תת אלוף אמציה חן (פצי) היה מפקד אוגדה. לאחר שחרורו ב- 1991, מונה במילואים כאחראי על הפקת לקחים בצה"ל.
* * *
בריחת חיילי צה"ל מזורקי אבנים כפי שהוקרנה בחדשות, הוסברה לציבור "כשיפור עמדות לאחור". הסבר שהיה מתקבל על הדעת, אילו המהלך היה בחזקת צעד טקטי לקראת הכרעה (נקודתית, אופרטיבית, ואסטרטגית).
אלא שמזה 37 שנים מאז גורש ערפת מלבנון ב"מלחמת שלום הגליל", פסה הכרעה של ממש מסדר היום הלאומי. מה שממחיש פעם אחר פעם, שאין המדובר בשיפור עמדות לקראת הכרעה. אלא "בניתוק מגע", במטרה להישרד עד מחר ובכלל.
[לכתבה המלאה של אמיר בוחבוט בוואלה, לחצו כאן]
52 שנים קודם לאירוע הבריחה - זה שנחזה תמול שלשום בטלוויזיה - לחמו הטובים שבטובים במלחמת ההתשה באוויר בים וביבשה, ולא הרפו בלחימה עד הפסקת האש.
אלא שעוד בטרם נחתם ההסכם, ובניגוד לסעיפי המפתח שבו, הזיזו המצרים את טילי הנ"מ מזרחה. המטכ"ל והממשלה קיבלו את מעשה ההפרה - כאילו המדובר בחוסר נימוס אלמנטרי.
מעשה קצת מוזר, שהרי קודם לרפיסות שהומחשה - החליטה הממשלה (כעולה ממסמך שהותר לפרסום), לאמור: "ב-5 באוגוסט העביר יצחק רבין אל שמחה דיניץ את סיכום פגישתו עם הנרי קיסינג'ר... המענה החיובי, הוסיף, בא בידיעה ברורה שישראל מקבלת על עצמה סיכונים מדיניים וצבאיים גדולים, כלשונו. לבסוף, ביקש להבהיר שישראל סקפטית ליכולת היזמה להצליח; ושישראל לא תקבל הצבת טילים סובייטיים לאורך התעלה. במקרה שכזה, תופר הפסקת האש (תעודה מס' 31)".
לא בכדי נתתי ביטוי לאבדן הנחישות, שבגינה יצרו המצרים את נקודת המשען ליציאה למלחמת יום הכיפורים. משום היותה אבן דרך שממנה והלאה, חברו החובבנות וחוסר הנחישות והיו לאחת. זולת לעת מלחמת שלום הגליל, שבה נחישות הרמטכ"ל (רפול ז"ל) ושרי הממשלה, הביאו לגירוש ערפת מלבנון ולשקט ושלווה לישובי הצפון.
[לאסופת המאמרים על מלחמת ההתשה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]
כדי כך, שמה שלכאורה מותיר לחלום על הכרעת החמאס בעזה, ניתן להגשמה, באותה מידה של הצלחה כ"בשלום הגליל", ובלבד שנעשה מעשה, כזה שהתחייב כבר אז, בסמוך לסיומה של מלחמת העצמאות. דהיינו, להתיישב וללא שיקולי יוקרה ופוליטיקה, להפיק במיטב את לקחי המלחמות.
מאחר ופטור בלא כלום, איננו מקובל. בחרתי לסיים בלקח (אחד מתוך רבים) לאירוע שצוין בפתיח, לאמור:
אפשר להתווכח עד לא ידע, בסוגיית השליטה באמצעות כוח צבאי על אוכלוסיה אזרחית. מה שאיננו נתון לוויכוח, הוא בחובת הצבא לשמר את השליטה, בהמחשת חוק, סדר ושקט בגזרה הנשלטת. למחויבות הזו אין פירוש זולת, החובה להבטיח בכל אירוע את ההכרעה הטקטית.
לשם כך בעת האינתיפאדה הראשונה (לאחר רצח בני משפחת ארויו 2/71), עמדה הוראה ללוחמי "סיירת שקד", הנמצאים בנחיתות טקטית. לנתק מגע, ולדווח. רק לאחר ריכוז כוחות, היינו שבים למקום האירוע, וללא ירי ולרוב במעט כוח - משיבים את הסדר על כנו.
להבדיל משימור החובבנות ומחסרון הנחישות בהנהגה הלאומית, שבלית כוונה רעה, מעצימים את רוח הלחימה של אויבי ישראל!
