[בתמונה: מהומות במגזר הערבי, צילום מסך מכתבת כאן 11]

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

ניצב משנה יגאל חדד הוא קצין משטרה. פיקד בעבר על תחנות - רמלה, קרית שמונה ועפולה; הקים את מרחב כנרת ושימש כמפקדו הראשון. הוא בעל תואר ראשון בחוג למדעי בעלי חיים, בפקולטה לחקלאות שבאוניברסיטה העברית; ובעל תואר שני במינהל ומדיניות ציבורית מאוניברסיטת בן גוריון.

חומרים אלה הם חלק מעבודת הגמר שלו במכללה לביטחון לאומי, צה"ל.

*  *  *

בשנת 2010, נערך על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת דו"ח מקיף בנושא הפשיעה והאלימות בחברה הערבית בישראל ובו נסקרו הגורמים להתגברות האלימות והפשיעה (הכנסת, מרכז המחקר והמידע, 2010). הדו"ח סוקר את גורמי הרקע לפשיעה בחברה הערבית ומחלק אותם לשתי קבוצות – גורמי עומק בחברה הערבית בישראל וגורמים חברתיים כלכליים.

גורמי עומק חברתיים -תרבותיים

הגורם הראשון - התפרקות התא החמולתי ומעבר למשפחה גרעינית הגורר עמו היחלשות הסמכות של ראש המשפחה המורחבת. בעבר היו הנכבדים, ראשי החמולות, בעלי סמכות ביישוב סכסוכים ובקביעת נורמות התנהגות, לצד יכולת לתגמל את בני החמולה בטובות הנאה שונות, כמו הקצאת קרקע למגורים, שטחי מרעה ועוד. היחלשות הנכבדים גררה היחלשות של מרכיבים נוספים במרקם הקהילתי כמו מורים ומנהלי בתי ספר. תהליך זה קשור לתהליכי מודרניזציה המגבירים חשיפה לתרבות הצריכה, למודלים חברתיים אחרים ורצון להידמות לחברה המערבית המודרנית. תהליך אבדן הסמכות בחמולה, יצר פתח להתגברות האלימות ככלי תחרותי לשיפור המעמד החברתי והכלכלי.

[התמונה היא צילום מסך מסרטון של וואלה ניוז. לכתבת המקור, לחצו כאן]

הגורם השני – תחושת ניכור מתמשכת כלפי החברה הישראלית הכללית הנובעת מקושי להשתלב בה. תחושות אלה מתעצמות עקב רמת תעסוקה נמוכה, רמת חיים נמוכה ביישובים הערביים כתוצאה מתשתיות לקויות, דימוי נמוך של החברה הערבית ועוד. תחושת הניכור מתבטאת לעיתים בצמיחה של תיאוריות קונספירציה המייחסות למדינה מעשים מכוונים להגברת האלימות בחברה הערבית ואי טיפול בפשיעה הגואה כדי לשמר את רמת חייהם הנמוכה של הערבים.

הגורם השלישי – תהליכי גיבוש זהות שעוברים על החברה הערבית בישראל. בשנת 2006, פרסם הוועד הארצי של ראשי הרשויות הערביות בישראל את החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל. המסמך נפתח במילים: "מטרתנו הערבים הפלסטינים בישראל, הנה יצירת הגדרת זהות עצמית הכוללת את כל תחומי הקיום".

• מחד גיסא, תהליכים אלו מובלים על ידי אליטה חילונית המבקשת להפוך את ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה.
• מאידך גיסא,  מובילה האליטה הדתית לכיוון של חברה אסלאמית כמטרה ארוכת טווח.

תהליכים אלה יכולים להסביר לפחות חלק מהקונפליקטים שבין האזרח הערבי למדינה ואת חוסר האמון במוסדותיה.

בדו"ח שנערך על ידי חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה ובחן את מימדי הפשיעה בישראל בין השנים 1990 ל- 2010, בדגש על מגמות הפשיעה בחברה הערבית (וודבריג' ואח', 2016) הצביעו החוקרים על המגמות החברתיות הבאות:

• הרקע האתני – החברה הערבית היא מיעוט דתי ולאומי בישראל וסובלת מתחושת קיפוח וחוסר הזדהות עם המדינה. מחקרים בעולם מלמדים כי אוכלוסיות מיעוטים בעלות מאפיינים דומים, סובלות משיעורים גבוהים של פשיעה ואלימות. המיעוט הערבי חש תחושת ניכור למוסדות המדינה וחוסר הזדהות עמה ואינו רואה חשיבות בציות לחוקיה. מכך יש להחריג, כמובן, את העדה הדרוזית (וחלק לא מבוטל בקרב הנוצרים) המגלה הזדהות מלאה עם מדינת ישראל המתבטאת בשילוב מלא בכל תחומי החיים.
• ההשכלה – רמת ההשכלה בחברה הערבית נמוכה יותר מרמת ההשכלה בחברה היהודית ושיעורי הנשירה מבתי הספר גבוהים יותר. מחקרים מלמדים כי קיים מתאם בין השכלה נמוכה ושיעורי נשירה מבתי ספר לשיעורי פשיעה גבוהים יותר.
• דמוגרפיה – שכבת הגיל שבה שיעור המעורבות בפשיעה הוא הגבוה ביותר היא בשנות העשרים של האדם. בגילאים צעירים יותר, הפיקוח המשפחתי והחברתי גדול יותר ומהווה גורם מרסן מפני סטייה חברתית ואילו בגילאים מבוגרים יותר, נוטים בני האדם להתיישב בדעתם ובדרך כלל מקימים משפחה ונרתעים יותר ממעורבות בפשיעה. שיעור הצעירים בחברה הערבית גבוה יותר מאשר בחברה היהודית, ולכן גם שיעורי הפשיעה צפויים להיות גבוהים יותר.
• המבנה החברתי המסורתי – מקומה של המשפחה כמרכיב מרכזי בחברה הערבית יכול לשמש גורם ממתן בפיקוח על בני נוער אך מנגד הוא גם עלול להגביר את רמת האלימות בתוך המשפחה ולהקטין את רמת הדיווח של הקורבנות. מבנה חברתי זה גורם גם לתחרות בין החמולות על משאבים, לרבות אחיזה בשלטון המקומי. תחרות זו מלווה במקרים רבים בשימוש באלימות. החברה הערבית עוברת תהליכי מודרניזציה המשפיעים על כל מרכיביה ברצון להידמות לחברת השפע המערבית.

• מידת הדתיות – החברה הערבית היא דתית יותר מהחברה היהודית. שיעור הדתיות יכול להשפיע כגורם מרסן על מעורבות בפשיעה כתוצאה מהובלה של מנהיגות דתית הקוראת להימנע מאלימות או ממנהגים דתיים כמו הימנעות מצריכת אלכוהול הידוע כגורם שמגביר אלימות. מנגד, הדתיות יכולה לגרום לנטייה לעבור עבירות משום שחוקי המדינה נתפסים כמשניים לחוקי הדת ולתפיסת העולם הדתית-מסורתית.
• תהליכי העיור – שיעורי הפשיעה בחברות עירוניות גבוהים בדרך כלל משיעורי הפשיעה  בחברות כפריות. החברה הערבית היא ברובה פחות עירונית מן החברה היהודית אולם עוברת תהליכי שינוי מואצים הכוללים התפתחות עירונית שאינה מאופיינת בתכנון סדור. כתוצאה מכך הפיתוח העירוני אינו כולל פיתוח סביבתי הדוחה פשיעה. בישובים הערביים, העודה שאין הקצאה מסודרת של קרקעות לבנייה, מאלצת את המשפחות לבנות תוספות לבתים קיימים וכתוצאה מכך להתגורר בצפיפות רבה שהיא לא פעם, המקור לסכסוכים רבים (עזרא, 2019). 

אכיפת החוק כפועל יוצא של יחסי המשטרה והחברה הערבית

מערכות היחסים בין המשטרה למיעוטים הן מטבען מורכבות ורוויות מתחים, אולם במקרים של חברה המאופיינת בקיטוב עמוק על בסיס אתני, קיים קונפליקט חריף במיוחד.  השיטור בחברה שסועה מאופיין במודל תיאורטי המוכר בחברות רבות בעולם ועיקרו שימור יכולת השליטה של הרוב על המיעוט לצד שמירה על הסדר החברתי בכלים ממוסדים  של אי-שוויון בין המיעוט הנשלט לרוב הדומיננטי.

במאמרם " Police relations with Arab and Jews in Israel" מאפיינים  חסייסי ו-ווצר את מודל השיטור בחברה שסועה בשבעה מאפיינים (Hasisi & Wettzer, 2007):

• מדיניות המשטרה והתנהלותה השגרתית מוטות באופן ממוסד כנגד המיעוט הנשלט.
• במשטרה יש ייצוג יתר של קבוצת הרוב האתנית הדומיננטית ובמיוחד בדרגות הבכירות בארגון.
• פוליטיזציה של המשטרה המבוטאת בדיכוי של מתנגדי השלטון מקרב קבוצת המיעוט האתני.
• למשטרה יש אחריות כפולה (דואליות), גם על ביטחון הפנים וגם על הטיפול בפשיעה הרגילה.
• על פי חוק, יש למשטרה מרחב גדול של סמכויות לשליטה באוכלוסיית המיעוט לרבות שימוש בכוח.
• היעדר מנגנון אפקטיבי לבחינת האחריותיות של המשטרה (Accountability) לתוצאות פעילותה בקרב קהילת המיעוט.
• יש יחס שונה כלפי המשטרה מקרב קבוצת הרוב ומקרב קבוצת המיעוט בשאלות של אמון, לגיטימציה ותמיכה בפעילותה.

המאפיינים הללו קיימים, כאמור, בחברות שסועות רבות אך במינונים שונים ובעוצמות שונות של מרכיביהן, שמייצרים מודל שונה וספציפי בכל חברה כזאת.

בחברות שסועות, היחס בין האזרחים למשטרה מעוצב בחלקו הגדול ממידת הנאמנות או הניכור של קבוצת המיעוט כלפי המדינה. עובדה שבולטת פחות בחברות שיש בהן אינטגרציה גבוהה. השאלה אינה רק ביחס לפעולותיה ולמעשיה של המשטרה אלא, למה שהמשטרה מייצגת כלפי המיעוט. בחברה משוסעת, המשטרה מהווה אחד מעמודי התווך המבססים את הדומיננטיות והשליטה של המדינה על המיעוט. זהו דפוס מוכר שעל פיו עמדת המיעוט כלפי מוסדות המדינה היא כלי שבו המשטר מבטא הדומיננטיות של הרוב על המיעוט. זאת, בעוד שהרוב רואה במיעוט איום לביטחון הפנים ולהמשך שליטתו במדינה. השונות באופן שבו חברה מסוימת תואמת למודל הזה באה לידי ביטוי בשני היבטים: האחד – עוצמת האיום של המיעוט כלפי הרוב, המשתנה ממקום למקום. יש מצבים שבהם האיום רדום ומתעורר לסירוגין ויש מקרים שבהם האיום ממשי וכולל התנגשויות תכופות. השני – בחברות שסועות, מיעוט אתני חי לעיתים באופן נפרד (פיזית) מהרוב, ביישובים או בשכונות שרוב תושביהן הם מקרב קהילת המיעוט. ההפרדה יוצרת ריחוק בין קהילות הרוב והמיעוט וככל שהיא משמעותית יותר, הרוב אינו חש את הפרת החוק בקהילת המיעוט ואינו נפגע ממנה. הפשיעה מתרכזת באזורים שבהם חיים המיעוטים עצמם, ולכן יש באזורים אלה שיטור חסר ופחות נחישות מצד המשטרה באכיפת החוק המגיעה עד לכדי התעלמות ( Benign neglect phenomenon[1] ) . הדפוס הזה שלפיו קיימת הפרדה פיזית ותת שיטור, משפיע על גישת האזרחים כלפי המשטרה. ככל שהמשטרה פחות מעורבת ופחות מטפלת בפשיעה בתוך קהילת המיעוטים באופן שגרתי, היא נתפסת כלא יעילה ולא מספקת מענה מספק לביטחון האישי של האזרח ולכן האמון כלפיה נמוך.

מודל השיטור בישראל דומה למודל המתואר לעיל במרכיבים רבים: אזרחי ישראל הערבים, אמנם נהנים מאזרחות ומזכויות דמוקרטיות מלאות אולם הם חיים בשולי החברה ובעמדה נחותה ביחס לרוב היהודי, חברתית וכלכלית.

ועדת  החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000 (ועדת אור) התייחסה בדו"ח המסכם להבחנה שבין זכויות אזרח מלאות שניתנות לפרט לבין זכויות קיבוציות הניתנות למיעוט הערבי כמיעוט אתני יליד הארץ. הועדה קובעת כי:

על היעדרן של זכויות קיבוציות למגזר הערבי נאמר, כי "עקרון השוויון, המחייב דין שווה ליהודים ולא יהודים, חל במישור הזכויות האישיות. נראה שאין הוא חל במישור הזכויות הקיבוציות (ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט תיאודור אור, 2003).

[בתמונה: כריכת שני ספרי תוצאות ועדת אור]

כ- 90% מהאזרחים הערבים חיים בישובים כפריים שכל תושביהם שייכים למיעוט הערבי ונפרדים מן הרוב היהודי, הדומיננטי במדינה. מרבית הערבים עדיין מצייתים לקודים תרבותיים וחברתיים מסורתיים בניהול אורח חייהם. יש רק שמונה ערים מעורבות הכוללות תושבים יהודים וערבים אך גם ברובן, קיימת הפרדה בין שכונות ערביות לשכונות יהודיות. ברוב המקרים, מעדיפים היהודים וגם הערבים להישאר באזורי מגורים נפרדים.

המשטרה הייתה פחות מעורבת בשגרת החיים בחברה הערבית שסבלה מתת-שיטור ביחס לפשיעה שהשפיעה על החברה הערבית עצמה. ההפרדה הגאוגרפית יצרה מכניזם משמעותי מאוד שהשפיע על החוסר באכיפה כמו גם על השליטה במיעוטים.

בהתייחסה לאכיפת החוק במגזר הערבי, תיארה ועדת אור למעגל שבו יש חוסר אמון הדדי בין הציבור הערבי והמשטרה שגורם מחד גיסא לחוסר עקביות באכיפת החוק על ידי המשטרה ומאידך גיסא להתגברות הניכור של הציבור הערבי כלפיה. חוסר האמון פגע באופן ממשי ביכולת המשטרה לאכוף את החוק ותרם להתגברות הפשיעה.

במסקנותיה, התייחסה ועדת אור לחשיבות הרבה של פריסת המשטרה ביישובים הערביים כמרכיב מרכזי בשינוי התפיסה ופריצת מעגל אי-האמון:

בהקשר זה נדרש שידוד מערכות ביחס המשטרה למגזר הערבי. המשטרה ערה לכך שפעמים רבות היא אינה נתפסת במגזר הערבי כגורם נותן שירות, כי אם כגורם עוין, המשרת שלטון חסר התחשבות. בסוגיה זו נודעת חשיבות מיוחדת לפריסת השיטור הקהילתי (מש"קים) במגזר הערבי, באופן שישופר השירות המשטרתי ביישובים הערביים. ואכן, המשטרה עשתה בנושא זה גם לפני אירועי אוקטובר וגם לאחריהם, והמלצתנו היא שנושא זה יקודם ככל האפשר. לסוגיה זו היבט תקציבי, שכן פריסת המשטרה ביישובים הערביים, במתכונת ובסדרי הכוח המקובלים ביישובים יהודיים, מחייבת הקצאת משאבים רבה. היבט זה מעורר קושי. עם זאת, על המשטרה לבחון הסטת תקציבים פנימית משמעותית, על מנת לעודד זאת. (ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט תיאודור אור, 2003)

מאז פרסום מסקנות הוועדה בשנת 2003, עשתה משטרת ישראל פעולות רבות לשיפור פריסתה, כמו גם קשריה עם הציבור הערבי. החלטת הממשלה 1402 משנת 2016, הפנתה תקציבים להקמת תחנות חדשות ונקודות משטרה[2] במגזר הערבי וכן התווספו מרכזי שיטור קהילתיים רבים.  עם זאת, הפערים עדיין גדולים מאוד ונדרשת השקעה רבה בהקמת יחידות משטרה נוספות ובנוסף לכך, התפיסות של רוב הציבור הערבי עדיין מבטאות חוסר אמון במשטרה (לכך תינתן התייחסות בהמשך העבודה), המתבטא בשיתוף פעולה נמוך תוך גילוי נאמנות לאותם קודים חברתיים ותרבותיים ייחודיים למגזר הערבי.

הגורמים הכלכליים

האוכלוסייה הערבית בישראל נמצאת ברובה בקבוצות הנמוכות של המדד החברתי- כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הפערים החברתיים מהווים במקרים רבים גורם מדרבן לפשיעה. פערים אלה באים לידי ביטוי בשיעורי התעסוקה נמוכים יותר, בהכנסה לנפש או לתא משפחתי נמוכה יותר ובשיעורי העוני הגבוהים יותר (בעיקר, עוני של ילדים). על פי נתוני הביטוח הלאומי, תחולת העוני של המשפחות הערביות בשנת 2012 עמדה על 54.3% ותחולת העוני של ילדים ערבים עמדה על 65.8%. שיעור האבטלה באותה שנה עמד בחברה הערבית על 12.6% לעומת 5.7% בחברה היהודית.

[בתמונה משמאל: ככה נראית קטטה במגזר הערבי: ירי, זיקוקים, אלימות... התמונה היא צילום מסך מסרטון היו-טיוב: קטטה כפר מנדא הצתת בניין עירייה קלנסווה על רקע בחירות מקומיות]

שיעור נשירת תלמידים מבית הספר נחשב למדד לחולשה חברתית וליצירת קבוצת סיכון למעורבות בפשיעה. שיעור הנשירה של תלמידים במגזר הערבי עמד על 3.6%, כפול משיעור הנשירה בקרב תלמידים יהודים שעמד על כ 1.7%.  סביבה חברתית הכוללת אבטלה, עוני ונשירת תלמידים מבתי ספר היא סביבה המעודדת סטייה חברתית ופשיעה (חסייסי וטשנר, 2014).

ועדת אור (ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט תיאודור אור, 2003) התייחסה לפערים בהקצאת תקציבים ממשלתיים למגזר הערבי כאחד הגורמים המרכזיים ליצירת תחושת הקיפוח והניכור למדינה ומוסדותיה (סעיף 45):

אפליית המגזר הערבי בהקצאות תקציבים ממשלתיים מתועדת בספרי התקציב, אשר מן הנתונים שבהם ניתן לעמוד על חלוקה בלתי שוויונית של תקציבים בתחומים שונים. במשך השנים, ובמיוחד בתקופה 1992-1996, השתפר באופן משמעותי האיזון בין המגזרים במספר נושאים, אך טרם הושג שוויון. אי השוויון בתחום זה עולה מעתירות אשר סקרנו לעיל את ההחלטות בהן. נמחיש עניין זה במספר נושאים נוספים.

פערים אלה באו לידי ביטוי בהקצאת תקציבים לחינוך כפי שציינה הועדה, בעניינים רבים: מספר תלמידים למורה, מספר תלמידים לכיתה, שיעור כיתות תקניות, מתקני ספורט, מעבדות, מספר מחשבים לתלמיד ועוד.

כך גם בהקצאת תקציבים לרשויות הערביות שהיו במצב ירוד ולא סיפקו את השירותים הבסיסיים הנדרשים מהן, ביחס לשיעורי העוני הגבוהים יותר במגזר הערבי ובשיעורי התעסוקה.

ביולי 2016, גיבש צוות בין-משרדי (שכלל את משרד ראש הממשלה, משרד האוצר, המשרד לשוויון חברתי והרשות לפיתוח כלכלי של המיעוטים) את התכנית המערכתית לשילוב כלכלי של החברה הערבית באמצעות תיקון ליקויים במנגנוני ההקצאה הממשלתיים. (משרד ראש הממשלה, משרד האוצר, המשרד לשוויון חברתי, 2016).

תכנית זו נבעה מתוך ההכרה של מקבלי ההחלטות וגורמי המקצוע במשרדי הממשלה והחברה האזרחית בכך ששילוב כלכלי של החברה הערבית הוא מנוע צמיחה משמעותי למשק וכלי חשוב לצמצום פערים חברתיים. בחלקה הראשון של התכנית, הוצגו הפערים המשמעותיים בין החברה הערבית לחברה היהודית במרבית המשתנים המצביעים על מידת ההשתתפות הנוכחית והעתידית בכלכלה הישראלית, כגון – שיעורי תעסוקה, שיעור האקדמאים, ביצועי מערכת החינוך, נגישות לתחבורה ציבורית ואיתנות הרשות המקומית. הפערים הללו על פי מחברי התכנית, נוצרו גם בשל מנגנוני תקצוב אשר הקצו בעבר משאבים ממשלתיים שלא בהכרח, בהתאם לקריטריונים מובחנים או בהתאם למדיניות לשילוב כלכלי של אוכלוסיות חלשות. להלן מספר דוגמאות לפערים מתוך התכנית המערכתית לשילוב כלכלי של החברה הערבית:

תרשים 9: פערים בהישגים לימודיים בין יהודים וערבים בישראל

תרשים 10: פערים בזכאות לתעודת בגרות איכותית בין ערבים ויהודים

תרשים 11: פערים בשירותים מוניציפליים ופיתוח בין ישובים יהודים לישובים ערבים

תרשים 12: פערים בתקציב כולל של רשויות מקומיות לתושב, בין רשויות יהודיות לרשויות ערביות

הערות

[1]   גישה או מדיניות המעדיפה להתעלם מכשל מסוים במקום לקחת אחריות, להתערב ולנהל מדיניות על מנת להביא לשיפור המצב. [2]    נקודת משטרה היא יחידת משטרה מקומית הכפופה לתחנה טריטוריאלית. הנקודה פועלת באזור ממוקד (כמו כפר, מועצה מקומית או שכונה) בעיקר במתן שירותי משטרה בסיסיים ואחראית על ביסוס הקשר עם הקהילה המקומית.

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• יונתן וודבריג', סאמי מיעארי נעם זוסמן. (2016). ממדי הפשיעה בישראל בשנים 2010-1990 תוך התמקדות בחברה הערבית . ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
• הכנסת, מרכז המחקר והמידע. (2010). נתונים על הפשיעה בחברה הערבית בישראל. ירושלים: הכנסת.
• נצ"ם יגאל עזרא (30 ינואר 2019). ק' אח"ם וראש ימ"ר מרכז - אלימות ונשק בחברה הערבית (יגאל חדד, מראיין).
• ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט תיאודור אור. (2003). ועדת חקירה ממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים בחודש אוקטובר 2000. ירושלים.
• ראדה חסייסי ונעמה טשנר. (2014). מדיניות הטיפול של המשרד לביטחון הפנים והמשטרה באלימות חמורה בחברה הערבית. ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת.
• asisi & Wettzer. (2007). Police relations with arabs and jews in Israel. British journal of criminology, 728-745.