[בתמונה: "פתיחת ציר" ברצועת הביטחון בכביש היורד ממוצב צה"ל שקיף אל חרדון לראס ביאדה. (1986). התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Oren1973. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לקובץ המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

*  *  *

מסקרן אותי לדעת כמה אנשים יודעים כיצד ולמה נערך צה"ל ברצועת הביטחון. אלו ששאלתי אותם לא ידעו, לכן אני מעריך שמעטים יודעים, אבל אשמח אם תתקנו אותי.

מלחמת שלום הגליל היא המלחמה המוכחשת. היא מסמנת את ההכרה, שבכוח צבאי לא ניתן לסדר את הבעיות של ישראל. הגישה המקסימליסטית-כוחנית של ישראל פגשה את המציאות:

• הדרג המדיני לא היה צריך לקנות זמן מתוך הנחה, שמצבנו הולך להשתפר;
• השטח שכבשנו הפך לנטל ולא היה נכס;
• ויותר מכל לראשונה, לא הייתה לגיטימציה פנימית למלחמה, בגלל שמטרות המלחמה נגעו למחלוקת הפוליטית בישראל בנוגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני.

למרות הזמן שחלף, מעטים הספרים שיצאו על המלחמה. החשוב שבהם הופיע ב-1984 (מלחמת שולל / יערי ושיף; ראו תמונת כריכה משמאל), כנראה שאנחנו מעדיפים להדחיק סוגיות רגישות, או לריב עליהן, במקום לדון בהן.

[בתמונה משמאל: כריכת הספר 'מלחמת שולל' לזאב שיף ולאהוד יערי, שראה אור ב- 1984 בהוצאת שוקן. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

קצת רקע: ב-17 במאי 1983 חתמו ישראל ולבנון על הסכם שלום, שהסדיר את הנסיגה הביטחונית של ישראל. ההסכם שהיה חשוב למנחם בגין מאוד אושר בכנסת, אך לא אושרר ע"י לבנון, ובוטל על-ידה ב-5 במרץ 1984, בלחץ סורי.

לאור קריסתו, ישראל המשיכה את נוכחותה בלבנון עד קו האוואלי (כ-10 ק"מ דרומית לבירות), כדי לנסות להגיע להסדרה ביטחונית עם לבנון. עם הקמת ממשלת האחדות (רוטציה) ניהל שר הביטחון דאז, יצחק רבין, שיחות ביטחוניות עם לבנון בחסות יוניפי"ל, אבל השיחות נכשלו. ישראל רצתה סידורי בטחון בתוך לבנון שיבטיחו, שלא ניתן יהיה לשגר קטיושות על ישובי הצפון; והלבנונים דרשו נסיגה מלאה בהתאם להחלטה 425.

סוגיית הנסיגה מלבנון הייתה בלב המחלוקת בבחירות (גם בגלל המצב הכלכלי הקשה וגם בגלל המחלוקת על המלחמה עצמה), ואחרי כישלון השיחות עם לבנון הובא הנושא לממשלה. באופן מדהים, ב-14 בינואר 1985 הובאו לממשלה חלופות לדיון ולא הצעת החלטה. 4 חלופות שהגיעו לדיון הן:

1. הישארות צה"ל במצב הנוכחי (קו האוואלי) – חלופה שעלותה הכלכלית גבוהה, היא מחייבת המשך החיכוך עם השיעים (כבר היו פיגועי התאבדות של חזבאללה), אבל מבטיחה את בטחון ישובי הצפון (מניעת יכולת שיגור קטיושות), ומניעת ויתור של ישראל.
2. הערכות בקו ביניים (קו צידון) – צמצום השטח בשליטת צה"ל, המשך השליטה במרבית האוכלוסיה השיעית, מבטיחה את בטחון ישובי הצפון, אבל מראה חולשה בגלל הנסיגה.
3. נסיגה מלאה לגבול – שחרור ישראל מהעלות הכלכלית של הישיבה בלבנון, ביטול החיכוך של צה"ל עם האוכלוסיה הלבנונית, אבל מנגד הישג פוליטי לסוריה וחוסר יכולת למנוע ירי על ישובי הצפון (כמו שהיה לפני המלחמה).
4. הערכות ברצועת בטחון – יציאה ממרבית השטח, והקטנה משמעותית של האוכלוסייה השיעית שישראל שולטת בה. החלופה לא מונעת ירי קטיושות על ישראל, אבל מגבילה אותו, וגם מקשה על יכולת החדירה לישראל לפיגוע, אם כי לא מונעת את האפשרות לחלוטין.

16 מתוך 25 השרים הצביעו בעד החלופה הרביעית. 10 שרי המערך, 2 משרי הליכוד דוד לוי וגדעון פת (למרות שהליכוד התנגד לנסיגה) ו-4 נוספים. אבל איני רוצה לעסוק בדיון מי צודק הימין או השמאל, זה נראה לי חסר חשיבות כלקח.

[בתמונה: רצועת הביטחון בדרום לבנון. נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי  99of9. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

הלקח המרכזי הוא הקושי לסגת

מי שנכנס, משתלט על שטח, מסיר במחיר גבוה מאוד את האיום הביטחוני, לא יוכל לצאת, אלא אם המחיר יהיה בלתי נסבל. חשוב לזכור את זה; כי אלה שמבטיחים לנו - שבפעם הבאה ניכנס לעזה, ננקה אותה מחמאס ואז נצא; או שבפעם הבאה נחסל את חיזבאללה בלבנון - מתעלמים מהלקח הזה, כי הבטחות כאלו נשמעות נהדר (לעומת הפחדנים חסרי האמונה). זה נכון גם לאלו שחושבים שאפשר לתת מהלומה אווירית; ואז לעצור. אין ראש ממשלה שיוכל לשווק עצירה חד צדדית (ויתור ישראלי) אחרי לחימה של 4-3 ימים, שבהם נופלים על ישראל אלפי טילים.

יש לזה גם הסבר מקצועי – הוא נקרא אפקט הבעלות. משהו שאותו השגנו או רכשנו, נראה בעינינו בעל ערך רב יותר מהמחיר. זה פיתוח של תיאורית הערך של כהנמן וטברסקי; על פיה, הכאב הכרוך בהפסד גדול בהרבה מההנאה הכרוכה בהישג. כאשר הנכס הוא בעל ערך כספי היחס הוא 1:3 בערך, קרי, נהיה מוכנים למכור בקבוק יין שרכשנו במחיר גבוה פי 3 מזה שרכשנו את הבקבוק.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי aitoff לאתר Pixabay]

כאן, הסוגיה אינה כלכלית, אבל הכאב הכרוך בתחושת ההפסד (נסיגה), שכוללים גם המחיר הכואב ששולם עד כאן, גדול בהרבה מהמחירים הדרושים כדי לשמור על המצב (אלא אם המחיר הופך להיות בלתי נתפס).

הלקח השני: מגבלות הכוח של ישראל

מלחמת לבנון משקפת את ההתפכחות של ישראל ממה היא יכולה להשיג בכוח. ממנה ואילך, חל שינוי במלחמות ישראל, והן הפכו לחילופי מהלומות, ללא תוחלת מדינית משמעותית. אולי בגלל זה יש מעט ספרים על המלחמה הזאת, ואנחנו עדיין עוסקים בששת הימים וביום כיפור. זה לא אומר שלא נדרש להפעיל כוח, וגם לא שלא צריך להגיב,. זה רק אומר שהכוח לא פותר את הבעיות, הוא מאפשר לנהל אותן, חלק מהזמן.

הלקח השלישי הוא, שאין כזה דבר: 'ביטחון מוחלט'

ישראל לא יכולה להבטיח לחלוטין את בטחון תושביה, היא יכולה לעשות מאמץ. הקמת רצועת הביטחון הייתה פתרון מוגבל. את ירי הקטיושות היא לא מנעה, אבל ברגע ההחלטה, היא נתנה תחושה של "אנחנו מתאמצים". האנלוגיה בדרום הייתה מבצע "עופרת יצוקה", שהיווה תפנית לחיוב בתחושת תושבי עוטף עזה, כמו פיתוח "כיפת ברזל".

[לקובץ המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]