[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים: 'הכל על הפשע המאורגן', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על דמי חסות (פרוטקשן) וכופרים בני חסות ('דימי'), לחצו כאן]
ניצב משנה יגאל חדד הוא קצין משטרה. פיקד בעבר על תחנות - רמלה, קרית שמונה ועפולה; הקים את מרחב כנרת ושימש כמפקדו הראשון. הוא בעל תואר ראשון בחוג למדעי בעלי חיים, בפקולטה לחקלאות שבאוניברסיטה העברית; ובעל תואר שני במינהל ומדיניות ציבורית מאוניברסיטת בן גוריון. חומרים אלה הם חלק מעבודת הגמר שלו במכללה לביטחון לאומי, צה"ל.
* * *
במהלך הראיונות - שנערכו במסגרת כתיבת עבודה זו - עלה שוב ושוב נושא מרכזי אחד כרקע מסביר של חלק גדול מתופעות הפשיעה בחברה הערבית – תחום העבריינות הכלכלית. סוג זה של פשיעה מבוסס על פעילות פלילית על בסיס כלכלי שמטרתה לצבור כסף ונכסים ולהלבין כספים שהושגו בפשיעה כבסיס לצבירת עוצמה תוך שילוב עם השקעות ועסקים חוקיים או חוקיים למחצה.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]
הלוואות בשוק האפור
כל ארגון פשיעה משמעותי במגזר הערבי עוסק כיום, בין יתר עיסוקיו, במתן הלוואות. 'השוק האפור' הוא כינוי למערכת מימון הפועלת מחוץ למערכת הפיננסית הממוסדת. המשברים הכלכלים הביאו למצוקת אשראי קשה. במקביל, אזרחים רבים נזקקים באופן דחוף ומיידי לאשראי, וכאשר אין הם מוצאים פתרון במערכת הבנקאית הם פונים אל המלווים בשוק האפור. וכאשר יש ביקוש לאשראי מיידי בריביות אסטרונומיות, יש מי שנכנסים ל-"וואקום". (רגב, 2016). השוק האפור פופולארי במיוחד בחברה הערבית משתי סיבות:
- חלק גדול מהעסקים עובדים ללא רישום הכנסות מסודר ("בשחור") ולכן הם לא יכולים להציג לבנק את הכנסותיהם מהעסק ולקבל הלוואה מסודרת. כאשר בעל עסק כזה נקלע לבעיה המצריכה כסף נזיל או כאשר הוא רוצה להרחיב את העסק הוא פונה לקבל הלוואה בשוק האפור(סלים גומד, 2018).
- בחברה הערבית יש חוסר מודעות וחוסר אמון בבנקים כגורם ממסדי ולכן יש רתיעה מלקיחת משכנתה או הלוואה בבנק. בדרך כלל אדם שצריך כסף יעדיף לפנות לאנשים שהוא מכיר ששייכים לחברה הערבית והוא לא מודע לסיכונים שנלווים לשוק האפור (לוין, 2018).
כדי להחזיק ולנהל כמות גדולה של כסף מזומן, ישנם אנשים שמנהלים "בנקים" פרטיים ובדרך כלל אינם עוסקים בפשיעה ונמצאים "מתחת לרדאר". אותם "בנקים" נותנים שירות לארגון הפשיעה שבדרך כלל חבריו אינם מחזיקים סכומים גדולים בעצמם מחשש שאלו ייתפסו על ידי המשטרה ועלול להיות מחולט.
הקשר בין ארגוני הפשיעה למלווים בשוק האפור מבוסס על כך שהדרך היחידה להבטיח את החזר ההלוואות הוא באמצעות הרתעה מפני פגיעה בלווה, או בבני משפחתו. כדי ליצור הרתעה שכזו, נוהגים הארגונים באגרסיביות רבה בגביית החובות תוך שימוש בירי לעבר הבית או הרכב של הלווה כהתראה ראשונה ואף בפגיעה בלווה עצמו. כל איחור בהחזר ההלוואה גורר "קנסות גבוהים" ואף החרמת רכוש של הלווה על ידי הארגון, כמו העברת בעלות על רכב עקב איומים ועוד. תחום ההלוואות מהווה סיבת שורש לאירועי אלימות רבים וגם כמניע לצבירת נשק ואמצעי לחימה (עזרא, 2019) (סלים גומד, 2018).
גביית חובות
ארגוני פשיעה וחמולות כוחניות נכנסו לוואקום שנוצר כתוצאה מהיעדר משילות והם מציעים שירות לבעל חוב שאינו מצליח לגבות את החוב בעצמו. שכרם של הגובים בדרך כלל כפול, הם גובים "עמלה" ממבקש השירות (מתבטאת באחוזים מהחוב) אך גם מהחייב עצמו שבעצם הופך לחייב של הארגון. הבסיס לגבייה דומה מאוד לגביית החובות בשוק האפור ומסתמך על אלימות קשה ועל ביצוע ירי או הצתה של רכב או רכוש אחר ועד לפגיעה בחייב או בבני משפחתו. במקרים רבים, פעולות הגבייה גררו להתפתחות סכסוכים בין חמולות שהביאו לפגיעות חמורות ואף לרצח (עזרא, 2019) (סלים גומד, 2018).
הלבנת הון
הלבנת הון (Money laundering ) הינה תהליך של הטמעת רכוש שמקורו בפשיעה אל תוך המערכת הפיננסית הלגיטימית כדי שניתן יהיה להשתמש בו ללא חשש מרשויות האכיפה. בספרות מקובל לראות בהלבנת הון תהליך תלת שלבי, הכולל את השלבים הבאים (שפר, 2007):
- שלב ההשמה (Placement), שבו מוחדר הכסף שמקורו בפשיעה אל תוך המערכת הפיננסית:
- שלב הריבוד (Layering) שבו נעשות הפעולות לטשטוש מקורו של הכסף:
- ושלב ההטמעה (Integration ) שבו נמשך הכסף בצורתו החדשה ה"מולבנת" כדי לשמש את העבריין לניהול אורח חייו.
החוק לאיסור הלבנת הון קובע את העבירה המרכזית של "הלבנת הון" כפעולה ברכוש אסור שמקורו בעבירת מקור. החוק כולל רשימה של עבירות שיכולות להוות כעבירות מקור להלבנת הון וביניהן עבירות המאפיינות ארגוני פשיעה במגזר הערבי כמו סחר בסמים, סחיטת דמי חסות, סחר באמצעי לחימה ועוד.
לכן, נוהגים אותם ארגונים להשתלט על ענפים שלמים, שבהם קל יותר להסוות את היקף הפעילות העסקית; ולייצר פעילות פיקטיבית של עסקאות לכאורה:
- בגליל, למשל, ידוע שאחת המשפחות השתלטה על מרבית מגרשי הרכב המשומש, מכיוון שיש קושי לרשויות האכיפה להתחקות אחר היקף העסקאות של כלי רכב שנמכרו במחיר הרבה יותר גבוה ממחיר השוק שלהן.
- משפחה אחרת השתלטה על עסקי המחזור ופינוי הפסולת. גם כאן תהא זו משימה כמעט בלתי אפשרית לדעת כמה משאיות פסולת פינתה החברה וניפוח של המספרים באופן מלאכותי מייצר פעולה פיקטיבית (לוין, 2018).
התחרות על ענפי ההלבנה, כמו גם סכסוכים עסקיים בין השותפים בעסקאות, הם מקור נוסף לאירועי אלימות חמורה, לירי ואף לחיסולים.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Tumisu לאתר Pixabay]
שחיתות ציבורית
ארגוני הפשיעה מצאו בשלטון המקומי במגזר הערבי קרקע נוחה לבסס את השפעתם. תופעה של העברת מעטפות מזומנים לפעילים פוליטיים ובעלי תפקידי מפתח כ"תרומה" וכתמיכה פוליטית היוצרת מחויבות כלפיי אותם ארגונים, אינה מראה נדיר במסדרונות הרשויות הערביות. מחויבות זו ממומשת בזכיית ארגון הפשיעה במכרזים ציבוריים ובשילוב אנשיהם בתפקידים שאינם כוללים תוכן ממשי. החיבור שבין ארגוני פשע לרשויות המקומיות נתפס על ידי החמולות והעבריינים כמשמעותי ביותר ולכן כל אחד מן "השחקנים בזירה" פעל כדי שמועמד המתאים לו ייבחר לראשות המועצה או העיר (לוין, 2018). פעולה זו של החמולות והארגונים הייתה בין הגורמים שהביאו להסלמה קשה באירועי הבחירות בצפון למשל. מאבקים אלה התפתחו לקרבות של ממש וכללו מקרים רבים של ירי, הפעלת מטעני חבלה והצתות. גם כאן, התחרות בין החמולות וארגוני הפשיעה על השליטה ברשות המקומית גרמה להתפרצויות אלימות חריגות בהיקפן.
סחיטת דמי חסות
תופעת סחיטת דמי החסות מכונה בערבית "ח'וואה". יש הטוענים שהתופעה החלה לפני מאות שנים, כאשר הבדואים גבו דמי מעבר משיירות סוחרים שעברו בשטחם בנגב ובסיני בתמורה להבטחה שלא יפגעו. ה"שירות" של אבטחה תמורת תשלום דמי מעבר התבסס אז על שליטת הבדואים על נתיבי השיירות והיותם הכוח החזק במדבר.
במרוצת השנים התפתחה השיטה, והבדואים שהפכו משבטים נודדים למתיישבים בכפרים, החלו לגבות תשלום עבור שירותי שמירה מעסקים או חקלאים שעבדו בסביבתם וכדי לתמרץ את בעל העסק, הם גם דאגו לגרום בעצמם נזקים כבדים לאלה שלא שילמו. תופעה זו המכונה "סחיטת דמי חסות" הפכה לאחת העבירות הפליליות החמורות שנפוצות בקרב החברה הערבית בישראל, ובמיוחד בקרב הבדואים.
בראשית שנת 2017, חשפה המשטרה ארגון פשיעה המבוסס על חמולה בדואית בשם חמולת "אל-הייב" מהכפר טובא-זנגריא שעסק בסחיטת דמי חסות בצפון. במשך שנים רבות עסקה הכנופיה בסחיטה של חקלאים, קבלנים, בעלי מפעלים ובעלי חנויות. מי שסרב לשלם, ספג נזקים כבדים בעקבות הצתות וונדליזם. המשטרה התקשתה מאוד לטפל בתופעה מאחר והנסחטים חששו לשתף פעולה ולמסור עדותם כנגד הארגון. הפחד המשתק נבע מן המוניטין שיצא לכפר ממנו באה הכנופיה, אודות אופי אלים המלווה בשימוש באמצעי לחימה מרובים (מדינת ישראל נגד פרג' הייב, גולן הייב ואח', 2017).
[למאמר המלא של גיא ורון במאקו, לחצו כאן]
הצלחת המשטרה לפצח את הארגון נבעה כתוצאה משכנוע של הנסחטים להעיד כנגד העומדים בראשו, לצד עבודה ממושכת ויסודית של איסוף ראיות. עשרות חשודים נעצרו ונתפס רכוש וכסף מזומן בהיקף של עשרות מיליוני שקלים. לאחר שהוגשו נגד חברי כנופיה כתבי אישום הכוללים חברות בארגון פשיעה, התפרסם בתקשורת כי הארגון לא סחט רק בעלי עסקים, חקלאים וקבלנים אלא, אף גורמים מוסדיים כמו קק"ל כפי שמתואר בכתבה שהתפרסמה בעיתון גלובס בפברואר 2017:
ארגון פשע מאזור הצפון דרש וקיבל "פרוטקשן" (דמי חסות) בהיקף כולל של מיליוני שקלים מבעלי עסקים בצפון עבור שירותי שמירה, שבפועל לא סופקו. בין הגופים הנסחטים: קרן קיימת לישראל) קק"ל( שנסחטה ונעשקה על-ידי הארגון, שדרש וקיבל מהקרן דמי חסות במשך שנים עבור שירותי שמירה באתר "אגמון החולה", שלא סופקו בפועל - כך עולה מכתב אישום שהוגש בסוף השבוע נגד 31 נאשמים וחברות בבעלותם. זאת, בגין פעילות בארגון פשיעה וריבוי עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים, עושק, שיבוש מהלכי משפט, הדחה בחקירה, קבלת דבר במרמה, הלבנת הון, עבירות מס ועבירות נוספות, שבוצעו במסגרת חברות בארגון פשיעה. (-וינרב, 2017).
סחיטת דמי חסות אינה מאפיינת כמובן, רק את צפון הארץ. בראיון שנערך במסגרת עבודה זו עם קצין אגף החקירות והמודיעין של מחוז המרכז במשטרה המשמש גם כממלא מקום ראש היחידה המרכזית במחוז (עזרא, 2019), עולה כי התופעה נפוצה גם במרכז הארץ ובולטת במיוחד במקומות שבהם יש פיתוח תשתיות ובנייה לצד שגשוג כלכלי. אותן כנופיות מתחרות בינן לבין עצמן על השליטה בטריטוריה ונוקטות באלימות קשה תוך שימוש בנשק, מטענים והצתות. כך תואר גם בכתבה שהתפרסמה בדה-מרקר בספטמבר 2015:
לפי הערכות של גורמים המכירים את התופעה, מדי שנה מכניסים ארגוני הפשיעה לכיסם כ-2 מיליארד שקל מעיסוק בגביית דמי חסות מעסקים, לא כולל ענף הבנייה. "זה קיים בכל אזור שיש בו פיתוח עסקי-מסחרי וריכוזי אוכלוסיות - ובעיקר בערים מתפתחות", אומר בכיר במשטרה. "סכומי הכסף והמינון משתנים. פעמים רבות זה קשור למאבקי שליטה בין כנופיות של פשיעה מאורגנת.(שדה, 2015).
ענף הבנייה, הנו אחד הענפים שנפגעים באופן חמור מפעילות ארגוני הפשיעה בגביית דמי חסות בעבור "שירותי שמירה" . הקבלנים נאלצים לשלם סכומי כסף גדולים בעבור השמירה שהיא בדרך כלל פיקטיבית ומסתכמת במדבקה כי האתר נשמר על ידי חברה מסוימת וגם כאן, מי שלא משלם, סופג נזקים כבדים. לכך התייחס אילן מרדכי מהתאחדות בוני הארץ (צוטט בכתבה באתר "כלכליסט" מתאריך 30 באוקטובר 2017):
כל בוקר אנחנו נתונים לסחטנות של גנבים עם נזקים בלתי הפיכים שפוגעים בחיי אדם. סוחטים קבלנים. אתה מגיע לעבודה בבוקר ופירקו חלק קטן שמיועד רק לכלי הזה ואי אפשר להתחיל לעבוד. אם חברת השמירה יודעת להחזיר את החלקים אז משהו פה לא בסדר.
באוקטובר 2017 אישרה ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת את צו שירותי שמירה הקובע כי חברות שמירה הפועלות באתרי בנייה יידרשו לקבל לכך אישור מהמשטרה [צו שירותי שמירה (סוגי שמירה הטעונים רישוי) (תיקון) התשע"ח – 2018]. זאת כדי להצר את צעדיהן של חברות פיקטיביות המנוהלות על ידי ארגוני פשיעה ושולטות בענף השמירה באתרים.
תופעת דמי החסות אינה "רק" עבירת אלימות שבה הכנופיות מאלצות את הנסחט לשלם באמצעות איומים או פגיעה. בחלק גדול מהמקרים, הכנופיות או ה"חברות" שפועלות מטעמן אינן נותנות שום שירות אמתי בעבור התשלום, למעט העובדה שהם עצמם לא יגרמו נזק או יפגעו בבעלים. גבייה זו דומה יותר למס המוטל על כל מי שעוסק בתחום מסוים או באזור מסוים כדי שיוכל להמשיך לקיים את העסק שלו. אלא, שכאן המס לא משולם לרשויות המדינה, אלא, לארגוני פשיעה שצברו עוצמה וכוח כפועל יוצא מ"צבא" אגרסיבי של "חיילים" חמושים וחסרי מעצורים והון כלכלי רב המאפשר להם להחזיק את ה"חיילים" הללו.
[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים: 'הכל על הפשע המאורגן', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על דמי חסות (פרוטקשן) וכופרים בני חסות ('דימי'), לחצו כאן]
Pingback: המגזר הערבי בישראל באתר 'ייצור ידע' | ייצור ידע
Pingback: הכל על פשע מאורגן באתר 'ייצור ידע' | ייצור ידע