[בתמונה: סטטוס - יש כאלה ששווים יותר... התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי karigamb08 לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על פרשת קורח, לחצו כאן]

עודכן ב- 3 ביולי 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת קורח בספר במדבר עוסקת ברובה במחלוקת העזה שניצתה בין קורח ועדתו לבין הנהגתו של משה ושלטון בכירים המקורבים אליו.

קורח חלק על כך שמשה ואהרן זכו גם למנהיגות וגם לכהונה; ואילו הוא לא זכה למשרה בכירה, למרות שהוא שייך לשבט לוי.

דברי קורח נאמרים באופן בוטה, ומשה משיב לטענות אלה באותן מטבעות לשון בהן משתמש קורח. סיעת המורדים בראשותו של קורח פותחים בשאלה שיש בה קורטוב של קטרוג אודות הנהגתם של משה ואהרן: "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה' "[1].

טענה זו אינה חדשה אולם קורח ועדתו מנסים לומר שהפעם משה ואהרן הגדישו את הסאה בחלוקת תפקידי השררה והכהונה שהם חילקו לבני שבטם. דהיינו, יתרה מזאת, המורדים טוענים כלפי משה ואהרן, שבמעשיהם הם סותרים את אופי תורתם. זאת היות שמשה ואהרן הכריזו, קבל עם ועדה, בפרשת ציצית, כי: והייתם קדושים לאלוהיכם[2], כלומר כולם, כך שרדיפת הכבוד והשררה שלהם הביאה אותם לשכוח את הקביעה שהם עצמם אמרו קודם לכן, והביקורת של קורח ועדתו מנסה להחזירם למסלול שנקבע בעבר.

[בתמונה: אלה ששווים יותר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי KELLEPICS לאתר Pixabay]

מרידת חלק משבט לוי בהנהגתו של קורח מובנת גם מההיבט ההיסטורי. בני קורח היו משפחת לויים גדולה, אולם כוחם המספרי לא הורגש, לא כאן ולאחר מכן גם בתקופת המלוכה, בימיו של בית המקדש הראשון. בזמנו של מקדש שלמה, שירתו בני קורח במעמד של משוררים ושוערים בלבד, שנחשבו לתפקידים פחותים במעלתם. למרות שעל פי מוצאם, קורח היה בן דודם של משה ואהרן, והבן הבכור של בנו השני של קהת. מכאן, שהייתה לו הזכות להיות כוהן, ולזכות במשרה בכירה, מה שלא קרה לא במשכן ולא במקדש אחר כך.

ישנה דעה במחקר [3] כי מרידת קורח שייכת היסטורית לימי בית ראשון, אולם בדברינו אנו נתייחס למרידה זו בהתאם לכתוב במקרא - בזמן שהותם של בני ישראל במדבר סיני. התביעה של קורח נראית על פניו כתביעה צודקת לחלוטין. קורח מתרעם כנגד מצבו דווקא עכשיו. מצב הרוח של בני ישראל לאחר חטא המרגלים והעונש שבא בעטיו היה מצע נוח למרד של קורח כנגד הנהגת העם וכוהניו, תוך הסכמה כללית של העם שעדיף לחזור למצרים מאשר לנדוד ארבעים שנה במדבר [4]. קורח חש את רוח העם ומחליט שזה הזמן הנכון לתקוף את הנהגת העם בכל הכוח.

יתכן שניתן להבין את מחלוקת קורח ועדתו על רקע המאבק הסמוי בהנהגת העם בין אהרן ומשה. בספר שמות ובספר במדבר, כאשר הם עוסקים בטקסטים הקשורים לכהונה, אהרן הוא הדמות הדומיננטית המופיעה שם, ולא משה. יתרה מכך. באחד הטקסטים הללו אנו למדים כי האל המקראי כרת ברית אישית ונצחית עם אהרן, ברית שאיננה קיימת בין האל למשה כדלקמן:

" י וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.  יב לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם.  יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [5].

[בתמונה: אלה ששווים יותר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי MichaelGaida לאתר Pixabay]

בהתאם למקורות אלה, הכהונה לא ניתנה לכלל הלווים אלא רק לקבוצה נבחרת מתוכם – בני אהרן ויורשיהם. שאר הלווים שמשו ככוח עזר טכני לעבודת הכוהנים. ההבחנה בין מעמד הכוהנים לבין מעמד הלווים מקבל משנה תוקף לפי הטקסט הבא: "א וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-אַהֲרֹן, אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית-אָבִיךָ אִתָּךְ, תִּשְׂאוּ אֶת-עֲוֺן הַמִּקְדָּשׁ; וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, תִּשְׂאוּ אֶת-עֲוֺן כְּהֻנַּתְכֶם.  ב וְגַם אֶת-אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ, הַקְרֵב אִתָּךְ, וְיִלָּווּ עָלֶיךָ, וִישָׁרְתוּךָ; וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת.  ג וְשָׁמְרוּ, מִשְׁמַרְתְּךָ, וּמִשְׁמֶרֶת, כָּל-הָאֹהֶל:  אַךְ אֶל-כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ, וְלֹא-יָמֻתוּ גַם-הֵם גַּם-אַתֶּם.  ד וְנִלְווּ עָלֶיךָ--וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד, לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל; וְזָר, לֹא-יִקְרַב אֲלֵיכֶם.  ה וּשְׁמַרְתֶּם, אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ, וְאֵת, מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ו וַאֲנִי, הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים, לַיהוָה, לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד.  ז וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת-כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל-דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ, וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת--וַעֲבַדְתֶּם; עֲבֹדַת מַתָּנָה, אֶתֵּן אֶת-כְּהֻנַּתְכֶם, וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת" [6]. כלומר, אם אחד מבני הלווים יבצע במשכן עבודה שעליה מופקד כוהן דינו מוות.

קורח ובני שבטו, מנסים להקטיר קטורת במשכן, שהיא עבודת קודש השייכת למעמד הכוהנים בלבד [7]. ניסיון המרד האמור מביא לתגובה אלוהית קשה. האל המקראי מכריע את הכף לטובתם של בני הכהונה ממשפחת אהרון, והורג את המורדים שניסו לערער את הברית בינו לבין משפחת אהרון. כל מאתים וחמישים הלווים שנהו אחרי קורח וניסו להקריב קטורת מתו על ידי האל כך גם קורח ועדתו. יש בתיאור מותם של המורדים פן של עוינות עמוקה לניסיון של בני לוי לקרוא תיגר על הברית בין האל לאהרון, זאת ברקע של מאבקי הכוח הסמויים בהנהגת העם בין אהרון למשה, שאינם מקבלים ביטוי כמעט על ידי הסופר המקראי. במסורת יציאת מצרים, משה שהיה מנהיג הלוויים מציב את שבטו כנבחר מעל שאר השבטים, היות והוא השבט היחידי שלא חטא בחטא העגל. אותו פסל בצורת עגל נוצר על פי המקרא בידי אהרון, וזו אחת מהפעמים היחידות שבו משה מביע תרעומת גלויה על הנהגתו של אהרון:" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה:  כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו, חֲטָאָה גְדֹלָה"[8].

שפינוזה [9], שהיה חלוץ של ביקורת המקרא מתייחס למחלוקת קורח ועדתו מההיבט המסורתי שלה. בראשית דבריו הוא אומר כי הלווים נבחרו תחת הבכורים בגלל חטא העגל. לאחר מכן נקבע מנגנון אלוהי המחייב את בני ישראל לתת מתנות לכוהנים וללווים, שרק הם היו יכולים לגשת אל הקודש. סך כל הרכיבים הללו, הזכירו לעם באופן מתמיד את חטאו בעגל מצד אחד, והעיקו בפן הכלכלי מהצד השני, היות ומתנות הכהונה היו בעתות מסוימות לעול כבד.

[בתמונה: אלה ששווים יותר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Momentmal לאתר Pixabay]

בנוסף לכך, פשוטי העם לדעת שפינוזה, התמרמרו על הבחיר הזאת, וקורח בדבריו גרם להם להאמין שמשה עשה זאת על פי שיקול דעתו האישית ולא על פי צו אלוהי. לכן המחאה שכל העדה כולם קדושים ושווים הייתה מחאה שלא היה ניתן להשתיקה בשום תירוץ מתקבל על הדעת. גם לאחר שהחולקים על משה נספו בידי האל, העם המשיך במרידתו, כי חשבו שמשה עשה זאת בתחבולותיו ולא האל בעצמו. רק לאחר המגפה הגדולה שהטיל האל בעם, נדם קול המחאה, אולם בסתר ליבו האמין העם כי קיים חוסר שיווין וטוב מותו מחייו במצב שכזה [10].

אחרית דבר

הביקורת הנוקבת של קורח ועדתו יכולה להיות מובנת ומוסברת בכך שקורח למרות קרבתו המשפחתית למשפחת הכהונה, לא זכה במשרה נחשקת במשכן. העובדה שבני משפחתו שרתו בקודש בתפקידי משנה, דרבנה את המרד האישי שלו כנגד הנהגת העם.

כדי שמרד שכזה יצליח, יש לנסות לרתום אליו את כלל העם. את זאת קורח עושה על ידי טיעון חזק כי בעצם כולם שווים וקדושים, וזאת על פי קביעתם של משה ואהרון בפרשת ציצית שבא קודם לפרשת קורח בסדר הפרשיות בספר במדבר.

יש הרואים במחלוקת זו הדים למאבק על הנהגת העם בין משה ואהרון, ודווקא לאחר חטא העגל וחטא המרגלים, מוצא קורח שעת כושר ללכד את העם תחת דגל המרד.

דווקא שפינוזה, מפרש את מעשה קורח באופן העולה עם פשט פסוקי המקרא, משמע – קורח והעם חושבים שמשה נתן משרות ומתנות לבני שבטו על דעת עצמו ולא על דעת האל המקראי. כך או אחרת, מחלוקת זו, הינה תמרור אזהרה בוהק לכל הנהגה של עם ישראל מכאן ואילך, שחובה עליה להיות עם שקיפות מלאה, האומרת בבירור כי כל אחד ואחד בהנהגה זכה למשרתו בגלל כישוריו ולא מפאת קשריו.

[לאוסף המאמרים על פרשת קורח, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת קורח.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת קורח באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 22/7/19.

[1] במדבר, פרק ט"ז, פסוק ג'.

[2] שם, פרק ט"ו, פסוק מ'.

[3] עולם התנ"ך, במודבר, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמוד 98.

[4] ראה – אבי הראל, קורח ועדתו – מרד פוליטי במסווה תיאולוגי, ייצור ידע, יוני 2016.

[5] במדבר, פרק כ"ה, פסוקים: י'- י"ג.

[6] שם, פרק י"ח, פסוקים: א' – ז'.

[7] ראה – יגאל בן  נון, קיצור תולדות יהוה, רסלינג, ת"א, 2016, עמודים:50 – 52.

[8] שמות, פרק ל"ב, פסוק כ"א.

[9] ברוך שְׂפִּינוֹזָה, פילוסוף יהודי-הולנדי, בן למשפחת אנוסים. פיתח השקפות פילוסופיות חדשניות לתקופתו ונחשב לחלוץ ביקורת המקרא, אותו תפס כיצירה אנושית ולא פרי של התגלות אלוהית. 1632 – 1677.

[10] על פי - ברוך שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תרגם ח. וירשובסקי, מאגנס, ירושלים, תשמ"ג, עמודים: 188 – 189.