[בתמונה: שר הביטחון משה דיין, השר מנחם בגין והרמטכ"ל יצחק רבין בכניסה ללשכת ראש הממשלה לוי אשכול. צילום: מיכה בר-עם / לע"מ]

[לאוסף פרקי החוברת: משה דיין - בין אסטרטג למדינאי, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 25 למאי 2021

משה דיין (ראו תמונה משמאל) החל את דרכו הביטחונית כקצין בהגנה ובפלמ"ח, שימש כרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, עליו פיקד בעת מבצע קדש. היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. שימש שר הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. דיין תרם גם תרומה משמעותית להסכם השלום עם מצרים כאשר שימש שר החוץ בממשלתו של מנחם בגין.

[תמונתו של משה דיין צולמה על ידי דוד רובינגר האגדי, לע"ם]

מאמר זה הוא בבסיסו הרצאה שנתן משה דיין כשר החוץ, במכללה הבין זרועית לפיקוד ולמטה, בתאריך 3 באוגוסט 1977. ההרצאה עברה עריכה. עותק מההרצאה המקורית נמצא בספריית המכללה לביטחון לאומי, צה"ל.

המאמר הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2001, והיא מועלית לרשת, לרגל יום העצמאות ה- 71 למדינת ישראל.

העובדה, שהדברים נכתבו באותם ימים רחוקים של תחילת השלום עם המדינה הערבית הגדולה ביותר - לפני הסכמי אוסלו, לפני הסכם השלום עם ירדן ולפני נפילת ברית המועצות - נותנת לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

*  *  *

הערכת המצב שלי היא, שאנחנו עומדים בפני האירוע בעל החשיבות ההיסטורית הרבה ביותר למדינתנו, מאז 1948. כאשר קמה המדינה, התקיים משא ומתן ובעקבותיו הסכמי שביתת הנשק, שייצבו את מה שנקרא "הקו הירוק". מאז, לא היה לנו משא ומתן, כפי שאני חושב ומקווה שיהיה, בעל משמעות יציבה, בהסכמה של שני הצדדים ושל הכוחות הבינלאומיים. אינני מתכוון לכוחות צבאיים, אלא למדינות, ולהכרה בהסדר הגבולות. לאחר חלק מהמלחמות היו הסכמים.

• לאחר מערכת סיני לא היה שום הסכם ישיר. לאחר מערכת סואץ לא היה שום הסכם ישיר או משא ומתן ישיר בינינו לבין המצרים. החזיתות האחרות לא נגעו כלל לעניין.
• לאחר מלחמת ששת הימים היו הסכמי הפסקת אש, אבל לא מעבר לזה, בוודאי לא סעיפים משמעותיים של פירוז או של תנאים אזרחיים, שנלווים לכך.
• הסכם משמעותי היה רק לאחר מלחמת יום הכיפורים, בהסכמי הפרדת הכוחות, בעיקר בהסכמים הראשונים, שכללו את סוריה ואת מצרים. ההסכם השני כלל רק את מצרים. ואכן, ההסכם הראשון לגבי מצרים, שכלל את הפעלת תעלת סואץ, היה בעל אלמנטים יציבים יותר. אך, באופיו, הוא היה זמני, וכך גם נקרא "השלב הראשון של וועידת ז'נבה".

[בתמונה: השיחות בקילומטר ה- 101 - הגנרל המצרי, גמאסי, בדרך-לאוהל-המו"מ... התמונה: אתר צה"ל]

ייתכן שהגענו עכשיו, ואני מקווה שכך הוא הדבר, למשא ומתן בעל תוקף של יציבות ובעל תוכן מדיני, אזרחי וצבאי, כפי שהיה בשנת 1948, לאחר מלחמת השחרור. ואולי אף ליותר מזה. כלומר, להסכם שלום של ממש. זוהי הנקודה הראשונה, בהערכת המשמעות, לגבי הפרק לפניו אנחנו עומדים.

הדבר הנוסף שהייתי רוצה להעיר הוא, שלדעתי, יש לנו את הנתונים האפשריים הטובים ביותר כדי להיכנס למשא ומתן כזה. הללו מתבטאים, בעיקר, בשני מישורים:

השטחים שבידי ישראל

הנתון הראשון, שמקל עלינו להיכנס למשא ומתן הוא השטחים שבידינו. עד עתה, בשעה שנכנסנו למשא ומתן, לא היה בידינו שטח נרחב כל כך, כפי שיש בידינו כעת. אין אף ישראלי שפוי, עד כמה שאני יכול להעריך, שחושב, שאנחנו צריכים לקבל מעבר לשטחים, שנמצאים היום בידינו. במשא ומתן הזה איננו מבקשים דבר מהצד השני במסגרת של חליפין.

לא כך היה בשנת 1948, כאשר הרובע היהודי בירושלים לא היה בידינו, כאשר הר הצופים היה מנותק, כאשר הר הזיתים ומקומות אחרים, בעלי חשיבות עבורנו, היו מחוץ לשטח שבשליטתנו, ומקומות שרצינו שיהיה לנו קשר איתם, כמו חברון, היינו צריכים לבקש רשות לבקר בחברון, וגם כאשר הבטיחו לנו, לא קיימו. ישראל נכנסת למשא ומתן להסדר עם הערבים, כאשר בידה השטח המקסימלי, שמתוכו צריך לגזור את מדינת ישראל.

אנחנו עומדים כעת לאחר מלחמת יום הכיפורים, לאחר אחד מאותם משברים, שבדרך כלל, מסיימים תקופה ויוצרים תקופה. כמעט לא חלו שינויים בשליטה שלנו בשטח, הן מבחינה צבאית והן מבחינה מדינית. מבחינה צבאית, קיבלנו שטחים נוספים בצפון. בדרום, עברנו את התעלה בחלק הדרומי, והמצרים עברו בחלק הצפוני. אך, בסך הכל, המצרים היו במצב, שהיו מוכרחים להיפטר מאתנו, וגם אנחנו היינו מוכרחים לצאת משם. לשבת באפריקה, ולהחזיק בה מילואים, לאורך זמן, זה לא היה תכליתי. הפסדנו, קיבלנו, לקחנו. בסופו של דבר, עשינו עיסקה, שלפי תפיסתי, לא פגמה בהיקף השטחים שישראל החזיקה.

אני הייתי מוכן עוד קודם, וכעת, אני בטוח מתמיד, להתרחק מתעלת סואץ, ובלבד שיפתחו ויפעילו אותה.

[בתמונה: תעלת סואץ - העיקר שתישאר פתוחה... התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 12019 לאתר Pixabay]

תעלת סואץ, עם הרחבתה, טובה עשרות מונים מכל קווי "בר לב" והקווים המצריים, מבחינת הביצורים או הנוחות שלהם להיכנס למלחמה.

הנתון הראשון שבחזקתנו, ומקל עלינו לגשת למשא ומתן הזה, הוא לא רק היקף השטחים, אלא גם החוסן של החזקתנו בשטחים, שעברו את מבחן המלחמה.

הנורמליות היחסית של החיים בשטחים

הנתון השני, שמקל עלינו להיכנס למשא ומתן, הוא העובדה, שאנחנו חיים, פחות או יותר, באורח חיים נורמלי עם הערבים שבשטחים. להחזיק מיליון ערבים תחת שליטתנו, זה קשה מאד. אנחנו עלולים להימצא במצב, שנצטרך לצאת מהשטחים, מכולם או מחלקם, בגלל לחץ ציבורי או מפני שלא היינו יכולים להגיע לעמק השווה עם ערביי השטחים.

לעת עתה אנחנו נכנסים למשא ומתן, במצב שאנחנו, פחות או יותר, יכולים לחיות איתם. אנחנו יכולים לומר לכל השותפים הערבים והאמריקאים, שאם לא נגיע להסדר, נוכל להמשיך לחיות כך.

ובכן, נתונים אלה הם בעלי חשיבות עליונה כבסיס למשא ומתן. אין זה מובן מאליו, וצריך להיזהר מאד ביחסים בינינו לבין הערבים,  שמא ניקלע למצב, שבו לא נוכל להגיע להסדר טוב עבורנו, ואז נאלץ לקבל תכתיבים.

בקנה מידה של שלושים שנות מדינה, כשבידינו שטחים מקסימליים, כשאיננו צריכים את ירושלים העתיקה, לא את רמת הגולן ולא את שארם א-שייח', מצבנו טוב.

מצד שני, אנחנו קבענו את אורח החיים בשטחים, ואנחנו יכולים גם לחיות כך, וגם להרשות לעצמנו לא להגיע להסדר, אם ההסדר המוצע לא יהיה טוב בעינינו מהמצב הקיים.

 בתחום יחסי ישראל - ארצות הברית יש שתי נקודות עיקריות, שבהן יש לנו ראייה משותפת עם ארצות הברית. הראשונה היא המידיות של ההסכם. ארצות הברית וממשלת ישראל רוצות ללכת לז'נבה עכשיו. איננו מחפשים להרוויח זמן. איננו רוצים פסק זמן או להמתין שלוש שנים, על מנת להתחזק או להתעצם.

אנחנו מסכימים להתחזק ולהתעצם, אבל איננו רוצים לדחות את מועד המשא ומתן. הוא הדבר גם ביחס לארצות הברית.

אנחנו רוצים בהסדר כולל. ארצות הברית וגם ישראל רוצות בהסכם שלום מלא. לזה אני יכול להוסיף, שלפי הערכתי, איננו נמצאים במצב הרע ביותר ביחס למצבן של המדינות הערביות או, לחלופין, מדינות ערב אינן נמצאות במצב הטוב ביותר ביחס למשא ומתן איתנו. יכול להיות, שייווצרו, מדי פעם, תנאים טובים יותר או טובים פחות, אבל לנו נוח כעת להתמקח איתם:

לוב קורצת מאד למצרים בגלל עושר הנפט. זה לא מזיק לנו במשא ומתן, שלמצרים יש בעיה לובית. תאורטית, אם סאדאת שואף, שבארות הנפט של לוב תהיינה בשליטתו, ועל ידי כך הוא יפתור את הבעיות הכלכליות החמורות של מצרים, אזי, במסגרת הזאת, קל לו יותר לוותר על חצי סיני, ובלבד שיקבל את חצי לוב. זה עסק לא רע עבורו. אפשר לקשור את הדברים. לכן, עדיף להגיע להסדר עם הישראלים, ובלבד שיוכל להתפנות לעסק הלובי.

[בתמונה: לוב קורצת מאוד למצרים בגלל עושר הנפט... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Cipiota. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אינני חושב שלבנון מפריעה או מכבידה, במיוחד, על סוריה. אבל, לסוריה יש עוד עניין ששמו לבנון.

גם לירדן ישנה בעיה. ירדן איננה רוצה מדינה פלסטינית, אבל, היא לא יכולה לומר זאת בגלוי. ירדן איננה יכולה, מבחינת היחסים הפנים ערביים, להציע לאמריקאים לעשות הסכם עם ישראל תמורת קבלת הגדה המערבית,.

ישנן כמה נקודות מרכזיות, שבהן יש לנו חילוקי דעות עם האמריקאים, ועוד כמה נקודות קריטיות פחות. עתיד השטח של הגדה המערבית ורצועת עזה, ומקומו של אש"ף במשא ומתן. ארצות הברית מעוניינת, שאש"ף ייקח חלק במשא ומתן. ועוד, הם רוצים, שאנחנו נסכים לנהל משא ומתן עם משלחת ערבית מאוחדת. כמובן, שאם תהיה משלחת ערבית מאוחדת, הם יוכלו להכניס גם את אש"ף לתוך המסגרת הזאת.

בשאלת ההתנחלויות, יש לנו חילוקי דעות ברורים איתם. אנחנו בעד התנחלויות, והם נגד התנחלויות.

ולבסוף, אנו חלוקים עם האמריקאים ביחס לעומק הנסיגה. בהסכם של ראש הממשלה, מנחם בגין, בשיחות שהיו לו עם הנשיא האמריקני, ג'ימי קרטר, נקבע, שישראל מוכנה לנסיגה משמעותית בסיני, ולנסיגה מזערית ברמת הגולן.

[בתמונה: הנשיא האמריקני דאז, ג'ימי קרטר עם ראש ממשלת ישראל דאז, מנחם בגין: בשיחות שהיו לבגין עם הנשיא האמריקני, נקבע, שישראל מוכנה לנסיגה משמעותית בסיני, ולנסיגה מזערית ברמת הגולן... הצילום: יעקב סער, לע"ם]

הנוסחה האמריקאית גורסת, שנחזור לקווי 1967, עם שינויים מזעריים ביחס לרמת הגולן ולסיני, יש לנו, על פי הנוסחאות, חילוקי דעות עם האמריקאים ביחס לעומק הנסיגה. הם רוצים נסיגה עמוקה בהרבה משאנו מוכנים לה.

באשר לגדה המערבית, וודאי קראתם בעיתונים על נאמנות משותפת עם ישראל, שתסתיים תוך מספר שנים במשאל עם של תושבי שכם. אפשר לנחש, מה הם יאמרו. הם לא מדברים על הגדה המערבית בטרמינולוגיה של חלוקה או של נסיגה.

ארבע הערות לסיום

הערה ראשונה: אם אנחנו נאמר, שאיננו נסוגים לקווים הקודמים, בהנחה שהערבים ירצו להגיע להסכם כלשהו, הם יאמרו, שאם איננו נסוגים לקווים הקודמים, לא נקבל שלום מלא, אלא הסדר, שאינו שלום .

כך גם להפך. אם הערבים, בגלל גישתם, יאמרו, שאינם מוכנים לעשות שלום מלא, תשובתנו תהיה שאם הם אינם מוכנים לעשות שלום מלא, שלא יצפו לכך, שניתן להם, בשלב הזה, את כל השטחים, שכן, מה יהיה כשנגיע למשא ומתן על שלום מלא? השאלה היא מי ימצמץ ראשון.

מבחינת הערבים, ישנן סיבות טובות רבות, שבעטיין לא יוכלו להגיע להסכם שלום מלא. יש מדינות כמו סוריה, שעבורן לראות את דגל ישראל מתנוסס בדמשק זה צלם בהיכל. קשה לי להאמין, שסאדאת יהיה מוכן לדבר כזה. אם לזה קוראים האמריקאים שלום מלא, ואם לזה אסד לא יסכים, קל יותר יהיה לדבר על אי ירידה מרמת הגולן. נניח, שמצרים הייתה מוכנה להגיע איתנו לנוסחה מוסכמת; כל עוד לא נפתר העניין הפלסטיני  או עניין ירושלים או עניין רמת הגולן, הם יטענו, שלא יוכלו לחתום איתנו על הסכם שלום מלא, בטרם הגענו להסכם עם שאר המדינות הערביות. קשה להגיע להסכם עם כולן.

הערה שנייה היא בעניין הפליטים הערביים. נניח שניקח את התכנית האמריקאית, האנטי ישראלית המקסימלית, על פיה מקימים מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה. נניח שנאמר לאמריקאים, שאנו ניתן הכל ונסכים לכל, ובלבד, שיהיה זה שלום מלא, שיפתור את הסכסוך בינינו לבין הערבים, זו הרי הכוונה. ואז תעלה שאלה, שאינה רטורית בלבד, אלא ראלית: האם, כאשר תקום מדינה פלסטינית, ואנחנו נצא מן הגדה המערבית ומרצועת עזה, ייפתר הסכסוך? האם תוכלו ליישב פה את הפליטים? ואם לא, מה תעשו עם הבעיה הזו?

אם לא נפתור אותה תהיינה לנו שתי צרות: גם מדינה פלסטינית, וגם בעיית הפליטים. המדינה הפלסטינית תשמש אף כעידוד מוסרי לקבל את פלסטין בחזרה, וגם כבסיס צבאי ומדיני, שממנו אפשר לפעול נגד ישראל. אם כך, מדוע שנסכים לכך? הצעתנו לאמריקאים: קודם כל נפתור את בעיית הפליטים. נניח שתקבלו הסכמה מהערבים ליישב את הפליטים, לפי כל תוכנית שתציגו (לעת עתה, התכנית היחידה, ששמענו הייתה של יאסר ערפאת, שחוזרים לתל אביב וליפו ולשייח' מונס וכן הלאה). היכן תיישבו את הפליטים, על מנת לסיים את הסכסוך, כולל הגדה המערבית ורצועת עזה?

[בתמונה: היכן תיישבו את הפליטים, על מנת לסיים את הסכסוך, כולל הגדה המערבית ורצועת עזה? למקור התמונה, לחצו כאן]

זה תהליך ארוך מאוד לקיים בירור כזה עם הפליטים הערבים, ולקבל את הסכמתם. אני מעריך, שלא ערפאת ולא חבש יוותרו על זכותם לחזור לישראל. הפועל היוצא מכל זה, שיהיו מוכרחים להפריד בין השאלות.

הערה שלישית: גם אם תהיה מדינה ערבית, שאתה נגיע להסכם, והיא תתנה את ההסדר איתנו בהסכם שלום עם כל המדינות הערביות, יתברר, שאי אפשר לעשות הכל בו זמנית. כאן עולה שאלת השלבים. אינני פוסל לחלוטין את הגישה, לפיה חלק מההסדרים יצטרכו להתבצע בשלבים. לאחר מלחמת יום הכיפורים, שר החוץ האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר לחץ עלינו, שנערוך הסכם נוסף. לאחר ההסכם, ינקו את תעלת סואץ, יפעילו אותה ויישבו את הערים. אחר כך, אנחנו נשעה את השלב הבא. לא היתה, לדעתי, שום הצדקה ישראלית לסמוך רק על ההסכם הזה. בינואר חתמנו על הסכם כזה,  ובפברואר נחתום על ההסכם הבא, אף על פי שהגשמתו של חוזה ינואר תהיה בעוד שלוש שנים. כלומר, קודם כל נראה את הדברים מתגשמים. לעיתים, הגשמת הדברים עצמה גורמת למציאות של שלום, עליה אפשר לבנות נדבך נוסף.

[בתמונה: הנרי קיסינג'ר. למקור התמונה, לחצו כאן]

ולבסוף, הערה אחרונה בנושא הערבות הצבאית האמריקאית, שאינני מזלזל בה, ואינני שולל אותה לחלוטין.

במשך שנים רבות בזתי לכוחות האו"ם. הם הכעיסו אותי, חשבתי שזו צרה חולה בינינו לבין הערבים. היום, כשאני מחפש דרך, אלמנטים, מרכיבים להסכם בינינו לבין הערבים לשנים הבאות, אני מביא בחשבון, שיש להתבסס ולהיבנות גם על כוחות האו"ם. אם מדובר בפירוד, או בדילול כוחות, צריך מישהו שיפקח על הדברים. אין זה די בשני הצדדים. אני מחשיב מאד את העובדה, שבמשך כל השנים, אף חייל אמריקאי לא נלחם בשבילנו. אף פעם לא ביקשנו מצעירים אמריקאים, שיקריבו את חייהם למעננו, ואני מקווה, שכך יהיה גם להבא.

אלא שעבור ברית המועצות אנחנו לא שותפים. בין שתי המלחמות, נוצר מצב, שברית המועצות רצתה להתערב, והאמריקאים הטילו וטו, אלא שזו איננה ערובה.

ברית המועצות יכולה להתערב בצורות שונות, ישירות או בעקיפין. כאשר במציאות המדינית והצבאית שלנו, קיימת גם ברית המועצות, אינני מוותר מראש על הצעה או נכונות אמריקאית, אם תהיה כזאת, שהם יהיו "פרטנרים" של הערבים או בעלי חוזה צבאי איתנו, בדרך זו או אחרת. במשך שנים רבות, רצינו להצטרף לנאט"ו, פנינו וביקשנו ולא עלה בידנו. כשלעצמי, אינני פוסל, מראש, את המרכיב הזה, ואם יהיה משא ומתן בינינו לבין הערבים, בתיווך האמריקאים, והאמריקאים יציעו אלמנטים כאלה או אחרים של מחוייבות אמריקאית,  אין לדחות זאת על הסף.

מניתי רשימה של מרכיבים, מהם ניתן להגיע לשתי מסקנות:

האחת, להערכתי, טוב למדינת ישראל להיכנס כעת, בנתונים האלה, למשא ומתן להסדר מקסימלי;

והשנייה היא, שיש לנו נתוני פתיחה טובים במשא ומתן, אם אמנם יתקיים, להשגת תוצאות טובות.

[לאוסף פרקי החוברת: משה דיין - בין אסטרטג למדינאי, לחצו כאן]