[בתמונה: הפצצות אמריקניות בצפון וייטנאם, 1968. התמונה היא נחלת הכלל]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לאוסף המאמרים על הפצצה אווירית, לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

זהו המאמר השני מתוך שלושה, שהופיעו בסדרה זו. המאמרים האחרים:

• לפרק הראשון: חלופות אסטרטגיות, לחצו כאן.
• לפרק השלישי: ניצחון ע”י הפצצה אווירית, פרק ג’ – גרמניה, לחצו כאן.

*  *  *

בפרק הקודם כתבתי על 4 אסטרטגיות אכיפה אווירית – ענישה, איום בהסלמה, שלילת יכולת ועריפה. הגיעה העת לבחון מקרים מפורסמים שנקשרים לאכיפה ע"י כוח אווירי.

מילת הקדמה, אין כאן התייחסות למלחמת קוסובו, ייתכן שאקדיש לה פרק מיוחד בעתיד. הפעם אפרט על 3 מלחמות – יפן בסוף מלחמת העולם השנייה, וייטנאם ומלחמת המפרץ – ואוסיף מסקנות.

[להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

[בתמונה: תקיפה אווירית במלחמת קוסובו. אליה לא יתייחס המאמר הנוכחי... התמונה היא נחלת הכלל]

יפן, 1945-1944

יפן מוזכרת פעמים רבות כדוגמה הקלאסית לאכיפה אווירית: אחרי שתי פצצות אטום היא נכנעה ללא תנאי. לכן כדאי להתחיל דווקא כאן.

3 טענות עיקריות קיימות להוכחת ההצלחה של האכיפה נגד יפן. בכולן, הנחת היסוד היא שפגיעות האזרחים היא שהובילה לכניעה:

• הראשונה, פצצת האטום הובילה לפחד מהמשך ענישה עתידית בנשק גרעיני;
• השנייה, שההפצצות האסטרטגיות על האוכלוסייה היפנית - שהיו עוד לפני האטום - דרדרו את מורל הציבור;
• השלישי, הנכונות של ארה"ב לשנות את דרישתה ולהסכים להישארותו של הקיסר על כיסאו.

[מפציצי B-29 אמריקניים בדרך להפצצת טוקיו, 1945. התמונה היא צילום מסך מסרטון ה- BBC]

[בתמונה: "קץ כל בשר"... העיתונות הארץ ישראלית מדווחת על הפצצת הירושימה...]

אבל, ההפצצה הקונבנציונלית שיפן עברה הייתה הרבה מעבר למה שחוללו פצצות האטום. תקיפות התבערה על יפן התחילו רשמית ב-9 במרץ 1945, בתקיפות הושמדו 40% מהשטח של 66 ערים יפניות. 22 מיליון (30% מהאוכלוסייה) איבדו את בתיהם, 2.2 מיליון נפגעו מתוכם 900,000 הרוגים (לעומת כ-780,000 חללים בשדה הקרב).

[למאמר: 'הפצצת שטיח': מי צריך פצצת אטום…, לחצו כאן]

התמונה למטה ממחישה הכל...

[מראות זוועה בעיר טוקיו אחרי הפצצה. התמונה היא נחלת הכלל]

אבל, הטיעון - שפצצות האטום גרמו להבנה, שהנזק העתידי הוא כזה שלא ניתן לעמוד בו - היה גפרור שכבר לא ניתן להדליק.

התאוריה של הגנרל ג'וליו דואה יושמה במלואה על יפן, ועדיין לא הביאה לכניעתה, גם לא לנפילת המורל האזרחי. יש תיעוד מפורט של תהליכי קבלת ההחלטות ביפן, כולל של ראש הממשלה ושר החוץ; ואין עדות לכך שהפגיעות באזרחים הם שהביאו לשינוי בעמדותיהם לגבי המלחמה. יש עדות שפצצת האטום ב-6 באוגוסט אכן השפיעה על דעתם.

לעומת זאת, לעובדה שארה"ב הטילה סגר ימי על יפן הייתה השפעה דרמטית על הערכת המצב היפנית, עוד קודם לכן.

[התצלום של הגנרל דואה משמאל, הוא נחלת הכלל]

75% מחומרי גלם הכרחיים ומוצרי יסוד היו מיובאים לפני המלחמה, רק 2/3 מתוכם על ידי הצי יפני, ותעשיית המספנות שלה הייתה קטנה ולא יכלה לעמוד בהחלפת אבדות במלחמה.

[להרחבת המושג, 'קבלת החלטות', לחצו כאן]

במהלך המלחמה, יפן הגיעה לשיא של ספינות שיכולות להוביל כ-10 מיליון טון אספקה (6 מיליון שלה ועוד 4 מיליון עליהם השתלטה). לפי תחשיביה היא הייתה זקוקה ל-5 מיליון למלחמה ממושכת.

משנת 1943 העלו האמריקאים את מספר הצוללות במצור על יפן בהדרגה. כוח אווירי הוקצה למשימה הזאת מאוחר ב-1945.

באוגוסט 1945 - לפני כניעתה - נותר ליפן צי של 1/2 מיליון טון בלבד. יבוא הסחורות פסק לחלוטין. אמנם יפן אגרה סחורות לפני המלחמה, אבל המצור הקריס אותה לחלוטין. יפן אגרה 40 מיליון חביות נפט ב-1941 (לצריכה שנתית של 35 מיליון), בסוף מרץ 45 נותרו לה 3.7 מיליון ויבוא הנפט שלה פסק לחלוטין. ביולי נותרו לה 800,000 חביות, לא נותר לה דלק למבצעים אוויריים וימיים. התעשייה היפנית שותקה לחלוטין ביולי.

הגישושים על תנאי הכניעה, מתוך תקווה שהיא לא תהיה מוחלטת החלו כבר במאי, הנטייה הייתה לנסות לגשש דרך הסובייטים. כבר ב-20 ביוני אמר הקיסר לטוגו (שר החוץ), שהדו"חות של הצבא מלמדים, שצריך לסיים את המלחמה מיד. ב-7 ביולי הוא הציע לסוזוקי (ראש הממשלה) לשגר שליח מיוחד למוסקבה.

פצצת האטום הייתה החותמת על כך שיפן הייתה על הקרשים. לא המתקפה האווירית הביאה אותה על הברכיים אלא המצור הימי. פצצת האטום היה ה'פוש' האחרון...

ואגב, ארה"ב מעולם לא ויתרה על הדרישה שלה לכניעה מלאה והייתה נכונה להותיר את הקיסר על כיסאו בטרם יפן נכנעה.

[בתמונה: תמונת הפטרייה של פצצת "איש שמן" שהוטלה על נגסאקי, שצולמה ממפציץ B-29. התמונה היא נחלת הכלל]

וייטנאם

מערכת האוויר שכונתה "רעם מתגלגל" הופעלה ע"י ממשל ג'ונסון (ראו את תמונת הנשיא משמאל) מתוך תקווה לסיים את המלחמה בהצלחה, במהירות ובזול. אבל המתקפה האווירית לא הייתה מותאמת למלחמת הגרילה שהציבה בפניה האנוי, ולא שינתה את השאיפות הטריטוריאליות שלה.

[תמונתו של הנשיא ג'ונסון משמאל היא נחלת הכלל]

האמריקאים ניסו לממש ב"רעם מתגלגל" (Rolling Thunder) את אסטרטגיית האיום של תומאס שלינג. קרי, הפצצה שמוכיחה את היכולת ומראה ליריב מה יהיה המחיר העתידי אם הוא לא יקבל את תנאיה של ארה"ב.

ל-"רעם מתגלגל" היו 3 חלופות לאסטרטגיה למימושו:

• הראשונה, אסטרטגיית שלינג, שכללה איום בהשמדת התעשייה (שנתמך במודיעין על כך שהאנוי מוטרדת מאוד מחשיפת התעשייה לתקיפה), והיה בה מרכיב מובנה לשמירה על כך, שתמיד יהיה איום גדול יותר ממה שהותקף עד אותו רגע. האנוי יכלה לבחור להיכנע או לזכות בחורבן מוחלט.
• השנייה, אסטרטגיית דואה אותה הציע חיל האוויר, למימוש מדורג. קרי, לתקוף מטרות אסטרטגיות אזרחיות בקצב גובר, תוך הגברת קצב ההשמדה ולהגביר את קצב ההשמדה בהדרגה. במקום לאיים בהשמדת התעשייה בצפון, להשמיד אותה, על מנת לחולל כאוס אזרחי.

כדברי גנרל חיל האוויר האמריקני, קרטיס לה מיי (ראו תמונה משמאל): "המשימה הצבאית שלפנינו היא לעשות זאת כה יקר לצפון וייטנאם עד שהם יחדלו מתוקפנותם נגד דרום וייטנאם ולאוס. אם נעשה זאת יקר מדי עבורם, הם אכן יחדלו".

[תמונתו של הגנרל לה מיי משמאל היא נחלת הכלל]

• השלישית, אותה הציע יו"ר המטות המשולבים הוא אמנעת הלוגיסטיקה של צפון וייטנאם; ומניעת העברת אספקה מהצפון לכוחותיהם בדרום ובלאוס.

בפועל האמריקאים ניסו את שלושת האסטרטגיות בחוסר הצלחה. רק בשביל לסבר את העין, ב-1965 הוטלו על 63,000 טון חימוש, ב-1966 136,000 וב-1967 226,000 טון חימוש. במהלך 1968 הפחיתה ארה"ב את התקיפות מתוך תקווה למו"מ, בפרט אחרי הודעת ג'ונסון שלא ירוץ שנית.

דווקא המתקפה האווירית של ניקסון ב-1972 הייתה גורם משמעותי לחתימת ההסכם על הפסקת אש בין הצדדים. הסיבה העיקרית לכך - שהיא הצליחה יחסית - הייתה, שצפון וייטנאם עברה מאסטרטגיה של גרילה, לאסטרטגיה צבאית קלאסית; ובניגוד לקודמתה, זו הייתה פגיעה לאמנעת כוחות מהאוויר.

התקיפות האמריקאיות אכן פגעו קשות במאמץ המלחמה של צפון וייטנאם, מה שהאיץ את נכונותה לחתום על הפסקת אש. זאת מתוך הבנה, שכל עוד ארה"ב לא תעזוב, סיכויה לנצח קלושים.

[בתמונה: מבצע רעם מתגלגל... התמונה היא נחלת הכלל]

מלחמת המפרץ

מלחמת המפרץ נתנה דחיפה משמעותית לדוגלים ביכולת של אכיפה אווירית. השורה התחתונה שסדאם חוסיין (ראו תמונה משמאל) שינה את נכונותו לסגת מכווית כתוצאה מהפצצות האוויר של הקואליציה בראשות ארה"ב. ב-15 בפברואר עיראק הביע נכונות לסגת מכווית במסגרת תנאיה לשלום, תפנית חדה מעמדתה הקודמת.

[בתמונה: סדאם חוסיין, 1979 התמונה היא נחלת הכלל]

קודם לכן, לארה"ב היו שתי אסטרטגיות אוויריות במלחמה בעיראק: עריפה ואמנעה:

• אסטרטגיית העריפה – חיל האוויר האמריקאי הציע במהלך ההכנות לצאת במתקפה לעריפת ההנהגה האמריקאית, כדברי רמטכ"ל חיל האוויר, גנרל מייקל דוגן "סדאם הוא הצגת יחיד. אם מסיבה כלשהי יסתלק, אני סבור שכל הכוחות האלה יאבדו לפתע את הלגיטימיות שלהם וישובו לעיראק תוך שעות, באי סדר. אופן חשיבה זה נמצא בלב העצה שהבאתי לדיונים בשבועיים האחרונים". או כדבריו של סגן מנהל המטה האווירי קולונל ורדן לגנרל שוורצקופף "זאת תהיה מכת וו שמאלית שתשגר חבטת נוק אאוט לסנטר העיראקים… גנרל, יש לך הזדמנות להשיג את הניצחון הצבאי הגדול ביותר מאז אינצ'ון".

מבצע העריפה האמריקאי "רעם מיידי" נכשל. הוא לא היווה איום על הנהגתה של עיראק. הוא נקטע ב-13 בפברואר בגלל תקיפת בונקר באל-פירדוס בו נהרגו מאות אזרחים, מה שמונף למבצע תעמולה עיראקי. גם המעצמה הגדולה בעולם, הושפעה מכך, והתקיפות האסטרטגיות הופסקו (עד סוף המלחמה נתקפו רק עוד 5 מטרות בבגדאד). שינוי העמדה העיראקי ב-15 בחודש לא נבע כתוצאה מהתקיפות הללו.

• לעומת זאת אסטרטגיית האמנעה (השמדת כוחות צבא) נחלה הצלחה רבה. העיראקים נערכו למלחמת התשה, שמטרתה הייתה לגבות מחיר גבוה מכוחות הקואליציה, על ניסיון ההבקעה שלהם את הכוח העיראקי. הרעיון העיראקי התבסס על לחימת יחידות חי"ר בקו הקדמי, וכוחות ממוכנים שיוכלו לרכז מאמץ כנגד הבקעה של הקואליציה. סדאם ידע שתהיה מתקפה אווירית אבל לא העריך שהיא תוכל להשפיע על יכולת הלחימה של הצבא. כדי להבטיח זאת נאגרה כמות גדולה של לוגיסטיקה, מזון ואמל"ח בכוחות הקדמיים.

[בתמונה: סדאם ידע שתהיה מתקפה אווירית; אבל, לא העריך שהיא תוכל להשפיע על יכולת הלחימה של הצבא... התמונה מתוך העיתונות הערבית]

האמנעה התבססה על מהלך משמעותי להשגת עליונות אווירית, שהוא תנאי הכרחי לקיום אסטרטגיה של שלילת יכולות. בהמשך, התקיפות האוויריות פגעו קשה בכוחות השריון העורפיים וביכולת לתספק את כוחות החזית.

כתוצאה מכך, באמצע פברואר החלה קריסה של הצבא העיראקי, והחלו עריקות בשיעור ניכר, כ-100,000 עריקים ו-20% שחיקה של הצבא, הביאו לשינוי הנכונות של עיראק לסגת מכווית. יחידה עיראקית בחזית, שהייתה פרוסה בכ-80% מהתקן שלה, איבדה כ-50% ממספריה בנפגעים ועריקות.

עוד לפני כן התחיל סדאם חוסיין לגשש במוסקבה על הפסקת אש; אבל, הגישושים נתקלו באולטימטום של ממשל בוש, שדרש נסיגה מכווית בתוך ימים ספורים; באופן שיותיר את הציוד הצבאי בכווית ויביא לקריסת צבא עיראק. לכך, סדאם לא היה מוכן. 24 שעות אחרי תחילת המבצע הקרקעי, פרצו כוחות עיראק בנסיגה רחבת היקף מכווית. סדאם הורה על נסיגה כללית, אך למרות המאמצים, ציוד רב נשאר בכווית.

מלחמת המפרץ מהווה דוגמה נהדרת למקומות שבהן ניתן לבצע אכיפה ע"י כוח אווירי. סדאם חוסיין הורה לצבאו לסגת בעיקר - אם לא רק - בגין ההפצצה מתמשכת של כוחות הצבא שלו מהאוויר. ההפצצה האמריקאית הביאה לכך, שהצבא העיראקי לא יכול היה לקיים את האסטרטגיה שתכנן.

אבל כדאי לזכור – מתכנני התקיפות האוויריות האסטרטגיות של מלחמת המפרץ העריכו שהפצצה אווירית על צבא עיראק תחייב בעקבותיה מלחמה קרקעית כוללת. הם סברו שהשפעת התקיפות תהיה מוגבלת; ותחייב את ארה"ב לקיים את המבצע הקרקעי שיכלול אבדות רבות. הם האמינו, שתקיפות העריפה יביאו לקריסת משטר סדאם ולמרד נגדו מבית, שימנע את הצורך במלחמה האמיתית. אין עדות להשפעה משמעותית של הפצצות התקשורת שהאמריקאים ביצעו בהיקף רחב.

בסופו של יום, השמדה מסיבית של יכולתו המבצעית של האויב, היא שהשיגה את המטרה הסופית, הסגת צבא עיראק מכווית. הייתה זו מטרה מוגבלת שאפשרה לסדאם להיוותר על כיסאו למשך 12 שנים נוספות. זוהי האסטרטגיה האווירית שאפשרה לאכוף את סדאם, וגם היא חייבה את ארה"ב להיערכות רחבה, נכונות ללכת למלחמה כוללת בעקבותיה, ומשך זמן ממושך.

סיכום

פרטתי כאן רק על שלוש מלחמות מתוך ה-33 שמצוינות בספר, להפציץ כדי לנצח (ראו תמונת כריכה משמאל).

[בתמונה משמאל: כריכת ההוצאה העברית של ספרו של רוברט פייפ: "להפציץ כדי לנצח", שראה אור בהוצאת מודן בשנת 2017. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

קצרה היריעה לפרט על האחרות. המסקנות העיקריות הן, שאכיפה מהאוויר קשה מאוד להשגה. כאשר היא הצליחה, זה קרה בזכות שלילת יכולתו של האויב להגשים את מטרותיו בשדה הקרב. זה תנאי הכרחי, אך לא תמיד מספיק. נדרשים תנאים נוספים כדי שזה יצליח,

לדוגמה, כמו במלחמת המפרץ, גם אנו נדרש להוכיח אמינות של יכולת צבאית, כדי להשלים את המהלך האווירי. קרי, בלי פעולה קרקעית אמינה שיוצאת אל הפועל, או לכל הפחות מראה שיש יכולת כזאת, ספק אם התוצאה הסופית הייתה דומה.

הפצצה אסטרטגית לאכיפה, לענישה או כאיום עתידי אינה עובדת על רצונו של האויב, לא בגלל שיכולות הדיוק לא היו מספקות; אלא שגם כאשר הן היו, זה לא עבד.

המשמעות היא, שהפצצות אסטרטגיות לשלילת יכולת צבאית עובדת רק במלחמת התשה ממושכת, שמתבססת על עליונות אווירית, ושבסופה נשללה מהאויב היכולת הצבאית העיקרית שלו, ושהוא מבין שזה מה שקרה לו!

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי mohamed_hassan לאתר Pixabay]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לאוסף המאמרים על הפצצה אווירית, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2015), 'הפצצת שטיח': מי צריך פצצת אטום…, ייצור ידע, 22/11/15.
• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.