[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק]
* * *
בראשון ליוני 2019, פרסם רון בן ישי מאמר, למה צה"ל לא ינצח במלחמה הבאה. הוא מונה מספר סיבות מרכזיות. בראייתי הניתוח שהוא מציג שגוי – הן בגלל הסיבות שהוא מונה, והן בגלל חוסר הניסיון שלו להבין למה. חמש הסיבות שהוא מונה הן:- המעורבות המסוכנת של הורי החיילים בנעשה בצה"ל;
- הסירוב לקבל אבדות של חיילים;
- תרבות עריפת הראשים של המפקדים שלחמו בשטח;
- הרגישות הלא פרופורציונלית לחטופים;
- הפוליטיזציה של הביטחון:
[למאמרו של רון בן ישי, לחצו כאן]
כל אחת מהסיבות הללו היא נרטיב שהחברה הישראלית מקבלת כנכון, אבל גם אם הוא נכון כיצד זה קשור לסוגיית הניצחון במלחמות?[להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן]
המעורבות המסוכנת של הורי החיילים בנעשה בצה"ל
אין חולק על כך שמעורבות הורים בנעשה בצה"ל גברה באופן דרמטי. אבל' האם צה"ל ניצח בשנות ה-90 של המאה הקודמת, את שני המבצעים נגד חיזבאללה כאשר מעורבות ההורים לא הייתה כזאת?
מלחמת שלום הגליל הסתיימה בתחושה קשה, כיוון שהיעדים המדיניים לא הושגו, וישראל עסקה בשאלה מדוע לקח יותר זמן לכביש בירות דמשק מהמתוכנן (לכאורה, מדוע צה"ל לא "ניצח").
האינתיפאדה הראשונה פרצה בהפתעה, והתמודדנו איתה לא משהו, גם האינתיפאדה השנייה פרצה לפתע, ואחרי מבצע צה"לי "מזהיר" ('חומת מגן') והתמוטטות הרשות הפלסטינית; סבלנו מהשנתיים הקשות ביותר בהיסטוריה של המדינה. כל אלו התרחשו לפני שהורים היו מעורבים בצה"ל כמו שהם היום.
ניתן לראות שהקשר בין מעורבות הורים, להיעדר ניצחון לא באמת קיים. כי אם היה קשר כזה היינו צריכים לראות שינוי שהתחולל בעשור האחרון. אפילו ב-2006 מעורבות ההורים בצבא הייתה עדיין בחיתוליה, וההישגים לתפיסתו של בן-ישי היו נמוכים.
תפיסת העולם שניתן לחזור לימים עברו, משקפת את הגישה הקלאסית "The older I get, the better i was". במקום להתרפק על ימים שלא יחזרו, כדאי לקבל את המציאות. עמוס הראל מפרט בסיפרו 'תדע כל אם עבריה' שמתגייס היום הוא פחות בוגר מזה שהיה פעם. צה"ל התאים את עצמו למצב הזה. לחשוב שאפשר לעשות שינוי שיביא את המתגייסים "יותר בוגרים" זה לחיות בבועה.
[בתמונה משמאל: ספרו של עמוס הראל: 'תדע כל אם עבריה', שראה אור ב- 2013, בהוצאת כנרת זמורה ביתן]
הסירוב לקבל אבדות של חיילים
מה יכול להיות יותר בריא מחברה שלא סבורה שילדיה צריכים למות? במלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן הייתה התייצבות מלאה של חיילי המילואים. איך אפשר לטעון שהחברה מסרבת לקבל אבדות, אם כאשר יש תחושה שהמלחמה מוצדקת, אנשים מתייצבים לדגל ובאים לשרת?
האם חברה צריכה לתמוך במסעות התפשטות צבאיים? בספרם של Dan Reiter & Allan C. Stam / Democracies at War הם מנתחים מדוע דמוקרטיות מנצחות יותר מלחמות (כן, דמוקרטיות מנצחות הרבה יותר מלחמות).
לטובת הפשטות לא אכנס כיצד מגדירים ניצחון, או מה נחשב מלחמה, אבל אחת הסיבות לכך היא שהן שוקלות טוב יותר איזה מלחמות להתחיל. הגורם לזה הוא קיומן של אופוזיציה ועיתונות חופשית שמייצרות ביקורת וגורמות למנהיגים להבין שאם יתחילו מלחמה ללא צידוק, הם יוחלפו בבחירות.
המשמעות, שכאשר יש צידוק למלחמה, דמוקרטיות מתגייסות לקרב:
- ארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה חרגה מציפיותיו של סדאם חוסיין שהעריך שהיא תחשוש בגלל האבידות בוייטנאם.
- ארגנטינה לא העריכה נכון את בריטניה בפוקלנד 1982.
- גם שתי המלחמות הבאות של ארה"ב היו בקונצנזוס רחב יחסית (אפגניסטן ועיראק) שנבע מפיגוע התאומים.
- לכן גם ישראל התגייסה לכל המבצעים בעזה; והייתה נחושה ב-2006 באופן שחרג מציפיותיו של נסראללה. לא בגלל החשש לאבידות לא הבאנו הישגים, אלא בגלל שלא היו לנו יעדים ממשיים ולכן נלחמנו במקום עד שמישהו אמר די. אני קראתי לזה 'אסטרטגית הפצץ וקווה לסיום'.
[לקריאה ולהורדת קובץ pdf של הספר, לחצו כאן]
תרבות עריפת הראשים של המפקדים שלחמו בשטח
המנטרה הזאת חוזרת על עצמה בכל פעם שקצין בכיר מודח בגלל פשלה בהתנהלותו, אבל האם זה באמת נכון?
- ראשית, המנטרה הזאת קיימת מאז שהתגייסתי. קצינים נהדרים עוכבו אחרי אירועים ברצועת הביטחון (3 נפלאים שאני מכיר ולא אציין את שמם), כולם אחרי מלחמה כואבת פיקדו על חטיבת חי"ר סדירה.
- צ'יקו תמיר ועימאד פארס הודחו בגלל אתיקה שלא ניתן להשלים איתה. האם צה"ל ניצח לפני שהם הודחו? אז למה אחרי שזה קרה להם, אפשר לטעון שבגלל זה צה"ל לא מנצח?
- שני רמטכ"לים מונו, למרות שבגזרה עליה פיקדו הייתה חטיפה, שהיו בה תקלות מבצעיות קשות. אבל בדיוק כמו שגיורא איילנד תחקר את חטיפת גלעד שליט, עם כל הטעויות הקשות לא הודח קצין בגלל סוגיות שאינן ערכיות. כיוון שניתן לספור את הקצינים הבכירים שהודחו באצבעות הידיים, הטענה שזה מה שמפריד בין צה"ל לניצחון במלחמה הבאה, נראית לי הזויה.
רגישות לא פרופורציונלית לחטופים
אני מסכים שאנחנו טועים בגישה שלנו לשבויי מלחמה (ולא חטופים – זה חיילי צה"ל). אבל, האם בגלל זה איננו מנצחים? או האם בגלל שאנחנו לא מנצחים, קשה לנו לקבל לקיחה בשבי של חייל?
שני חיילי צה"ל שנעדרים מ'צוק איתן' לא נגרמו בגלל שהצבא לא היה מוכן לבצע את מה שממשלת ישראל דרשה ממנו.
השיחה על הרגישות שלנו לשבויים, ראויה, נכונה וצריך להחזיר את זה לשפיות, אבל שיח דמגוגי שבו נכריז, שמעכשיו אין לנו רגישות יותר לא יחולל שינוי כלשהו. כדאי לקיים את הדיון הזה, אבל בצידו השני כדאי לזכור שאנחנו מאוד מתגאים בכך שאנחנו עושים "הכל" כדי להחזיר את חיילי צה"ל חיים או מתים, ורואים בזה את אחד מהערכים החשובים כחברה.
פוליטיזציה של הצבא
אני מסכים לחלוטין שיש בישראל בעיה, אך כדאי לעשות להפריד בין כמה משתנים: ראשית, מאז מלחמת ששת הימים יש פוליטיזציה של הביטחון, כיוון שמשימתו של צה"ל לשלוט בשטחים הכבושים / משוחררים, היא בלב המחלוקת הפוליטית בישראל. יותר מכך, סוגיות פוליטיות אפיינו את צה"ל גם בעבר, אפשר לקרוא על מלחמת מפקדי האוגדות במלחמת יום הכיפורים, ואפשר ללכת גם למלחמת שלום הגליל שהייתה מלחמה פוליטית, כיוון שיעדיה היו לשנות את המציאות האסטרטגית של ישראל, ולא כיוון שנכפה עלינו מצב בטחוני קשה. אבל מה שהתפרק בעשור האחרון זאת האחריות הקולקטיבית. הקבינט של ממשלת ישראל לא מרגיש אחראי במשותף לכל הנעשה, בשונה מהעבר. ויכוחים ומחלוקת חשובים, אבל תחושת האחריות הייתה משותפת. מנחם בגין נתקל בהתנגדות קשה של השרים למלחמת שלום הגליל, לאורך כל החצי שנה שקדמה למלחמה, מהיום שבו הציג את תכנית 'אורנים גדול' לממשלה בדצמבר 1981. למרות כל זאת, הממשלה כולה ידעה שיש לה אחריות משותפת. הקבינט של בנימין נתניהו בעשור האחרון הוא של נתניהו בלבד. כולם נלחמים בו מבפנים ובחוץ. דווקא את השרים שלא עשו זאת בחוץ, ליבני ולפיד, הוא פיטר אחרי 'צוק איתן', בעוד שאת אלו שעשו לו את המוות, לא. האם לעובדה, שיש רק אחד שנושא באחריות, יש קשר לכך שצה"ל לא כובש את רצועת עזה? להערכתי, כן. האם זה קשור לניצחון? אני בספק. אחרי שנכבוש את רצועת עזה, האם נרגיש שניצחנו את חמאס, או שנבין שעכשיו אנחנו צריכים לדעת מה לעשות עם הדבר הזה? גם אחרי מבצעי 'חומת מגן' והמשכו ב'קשת נחושה', שבהם הצלחנו לחולל רף טרור אדיר; ואז להפחית אותו לאפס תוך מספר שנים, לא הרגשנו את תחושת הניצחון, אלא את כורח המציאות.לסיכום
בשורה התחתונה, אחרי שחפרתי בצורה ארוכה למדי, אני חושב שרון בן ישי נוגע בנקודות חשובות שמחייבות בירור, אבל בינן לבין ניצחון אין דבר. ניצחון קשור ליעדים אסטרטגיים, ולמדינת ישראל אין כאלו, כיוון שאנחנו לא מעוניינים לשנות את גבולות המדינה, ולא סבורים שהפעלת כוח יכולה לשפר את המצב האסטרטגי של ישראל. לכן, ישראל תצא למבצעים שנועדו להחזיר את סף האלימות לנסבל, כדי להמשיך את הצמיחה הכלכלית בעוד כל המדינות מסביבנו מתפרקות.מקורות והעשרה
מאמרים שבהם נגעתי בסוגיית הניצחון בעבר, ממספר זוויות:
- עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק א', ייצור ידע, 24/4/19.
- עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ב', ייצור ידע, 24/4/19.
- עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ג', ייצור ידע, 15/5/19.
- עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ד', ייצור ידע, 24/4/19.
- עמר דנק (2019), אסטרטגיית "הפצץ וקווה לסיום", חלק ה' – למה הגענו עד הלום? ייצור ידע, 24/5/19.
- עמר דנק (2019), על (אי) ההכרעה, ייצור ידע, 23/4/19.
- עמר דנק (2019), למה המילה 'ניצחון' לא מתאימה, ייצור ידע, 30/4/19.
![[בתמונה: גלעד שליט... כדאי לזכור שאנחנו מאוד מתגאים בכך שאנחנו עושים "הכל" כדי להחזיר את חיילי צה"ל חיים או מתים, ורואים בזה את אחד מהערכים החשובים כחברה.... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Israel Defense Forces קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%9C%D7%A2%D7%93_%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%98#/media/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Flickr_-_Israel_Defense_Forces_-_After_5_Years_of_Captivity.jpg){kind=link}