[לקובץ המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]
תת אלוף אמציה חן (פצי) היה מפקד אוגדה. לאחר שחרורו ב- 1991, מונה במילואים כאחראי על הפקת לקחים בצה"ל.
* * *
לאחרונה מתגברת בישראל תופעה מבורכת, שבה פורשי צבא הקבע - רבי אלופים ואלופים - נוהרים למערכת הפוליטית.
רק מה? הללו כמו קודמיהם לפרישה, נמנעים כאז ומתמיד לדבר צבא, ובכלל זה: כשרות, אימונים, לקחים, סדר יום, בקרה וחניכה ( וזו רשימה חלקית בלבד). במהופך מזה, אינם פוסקים מללהג בסוגיות מדיניות ופתרונן; לכדי כך, שעצם הימנעותם מ"לדבר צבא" -כל שכן העדפתם להתמקד, בלעדית, בתחום המדיני - מעלה חשש, שמא בקיאותם בצבא כמכלול, רדודה אם בכלל.
יתרה מזאת: קשה להתעלם מכך ש"הפורשים" לדורותיהם, לעת כהונתם כשרים וראשי ממשלה. לא תרמו לביטחון, זולת אשליה (מזיקה) שבהיותם בממשלה "הכל יהיה בסדר". בהתאמה לזה, ספק אם תמצא ערב מלחמת יום כיפור סימן חיובי לתרומתם של השרים בממשלת גולדה: החל מרא"ל משה דיין, עבור לרא"ל חיים בר לב, וקנח באלוף יגאל אלון, זכרם לברכה.
מאותה סיבה, נתקשה למצוא טביעת אצבע מקצועית, לתרומתו הצבאית של רא"ל יצחק רבין ז"ל כמדינאי. החל מעת שיקום צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים, כמהלך עתיר משאבים - אך ככזה, שקיבע את לקחי מלחמת יום כיפור במלחמת שלום הגליל; עבור להשפעתו, לעת פריצתה של אינתיפאדת 1987; וכלה בהתעלמות מקצועית (צבאית כמובן) - שלו ושל בכירי מערכת הביטחון - מחובתה של המערכת להרתיע את יאסר ערפאת, מלהפר את "הסכם אסלו".
כמותו, רא"ל אהוד ברק, שבהיותו ראש ממשלה ושר ביטחון, הורה את צה"ל לצאת מלבנון, מה שחייב על פי תורת המלחמה ועקרונות הניהוג, לוודא את ההכנות ליציאה - כדי שתתבצע כנסיגה סדורה ומבוקרת.
אלא שבניגוד לנצפה, שלטה הרשלנות בהכנות; כך שבמקום נסיגה מסודרת, התבצעה בריחה מבוהלת; שהפכה, איך לא, מבוא לפריצת מלחמת לבנון השנייה.
להבדיל מאלה ובהתאמה לכך - שאין היוצא מהכלל, מעיד על הכלל - ייזכר לטובה אריאל שרון ז"ל (אלוף בדרגתו; ראו תמונה משמאל), שלאחר הטבח באורחי מלון "פארק" בנתניה, אימץ לעצמו - בנוסף לתפקידו כראש ממשלה - את תפקיד שר ביטחון, הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד; כאשר יזם וניהל את לחימת צה"ל, במבצע "חומת מגן". זאת, נוכח אבדן היזמה בצה"ל, פועלה ההרסני של מדיניות ההכלה, שתכלית קיומה, לשמר את הרכוש והנפש.
[תמונתו של אריאל שרון משמאל ההיא נחלת הכלל]
על כן ממש מוזר כיצד ציבור כשלנו - כזה שאין בחלד חכם כמותו - שיעבד את תבונתו, למערכת הפוליטית. בתמיכה עיוורת באנשי צבא, ללא הישגים של ממש, זולת שירותם בקבע.
על שכאלה התייחס פרידריך השני (שכונה הגדול) מלך פרוסיה (1712/1786) - כאשר לעג לחלק מקציניו הבכירים, שראו בעצם השתתפותם במסעות המלחמה, אסמכתא למקצוענותם - באמירה: "אם אדרש לעטר במדליות את המשתתפים במסעות, יהיו פרדות המלחמה ראויות יותר מכל, לעמוד בראש התור לקבלתם".