[בתמונה: כריכת הספר: 'מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה?' לסר באזיל הנרי לידל הארט. אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 19 באוגוסט 2021

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר ראשון מתוך שלושה בסדרת המאמרים 'מביימים עבורנו את ההיסטוריה'. המאמרים האחרים הם: 

• פנחס יחזקאלי: מדגלאס מקארתור ועד גרשון הכהן – המצביא כבמאי של ההיסטוריה;
• פנחס יחזקאלי: תמונות ניצחון – חלק בלתי נפרד מהמאבק על התודעה.

*  *  *

בשנת 2006 ראתה אור הגרסה העברית לספרו של ההיסטוריון והתאורטיקן הצבאי הבריטי, סר באזיל הנרי לידל הארט (Sir Basil Henry Liddell Hart; ראו תמונה משמאל למטה) - מהבולטים מבין הוגי הדעות הצבאיים של המאה העשרים - מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה? (Why Don't We Learn from History).

[תמונתו של בזיל לידל הארט משמאל היא נחלת הכלל]

הספר יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי עליית הגג; והוא מביא את עיקרי הפילוסופיה ההיסטורית של לידל הארט.

כדרכי, אבחר נושא אחד מתוך הספר, ולא בהכרח את העיקרי בו. הפעם, אלה דבריו של לידלהארט על התמכרותם של היסטוריונים (שאותם הוא מכנה "נזירים") למסמכים. לידלהארט גם נותן לתופעה הזו שם: "תעשיית ההיסטוריה"...

על "תעשיית ההיסטוריה" ו"היסטוריה מלאכותית"

כותב לידל הארט (2007, עמ' 26-24):

"סכנה... האורבת לפתחם של היסטוריונים "נזירים", היא הערך המופרז שהם נוטים לייחס למסמכים. אנשים הנושאים במשרות בכירות, מגלים לעיתים תכופות רגישות יתר למקום שהם עתידים לתפוס בהיסטוריה.

מסמכים רבים נכתבים במגמה להוליך שולל או להצניע טפח מן האמת. יתר-על-כן המאבקים המתנהלים מאחורי הקלעים - והקובעים במידה רבה את פני הדברים מתועדים רק לעיתים נדירות במסמכים.

[תמונתו של בזיל לידל הארט משמאל היא נחלת הכלל]

ניסיוני אפשר לי גם להציץ אל תוך התהליכים, שבעזרתם מייצרים היסטוריה, כלומר היסטוריה מלאכותית. אין דבר שיכול להטעות יותר מאשר מסמך. מכאן נובעת חשיבותה העצומה של מלחמת 1918-1914, כשטח אימונים להיסטוריונים.

הממשלות פתחו את הארכיונים שלהם, המדינאים והגנרלים פתחו את פיותיהם, עדיין בזמן כדי שאפשר יהיה לבחון את העדויות שלהם, על ידי חקירה אישית של עדים ואחרים.

לאחר 20 שנה של ניסיון בעבודה מעין זו, היסטוריה - המתבססת על מסמכים בלבד - נראית לי די קרובה למיתולוגיה!

למען ההיסטוריונים האקדמיים הללו - הנותנים עדיין אמון במסמכים - סיפרתי לא פעם סיפור קצר, עם מוסר השכל בצידו: כאשר הובקעה החזית הבריטית במארס 1918, ויחידות תגבור צרפתיות חשו לסתום את הפירצה, הגיע גנרל צרפתי רם מעלה למפקדת אחת היחידות, והכתיב בחגיגיות רבה פקודות, הקובעות את הקו שבו התייצבו הגייסות באותו לילה, וממנו יצאו להתקפת נגד למחרת בבוקר. לאחר שסיים הגנרל את דבריו, קרא מפקד היחידה במבוכה: "אבל הקו הזה נמצא בידי הגרמנים. איבדתם אותו עוד אתמול". המפקד הגדול - בחיוך של אחד שיודע - ענה: "זה למען ההיסטוריה" ("C'est pour l'histoire"). יש להוסיף כי הגנרל הזה מילא - לאורך חלק ניכר של המלחמה - תפקיד בכיר במפקדה הכללית; וחלש בין השאר, על הארכיונים שעליהם הסתמכה המאוחר יותר, ההיסטוריה הרשמית.

[למאמר נוסף בהקשר זה: מדגלאס מקארתור ועד גרשון הכהן - המצביא כבמאי של ההיסטוריה, לחצו כאן]

[בתמונה: המצביא כבמאי של ההיסטוריה... גנרל דגלאס מקארתור ונשיא הפיליפינים אוסמניה נוחתים עם החיילים בחוף פאלו בלייטה - מול מצלמות הכתבים - במסגרת הכיבוש המחודש של הפיליפינים, ה- 20 באוקטובר 1944. התמונה היא נחלת הכלל]

בארכיונים הרשמיים, רבים החללים הריקים, זכר למסמכים שהושמדו מאוחר יותר, כדי להסתיר כל עובדה עשויה לפגוע ביוקרתו  של מפקד, זה או אחר. קשים יותר לאיתור הם הזיופים, ששובצו במקום חלק מן המסמכים החסרים. דומה שהמפקדים הבריטים לא הצטיינו, בדרך-כלל, בדמיון ובכושר המצאה יוצא דופן; והסתפקו בהשמדת מסמכים, או בהקדמת תאריכי פקודות. הצרפתים, לעומת זאת, גילו לא פעם תחכום רב יותר. גנרל עשוי היה להציל את חיי אנשיו ואת יוקרתו האישית גם יחד, על ידי כתיבת פקודות, המבוססות על מצב שלא היה קיים במציאות; להתקפה שאיש לא ביצע - וכולם יכלו להתחלק בתהילה; שכן, המסמך נכנס לארכיון.

לפעמים שאלתי את עצמי, איך בכלל אפשר היה לנהל מלחמה, אחרי שגיליתי איזה חלק מזמנם הקדישו מפקדי הצבאות להכשרת הקרקע להיסטוריונים שיתארו אותה. אם האנשים הגדולים של העבר - שמטבע הדברים, הנתונים לגביהם קשים יותר לבדיקה - היו בעלי תודעה היסטורית, כמו זו של עמיתיהם המאוחרים יותר, אפשר בכלל לשאול, איזה ערך ניתן לייחס לכל דבר שהוא יותר עתיק מהיסטוריה בת זמנינו.

חקירת ההיסטוריה היא חוויה מפכחת מאוד. את ההיסטוריון האמריקאי המפורסם הנרי אדמס היא הביאה למידה כזאת של ציניות, שהוא ענה בתשובה למכתב שהציג לו שאלות: "כתבתי יותר מידי ספרי היסטוריה מכדי שאאמין בהם. אם מישהו רוצה לחלוק עליי, אני מוכן ומזומן להסכים איתו. הדבר נכון במיוחד לגבי ההיסטוריה של המלחמות. חקירת התחום הזה עשויה לנפץ כל אשליה לגבי מהימנותן של עדויות אנושיות ומידת דיוקן בכלל, גם בנפרד מהנוהג של שיפוץ העובדות, הנעשה לצורכי תעמולה...".

[תמונתו של הנרי אדמס היא נחלת הכלל]

לידל הארט איננו לבד...

הדים לטיעון הזה של "תעשיית ההיסטוריה", ניתן למצוא גם במקומותינו: כך למשל נטען נגד תנועת העבודה, כי בעת ששלטה במדינה, ביצעה שכתוב היסטורי של המאבק לתקומת המדינה, הן של ההעפלה והן של המרד בגטאות.

כך למשל, מצוטט הוויכוח המפורסם בין מפקד ההגנה, אליהו גולומב, למפקד לח"י, נתן ילין מור על מלחמת המחתרות. כשהגיע הדיון הלוהט למקום סתום, וילין מור אמר: "ההיסטוריה תשפוט בינינו", השיב גולומב: "אני כבר יכול לומר לך מה תשפוט ההיסטוריה, כי אנחנו אלה שכותבים אותה"...

[תמונתו של אליהו גולומב היא נחלת הכלל]

[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• ב.ה. לידלהארט (2007), מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה?, תל אביב: מערכות. הדפסה שנייה.
• זאב בן יוסף (2019), מרד גטו ורשה, המנהיג שהועלם, 29/4/19, pressreader.
• פנחס יחזקאלי (2015), מדגלאס מקארתור ועד גרשון הכהן - המצביא כבמאי של ההיסטוריה, ייצור ידע, 26/7/15.
• פנחס יחזקאלי (2021) תמונות ניצחון – חלק בלתי נפרד מהמאבק על התודעה, ייצור ידע, 21/5/21.