[בתמונה: נדר הוא למעשה שבועה שאדם לוקח על עצמו, בדרך כלל כדי לחזק את כוחו לעמוד בתנאי מסוים. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

עודכן ב- 30 ביולי 2024

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים.

היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני).

החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי.

הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

פָּרָשַׁת מַטּוֹת היא פרשת השבוע התשיעית בספר במדבר. היא מתחילה בפרק ל', פסוק ב' ומסתיימת בפרק ל"ב, פסוק מ"ב (ויקיפדיה: פרשת מטות).

הנושאים העיקריים בפרשת זו:

• למילים יש משמעות.
• רצח עם.
• הקם להורגך השכם להורגו – לא מה שחשבתם.
• שוויון בנטל – זה ציוויי אלוהי.
• וגם משהו על ז'בוטינסקי.

במדבר, פרק ל' - בלי נדר

זהו פרק, המפרט את חוקי הנדרים.

נדר הוא למעשה שבועה שאדם לוקח על עצמו, בדרך כלל כדי לחזק את כוחו לעמוד בתנאי מסוים. למשל – "אני נודר שלא לאכול בשר". האדם לא מבטיח לעצמו, אלא נודר, באמירה מפורשת, ובאופן הזה מנסה לחזק את מחויבותו למעשה, בכך שהוא מערב גורם שלישי להבטחה - אלוהים.

בדרך כלל מוסיפים לנדר גם מחיר: למשל – "אני נודר שלא לנהוג יותר במהירות מופרזת ואם זה יקרה אני אשלול לעצמי את הרישיון לכל החיים".

את כל ההקדמה הזו נתתי כדי לברר לעצמי טוב יותר במה מדובר בפרק.

ראשית – נדר שנודר אדם ממין זכר, גבר, אינו ניתן להפרה. מה שהוא נדר הוא חייב לקיים: ג אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהוָ֗ה אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה.

במשחק השח קוראים לזה – "נגעת-נסעת". אין דרך חזרה.

[בתמונה: "נגעת-נסעת". אין דרך חזרה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי lloorraa לאתר Pixabay]

המקרה החמור ביותר בנושא הזה הוא מקרה השופט יפתח, שנדר נדר (שופטים פרק יא): ל וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי.  לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהוָה וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה.

יפתח נודר לתת ליהוה עולה (קרבן) בדמות הראשון שיצא לקראתו מדלת ביתו כשישוב מהקרב. מה הוא חשב לעצמו? שהכלב שלו יכשכש בזנבו ויקדם את פניו? ואם יהיה זה כלב – מדוע להקריב אותו ליהוה? אולי הוא חשב שזו תהייה כבשה שתבוא לקראתו? אולי איזה פר עול ימים?

מסתבר שמי שיצאה לקראתו היא בתו, שאפילו שם לא ניתן לה. סתם בת יפתח, שאביה, בעיוורון אמוני מטורף, אכן עומד בנדר שלו ומעלה אותה קורבן: לט וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי-חֹק בְּיִשְׂרָאֵל.

[בתמונה: בת יפתח. היוצר: אלכסנדר קבנל, 1879, שמן על קנבס. התמונה היא נחלת הכלל]

לעומת זאת, במקרה של אישה הנודרת נדר, יש דרכים להתחרט:

• אם היא צעירה – אבא שלה יכול להתחרט בשמה.
• אם היא בוגרת ונשואה – בעלה יכול להתחרט בשמה.
• אם היא בוגרת ורווקה או אלמנה – אז היא כמו גבר. אין דרך חזרה.

זוכרים את הגירוש מגן עדן. העונש שקבלה האישה היה (בראשית, פרק ג'): טז אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ.

כלומר – בעצב תלדי בנים (פלא יצירת חיים בא עם כאב פיסי – עונש ששכר נפלא בצדו) והאיש שלך ימשול בך (עונש שאין שכר בצדו. עונש נורא)!! עד כדי כך האיש מושל באישה, שהוא גם יכול לחלץ אותה מנדריה...

אז אפשר להבין את כל זה בראיה של חברה פטריארכלית של לפני 3000 שנה. אי אפשר לקבל את זה היום, אך ידוע הוא שיש חלקים לא מעטים בחברה שלנו שתקועים מאות ואלפי שנים אחורה. יש כאן גם העלבה לנשים שכאילו דעתן אינה חכמה מספיק ונדרש גבר שיתקן אותן.

יש כאן גם מצד שני קריאה לנשים שלא להיות אלמנות או רווקות, משום שאז הן לכאורה לא מקבלות הגנה אפשרית מגבר שיוכל להפר את נדריהן.

עכשיו אני מבין למה רבים משתמשים בצירוף המילים "בלי נדר" כאשר הם מבטיחים משהו.

ולבסוף, אחרי שאני מנקה את כל עניין הגברים והנשים אני נשאר עם המסר הפשוט – למילים יש משמעות. היזהרו במילים!

נראה שהפוליטיקאים שלנו לא מכירים בכך. למילים שלהם אין שום משמעות.

במדבר, פרק לא' - הקם להורגך השכם להרגו – כלל שיש לדייק בו

פרק המתחיל ב: א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. הפעולה האחרונה בחייו של משה, כך מצווה יהוה, תהייה פעולת נקמה.

משה לא שואל שאלות, לא מקשה קושיות, לא מנסה לרכך את רוע הגזירה. ראינו בעבר את אברהם (סדום ועמורה) וגם את משה (חטא העגל) מתווכחים עם יהוה.

כנראה שמשה ממש חיכה להזדמנות לנקום במדין על מה שבנות מדין עשו לבני ישראל לפני כמה פרקים. אז, פינחס, בנו של אלעזר הכהן, נקם את נקמת יהוה ברצח של איש מבני ישראל ואישה מבנות מדין, שהשתתפו בפומבי בסוג של פולחן מיני למול אל בשם "בעל פעור".

לעומת פעולתו של פינחס,  שהייתה לא מתוכננת ונקודתית (למעשה אינסטינקטיבית) , הרי שעכשיו משה מקבל ציוויי להשמיד את כל עם המדיינים ולעשות זאת באופן מאורגן.

מעניין שיהוה מצווה על הביצוע כנקמה של בני ישראל ואילו משה פונה לביצוע המשימה כנקמה עבור אלוהים: ג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת-יְהוָה בְּמִדְיָן. אז יהוה מבקש נקמה על משהו שנעשה לבני ישראל ואילו משה מתרגם זאת כנקמה על משהו שנעשה ליהוה.

כנראה שנקמה זו פעולה שלא יהוה ולא משה רוצים לכתוב אותה על שמם!

[בתמונה: נקמה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Comfreak לאתר Pixabay]

משה אוסף 1000 איש מכל שבט, סה"כ 12 אלף איש. ואם כבר נקמה בשם יהוה, אז מי יותר מתאים לכך מפנחס בן אלעזר. איש הנקמות הקנאי. זה שקיבל הגנת פרוטקשן מיהוה משום שאינו יכול להלך בין בני אדם. קנאי. עליו מצווה משה להוביל את מלחמת החורמה במדין: ו וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ.  ז וַיִּצְבְּאוּ עַל-מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר.

בלי חכמות ובלי שום ניסיונות הידברות – באו ופשוט הרגו את כל הגברים של מדין. בנוסף גם לקחו בשבי את כל הנשים והילדים, בזזו את כל הרכוש ושרפו את כל הערים של המדיינים.

משה מקבל את פני השבים מהקרב (ללא כל נפגעים מצד בני ישראל מה שמעלה את החשד שלא היה שם באמת קרב אלא יותר רצח מאורגן) וכועס על שלא השלימו את המלאכה. הוא דורש להרוג את כל הילדים הזכרים, להרוג את כל הנשים שאינן בתולות ואת שאר הנשים – לקחת אותן לשימוש בני ישראל: יז וְעַתָּה הִרְגוּ כָל-זָכָר בַּטָּף וְכָל-אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ.  יח וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם.

משה גם מנחה את הלוחמים, שלאחר שיסיימו את מלאכת חיסול המדיינים, שילכו למשך שבוע ימים להיטהר. כלומר – המגע במדיינים והרצח שלהם מכניס בלוחמים טומאה שיש להיטהר ממנה לפני שיוכלו לחזור למחנה ישראל. לי לא ברור איך אפשר להיטהר אחרי פעולה כזו!

את כל השלל (זהב, כסף, בהמות וכו') מחלקים בחלוקה שלא ארד כרגע לפרטיה. בשורה התחתונה – הביזה מחולקת לעם, ללוחמים וללויים.

למשה יש עם מדיין היסטוריה. אשתו, ציפורה, היא מבנות מדיין. כשברח משה ממצרים, הוא חי עם המדיינים שנים ארוכות במדבר. יתרו, כהן מדיין, עזר למשה במהלך הנדודים עם בני ישראל במדבר. משה אפילו הציע לו להצטרף לבני ישראל ולבוא להתיישב בארץ ישראל.

כל הדברים האלה לא מוזכרים כלל בפרק הזה. משה כאן פועל באופן מאוד לא אופייני ומאוד אכזרי. פרעה אמר להרוג כל בן זכר שייוולד ואילו משה מצווה להרוג את כולם (גברים וילדים) ולהשמיד עם שלם. בני ישראל חטאו בכך שהתפתו לעבוד את "בעל פעור" עם בנות מדיין, ומי שמשלם את המחיר זה כל העם המדייני.

מסתבר שגם עם "נבחר" יכול לבצע רצח עם מבלי לשאול שאלות.

על היחס המיוחד הזה לו זוכים המדיינים, כתבו חז"ל "הקם להורגך השכם להורגו". המדרש החז"לי בעצם מאשים שהייתה למדיינים כוונה לחסל את עם ישראל. כוונה שיהוה ידע עליה ולכן ציווה מה שציווה על משה.

הייתכן שיהוה חשש שהמדיינים יחסלו את האמונה של בני ישראל בו; ולכן שלח את עם ישראל לביצוע רצח עם?

"הקם להורגך השכם להורגו" הוא כלל שכלל לא כתוב בתנ"ך, למרות שרבים בטוחים שזהו כלל מהתורה. הפוליטיקאים הערמומיים שלנו מפמפמים לנו את זה השכם והערב, ואף הגדילו לעשות חלק מהם והשתמשו בכך כדי להצדיק את מעשהו של אלאור אזריה:

אבל האמת היא, שזהו ניסיון מדרשי דחוק לנקות את עם ישראל מרצח עם שהוא ביצע במדיין. זהו ניסיון מדרשי שבא להצדיק את רצחנותו של יהוה למול חולשת האמונה של עמו.

[משמאל: כרזה העושה שימוש בפתגם: "הבא להורגך השכם להורגו, בהקשר לאלאור עזריה... המקור: פייסבוק]

במדבר, פרק לב' - שוויון בנטל

פרק השוויון בנטל...

ראשי השבטים של ראובן וגד באים למשה ומבקשים ממנו לאפשר להם להתנחל בעבר הירדן המזרחי. יש להם הרבה מקנה ואנשים והם רוצים לנצל את השטחים שהתפנו בעקבות הניצחונות של בני ישראל על מדיין ואחרים ולחסוך מקום בארץ ישראל העתידה להיכבש בקרוב: א וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה.  ב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר.  ג עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן.  ד הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה.  {ס} ה וַיֹּאמְרוּ אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל-תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן.

ההצעה נתפסת אצל משה כניסיון השתמטות מהחובה לשאת בנטל כיבוש הארץ המובטחת. לא רק זאת, משה רואה בהצעה פתח לכך שבני ישראל כולם יירתעו מהמעבר לארץ ישראל ויעדיפו להימנע מהקרבות הצפויים להם. ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן  הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה.  ז וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן) אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם יְהוָה.

לפני שגורלם יהיה כגורל השליחים (מרגלים) שהוציאו דיבת הארץ, מתעשתים אנשי ראובן וגד ומציעים למשה פשרה: אנחנו נשאיר את הנשים והילדים כאן ונצא ונילחם בראש מחנה ישראל לכיבוש הארץ המובטחת. כשיסתיים הכיבוש נחזור ונשב עם הנשים והילדים בעבר הירדן המזרחי: טז וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ.  יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם אֶל-מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.

משה מקבל את ההצעה: כ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה.  כא וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיו מִפָּנָיו.  כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהוָה.

מעניין לשים לב להבדל בין ההצעה של ראשי שבטי ראובן וגד לבין מה שמסכים לו משה: ראשי השבטים מציעים לצאת בראש מחנה בני ישראל ואילו משה משנה את הנוסח לכך שהם ייצאו כחלוצים לפני יהוה.

משה, כמו בפרק הקודם של הנקמה במדיין, מדגיש שכל הפעולות מקורן הוא ברצון יהוה ועבור יהוה ולא עבור בני ישראל.

משה גם, על הדרך, מצרף להסכם גם את אחת המשפחות משבט מנשה, כך שבעבר הירדן ישתקעו השבטים ראובן, גד וחצי המנשה: לג וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף אֶת-מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת-מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן  הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב.

אין הסבר למה החליט משה לצרף גם את חצי המנשה להסדר. אני מציע הסבר משלי – מנשה הוא שבט משני בניו של יוסף (מנשה ואפרים). יש כאן פיצוי מסוים למנשה, על כך שיעקב נתן את הבכורה לאפרים על פני מנשה. יש כאן גם חלוקה של הנחלה בין לאה ורחל – ראובן וגד מצד לאה (גד אמנם נולד מזלפה, אך היא הייתה שפחת לאה) ומנשה מצד רחל (בנו של יוסף בנה).

כמה לקחים מהפרק הזה:

1. כיבוש הארץ והגנה עליה אינם נעשים ע"י חלקים מהעם! כולם שותפים! לא שותפות שבה חלק נלחמים וחלק מתפללים (מקריבים קורבנות וכו') אלא כולם שותפים במעשה עצמו והשותפות היא בשם יהוה.

מדהים אותי איך לפני 3000 שנה ידע מנהיג בני ישראל לכפות את רצונו לשוויון בנטל על כל העם; ואילו היום, מנהיגינו נכנעים אל מול עסקנים בדמות "חרדים שתורתם אומנותם" ומאפשרים השתמטות משירות צבאי או לאומי לכאורה בשם "עבודת אלוהים". בשם יהוה ציווה משה שכולם יישאו בנטל השירות הצבאי.

2. האם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מהארץ המובטחת?

הרי ידוע שירו הידוע של זאב ז'בוטינסקי (ראו תמונה משמאל):

כעמוד שבתווך לגשר, אף כחוט השידרה לאנוש;

לארצי קו הציר והקשר, הוא ירדן הירדן הקדוש;

שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן...

בעיני ז'בוטינסקי – הירדן הוא לב הארץ המובטחת, עמוד השדרה שלה ואפילו קדוש הוא!!

בפרק הזה לא יכול ז'בוטינסקי למצוא סימוכין לשירו הידוע. עבר הירדן המזרחי אינו חלק אינטגרלי מפעולת כיבוש הארץ ולפיכך הירדן אינו עמוד השדרה.

[בתמונה משמאל: זאב ז'בוטינסקי: "שתי גדות לירדן..." התמונה היא נחלת הכלל]

 

[לאוסף המאמרים בנושא 'פרשת מטות', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא 'פרשת מטות'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), 'פרשת מטות' באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/7/18.
• ויקיפדיה: פרשת מטות.