[בתמונה: שר הביטחון בתקופת מלחמת שלום הגליל, אריק שרון. עם ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, אחרי כיבוש הבופור. הניסיון הטיפשי לכונן "סדר חדש בלבנון"... הצילום: דובר צה"ל. שם הצלם אינו מוזכר]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לקובץ המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט... [לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

*  *  *

היום מלאו 37 שנים מאז התחיל מבצע שלום הגליל, שברבות הימים היה למלחמת שלום הגליל. זו הייתה המלחמה ההתקפית השנייה בהיסטוריה של מדינת ישראל. הראשונה היתה מלחמת סיני (קדש). אסטרטגיה רבתי התקפית, קרי, שישראל יצאה אליה כדי לשנות את המציאות האסטרטגית, ולא מסיבות הגנתיות, על מנת להסיר איום בטחוני. בגללה מאז, לא הייתה מלחמה התקפית.

המלחמה הסתבכה. ישראל הצליחה לגרש את אש"ף מלבנון, (למרות שביום ההחלטה, זה לא היה היעד של הממשלה), והצליחה להביא לבחירתו של באשיר ג'ומייל (ראו תמונה משמאל) לנשיא לבנון, אבל חיסולו ע"י הסורים טרף את הקלפים.

[תמונתו של באשיר גומאייל משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Georges Hayek. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

מלבנון יצאנו עם הישג גדול וכישלון גדול:

• ההישג הגדול: איום הרקטות והארטילריה של אש"ף הוסר.
• הכישלון הגדול: ההערכה שזה יחסל את הלאומיות הפלסטינית נגוזה באינתיפאדה הראשונה.

איני סבור שניתן היה להעריך שזה יביא להתפתחותו של איום רקטות חמור בהרבה - של חיזבאללה.

מילים רבות נכתבו על השאלה האם מנחם בגין ידע או לא ידע, איני מתכוון לדבר על כך, אני טוען שבגין רצה – בגין חתר למלחמה בלבנון, רצה אותה, הוביל את ההכנות אליה והכשיר את הממשלה לתמוך ביציאה למלחמה.  הפוסט הזה יעסוק בעובדות, לא בניסיון לנתח מדוע בגין רצה מלחמה בלבנון.

אריה נאור (מזכיר הממשלה של בגין) כתב שאחרי שבגין מינה את שרון לשר בטחון הם החליטו שלטובת פעולה רחבה בלבנון נדרשים שני תנאים:

1. אישור אמריקאי;
2. והכשרת דעת הקהל בישראל.

בספטמבר 1981 הם נסעו לוושינגטון, ונפגשו עם רונלד רייגן ושר החוץ שלו, הייג. בפגישה הם ניסו לשכנע את רייגן, שהחימוש של אש"ף בלבנון ע"י הרוסים נובע מרצונם של הרוסים להשתלט על המזרח התיכון.

[בתמונה: הצורך בהשגת אישור אמריקני... רייגן ובגין בבית הלבן, 9 בספטמבר 1981. צילם יעקב סער, לע"מ]

באוקטובר בדק בגין, לראשונה בצורה מפורשת, את עמדת ארה"ב, כאשר פגש את הייג (ראו תמונה משמאל) בהלווית אנואר סאדאת, ואמר לו שישראל מתכננת לפלוש ללבנון. הייג ענה לו שייזהר שלא להרחיק לכת (מתוך זכרונותיו של הייג).

[בתמונה משמאל: שר החוץ האמריקני, אלכסנדר הייג: "היזהרו לא להרחיק לכת...". התמונה היא נחלת הכלל] בנובמבר שרון נסע לוושינגטון להכין את החתימה על מזכר הבנות בטחוני ואמר לפיליפ חביב ולסם לואיס: "אם ימשיכו הטרוריסטים להפר את הפסקת האש, לא תהיה לנו ברירה אלא להרוס אותם כליל בלבנון, לחסל את התשתית של אש"ף" והציג להם מפות עם ריכוזי המחבלים כולל בבירות. האמריקאים העבירו את פרוטוקול השיחה עם לבורג והמר כדי שידעו על הכוונות(!).

בפברואר 1982 (אחרי החדירה מירדן), נשלח ראש אמ"ן לארה"ב כדי להמשיך במשימת השכנוע של ישראל. הוא חזר עם הבנה, שכדי לצאת לפעולה בלבנון צריך הצדקה משמעותית.

ב-19 במאי נסע שרון לארה"ב לפגישה עם הייג, שוב וחזר עם מה שהוא הבין כ"אור ירוק" למלחמה. הייג שלח לבגין הבהרות לפגישה אבל לא ציין במפורש שארה"ב מתנגדת למלחמה, ובגין ראה בזה אישוש לאור הירוק.

הכשרת הממשלה להחליט על היציאה למלחמה

ב-20 בדצמבר 1981, שבוע אחרי החלת החוק הישראלי על רמת הגולן, שהביא למתיחות ביטחונית מול הסורים, הביא בגין בהפתעה את "תכנית אורנים הגדולה" לממשלה. הוא ביקש מהם לאשר(!) את התכנית.

השרים התנגדו נחרצות, שר הפנים, יוסף בורג שאל "האם עלינו להחליט היום, עכשיו?". בגין: "כן, יכול להיות שיהיה צורך להפעילה בכל רגע". מודעי אמר: "בשום פנים איני מוכן לאשר היום תכנית כזאת". שמחה ארליך התפרץ "זה בלתי אפשרי, ועוד תשמעו את דעתי".

[בתמונה משמאל: שמחה ארליך: "עוד תשמעו את דעתי"... מקור התמונה: אתר הכנסת]

בתגובה לדברים בגין אמר "הדברים ברורים לי, אני רואה שאי אפשר להמשיך" ונעל את הישיבה. לרפול אמר: "אתה רואה, התכנית אינה בשלה להחלטה". "תכנית אורנים גדולה" לא הוצגה מעולם לממשלה אחרי ישיבה זו.

ב-28 בינואר, אחרי ניסיון חדירה של חולית מחבלים מירדן, הביאו שרון ורפול לישיבת הממשלה הצעה להפציץ בלבנון. שרון הבהיר: "צפויה תגובה של המחבלים וכיוון שלא נסבול מלחמת התשה, ניאלץ להפעיל את צה"ל בלבנון". בגין בעצמו התנגד בהצבעה האם לתקוף בלבנון. שמחה ארליך אמר לעיתונאי ש"הוא הצליח למנוע מלחמה". אריה נאור (מזכיר הממשלה) כתב על כך: "מנקודת ראותו של בגין לא הייתה השעה כשרה לעשות את החשבון עם אש"ף, משום שעדיין לא מלאו שני התנאים המוקדמים שלו – רכישת בעלי הברית והכשרת דעת הקהל".

במרץ הממשלה דנה פעמיים בהצעה לתקוף בלבנון (שכולם ידעו שתביא למלחמה) – בתחילת החודש שרון הציע שישראל תפעל בלבנון כדי לבחון את התגובה של מצרים, לפני השלמת הנסיגה מסיני.

ב-25 במרץ הושלך רימון על ג'יפ צה"לי בעזה, וכאשר הוצע לתקוף בלבנון אמר שמחה ארליך לשרון "אתה רוצה להשיג פעולה גדולה על-ידי פעולה קטנה". הפעם בגין הצביע בעד, אך יצא לפני סיום הישיבה ורוב השרים הצביעו נגד. נאור כתב על זה "מתווה המלחמה התבהר, בגין ושרון ימצאו את התואנה לקבל את אישור הממשלה לבצע תקיפה תגמול אווירית בלבנון, שתביא לירי מלבנון, שלאחריו תאשר הממשלה את פלישת צה"ל".

בתחילת אפריל נרצח עובד שגרירות בפאריס וגם הפעם שרון הציע לתקוף בלבנון. הממשלה לא החליטה כיוון שהשר אליעזר שוסטק הציע לבדוק קודם מה הנסיבות של האירוע. ב-21 בחודש (שבוע לפני פינוי ימית), תקף חיל האוויר בתגובה לעליית רכב צה"לי על מוקש ברצועת הביטחון. אש"ף הבליג אחרי שהוזהר ע"י ארה"ב (דרך הסעודים) שזה יוביל למלחמה.

ב-9 במאי ישראל יזמה תקיפה בלבנון, והפעם אש"ף הגיב, אבל ירה במכוון לשטחים פתוחים. בישיבת הממשלה למחרת, בגין אמר לשרים "הפעם לא הצליחו המנוולים האלה לגרום לנו לנפגעים. האם עלינו לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין עד שיצליחו", הוא ביקש מהשרים לאשר "פעולת בעלת אופי של שיטור, שתהיה לה השפעה על הנעשה בלבנון". בישיבת הממשלה שוב הוצגו המפות של "אורנים גדולה" אבל דיברו על פעולה מוגבלת. למעשה כמעט נקבע תאריך למלחמה 17 במאי, ולאור זאת תוכננו תקיפות נוספות ב-11 בחודש. התקיפות בוטלו, ברגע האחרון, בהצבעה טלפונית, אחרי שנזכרו שזה ל"ג בעומר, והחגיגות במירון נמצאות בטווח הארטילריה. למעשה עד לנקודה זו כל הצעות ההחלטה לממשלה הובאו בטרם התקבל "אור ירוק" אמריקאי למלחמה. אני חושב שזה מעיד על כך, שזאת היתה דרכו של בגין לתעל את השרים לנקודה בה לא תהיה להם ברירה לאשר את היציאה למלחמה.

ב-3 ביוני נורה השגריר, שלמה ארגוב (ראו כותרת ידיעות אחרונות בנושא למטה). ב-4 ביוני, יום שישי, בגין הביא לממשלה החלטה לתקוף בלבנון "לא ניתן שיפגעו בשגריר ישראלי! פגיעה בשגריר כמוה כפגיעה במדינת ישראל, ועל כך נגיב! לרמטכ"ל יש הצעות". הפעם ההצעה שהביאו בגין והרמטכ"ל הייתה תקיפה רחבה של מטרות כולל בבירות, לשרים היה ברור משמעותה של תקיפה שכזאת, אך הם לא דרשו לדון בהשלכות. בגין מנע את הדיון על כך שפלג אבו-נידאל אינו חלק מאש"ף, היה ברור שפניו למלחמה. הלחץ המצטבר לאורך התקופה עשה את שלו, שמחה ארליך הודה: "כל כך הרבה פעמים אמרנו לא, ועתה, מול דרמה עולמית כזאת ומול סערת הנפש של ראש הממשלה, לא יכולנו לעמוד. הבנו גם שאי אפשר להתעלם מההתנקשות ולא להגיב. לא התלהבנו, אך הבנו שלא ניתן עוד לעצור את כדור השלג".

במוצאי שבת התכנסה הממשלה אחרי ירי מאסיבי של אש"ף להחליט על היציאה למבצע היבשתי. כאמור, איני עוסק האם בגין ידע או לא ידע, אלא רק בכך שהוא רצה במלחמה. על ההצבעה לצאת למבצע אמר ארליך שדווקא דבריו של בגין - שכל מהלך צבאי יובא לאישור הממשלה - הטרידו אותו שרוצים לעשות את הפעולה הגדולה ע"י הפעולה הקטנה, ולכן החליט להימנע.

בשורה התחתונה, אני חושב שהשאלה האם מנחם בגין הולך שולל ע"י אריאל שרון (שטען אחרת) גרמה לטשטוש הסוגיה העיקרית. בגין הוביל את ישראל למלחמה בדעה צלולה, המינוי של שרון לשר ביטחון נבע מכך שהוא החליט ללכת למלחמה ולא כזה שנכפה עליו.

בשנה לפני המלחמה, ישראל עשתה מאמצים רבים למצוא תואנות ליציאה למלחמה, למרות שאש"ף שמר על הפסקת האש שסוכמה בין הצדדים ביולי 1981. בגין הוביל את המאמץ הזה ולא נגרר אחריו. 7 פעמים בגין הביא הצעת החלטה לממשלה בדבר המלחמה, עד אשר בפעם השמינית המלחמה יצאה את הדרך.

בסעיף ה-4 של החלטת הממשלה על היציאה למלחמה נכתב: "מדינת ישראל מוסיפה לשאוף לחתימת חוזה שלום עם לבנון העצמאית תוך שמירת שלמותה הטריטוריאלית". אמנם לא ניתן להוכיח שבגין הבין שהמלחמה תגיע לבירות, יכול להיות גם שבגין היה נאיבי והאמין באמת שאחרי שהשיג שלום עם מצרים בלי להחזיר את השטחים (יו"ש ועזה) ותקף את הכור בעיראק בלי מלחמה הוא ישלוט במהלך העניינים, ולא יגיע לבירות, למרות שצה"ל הנחית כוח מהים באזור דאמור כבר בפתיחה.

אישית אני חושב שבגין לא הבין באמת את המשמעות של המהלכים, ויכול להיות שלא הבין בוודאות שכך יתרחשו הדברים. אבל את המלחמה הוא רצה ויזם.

[בתמונה כותרת הטיימס במהלך מלחמת שלום הגליל: "הורסים את בירות"... למקור התמונה, לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• גרוזברג עפר, מנחם בגין, דיוקנו של מנהיג – ביוגרפיה, רסלינג 2006.
• מוריס בני, קורבנות – תולדות הסכסוך הציוני-ערבי 1881-2001, עם עובד 2003.
• נאור אריה, בגין בשלטון – עדות אישית, ידיעות אחרונות 1993.
• נאור אריה, ממשלה במלחמה, להב 1986.
• רפול, סיפורו של חייל, מעריב 1985.
• שילון אבי, בגין 1913-1992, עם עובד 2007.
• שיף זאב, אהוד יערי, מלחמת שולל, שוקן 1984.
• שיפר שמעון, כדור של"ג, ידיעות אחרונות 1984.
• קוונדט ויליאם, קמפ דיוויד, השלום והמשחק הפוליטי, כתר 1988.