים מהתרחיש הקודם. וזוהי רק ההתחלה.

הייצור העירוני

לא רק ירקות יופקו בחוות עירוניות. גם בשר מכל הסוגים. אני לא מתכוון רק לבשר מעבדתי, למרות שכולם כבר שמעו על הפוטנציאל הגדול שטמון בבשר המגודל ללא תרנגולות או פרות. תחום זה עדיין לא הגיע לכדי יישום תעשייתי, אבל כבר היום יש חוות עירוניות לייצור בשר. הוא פשוט קצת שונה מהבשר שאנו מכירים, מכיוון שהוא מופק, ובכן, מחרקים. חוות החרקים הגדולות ביותר בעולם נמצאות כיום בסין. מתוכן, החווה הגדולה ביותר ממוקמת בעיר שיצ'אנג, ומפיקה שישה מיליארד מקקים מדי שנה. קראתם נכון – שישה מיליארד. החווה היא למעשה בניין גדול – בערך בגודלם של שני מגרשי כדורגל – ומנוהלת על-ידי בינה מלאכותית מתקדמת. המקקים נהנים מתנאים אופטימליים בזכות ההשגחה המתמדת לה הם זוכים מצד הבינה המלאכותית. וכך, על כל מטר רבוע 'מייצרת' החווה האוטומטית כמעט 300,000 מקקים[6]. בסופו של דבר, המקקים נטחנים ומשמשים להפקת קמח בשר להאכלת בעלי-חיים, או לייצור תכשירים טבעיים למיניהם. התחום רווחי במיוחד, וחוות מקקים חדשות נפתחות בסין כל העת[7]. כמובן, אירועים לא-צפויים עלולים תמיד לקרות, כפי שאירע ב- 2016 כאשר חבלה בחוות המקקים בג'יאנגסו הובילה לבריחתם של מיליון מקקים לשכונות שמסביב לחווה. לא רק מקקים מופקים בחוות עירוניות. גם חרגולים וחרקים אחרים יכולים להיות מגודלים בערים, וקיימות אפילו תכניות – ברמת הקונספט בלבד כרגע – להוסיף חוות חרקים עירוניות לשטוקהולם וללונדון, שיספקו את כל צרכי הבשר של האזרח הממוצע באותן ערים: בערך 48.5 קילוגרמים של בשר בשנה.

לא חסרות התנגדויות, כמובן. רוב תושבי העולם המערבי לא מעוניינים לאכול חרקים לארוחת הצהריים. אלא שלעומתם אפשר להביא יותר משני מיליארד אנשים ממדינות המזרח הרחוק, שדווקא מחשיבים חרקים למעדן. מדובר בעיקר בתפישה הקולינרית של תושבי המערב, וזו יכולה להשתנות בקלות עם הזמנים. כדאי לזכור דוגמה מההיסטוריה: הסושי – המכיל דג נא – נתפש בעבר כמאכל 'מגעיל' בעיני אנשי המערב. היום, ילדים בתל אביב אוכלים אותו מרצונם החפשי בדרך חזרה מבית הספר. לא בלתי-אפשרי שכך יקרה גם לחרקים, במיוחד אם אלו לא ייאכלו בצורתם הטבעית (לאחר טיגון ותיבול), אלא ייטחנו וייתווספו למנות בשריות רגילות כ- 'קמח בשר' עשיר בחלבונים.

בסופו של דבר, משמעות ההתפתחויות הללו היא שערים יהפכו יותר ויותר ליצרניות מזון. למגמה הזו יש השפעה עצומה, כמובן, על החקלאים, הרפתנים ותעשיית המזון בכללותה.

סיכום

שטחתי ברשומה זו שני תרחישים אפשריים לעתיד המזון, שעשויים להתממש כבר בעשר השנים הקרובות. שניהם תרחישים אופטימיים, מכיוון שהעברת ייצור המזון לעיר, ושיתוף מהיר של המצרכים והמוצרים, מאפשרים להפחית את האנרגיה המעורבת בתהליכי ייצור המזון ושינועו, לעשות מחזור מלא לפסולת ולשאריות המזון, ולהקטין את ההסתמכות על שטחי גידול ומרעה – שבאים על חשבון היערות ומשחררים כמויות גדולות של זיהום סביבתי.

אבל בהתחלת הרשומה כתבתי שיצרתי שלושה תרחישים. מהו, אם כך, התרחיש השלישי?

את זה אשאיר לכם לנחש. יהיה מעניין לשמוע כיצד אתם סבורים שתעשיית המזון עשויה להיות מושפעת מהטכנולוגיות המפציעות והמערערות הבאות עלינו לטובה.

מקורות והעשרה

[1] https://www.theverge.com/2019/4/9/18301782/wing-drone-delivery-google-alphabet-canberra-australia-public-launch

[2] https://www.bloomberg.com/news/articles/2019-04-23/alphabet-s-drone-delivery-business-cleared-for-takeoff-by-faa

[3] https://medium.com/bright-agrotech/9-reasons-why-vertical-farms-fail-244deaecd770

[4] https://www.cnbc.com/2018/10/02/start-up-iron-ox-created-a-farm-run-entirely-by-robots.html

[5] https://www.theverge.com/2019/5/2/18526590/robot-farming-startup-iron-ox-california-leafy-green-bianchinis

[6] https://www.scmp.com/news/china/society/article/2142316/giant-indoor-farm-china-breeding-six-billion-cockroaches-year

[7] https://www.latimes.com/world/la-fg-c1-china-cockroach-20131015-dto-htmlstory.html