[בתמונה: שומרי דרכים בדואים וכלי נשקם, בתחילת המאה העשרים. התמונה היא נחלת הכלל]

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 10 במרץ 2021

ניצב משנה יגאל חדד הוא קצין משטרה. פיקד בעבר על תחנות - רמלה, קרית שמונה ועפולה; הקים את מרחב כנרת ושימש כמפקדו הראשון. הוא בעל תואר ראשון בחוג למדעי בעלי חיים, בפקולטה לחקלאות שבאוניברסיטה העברית; ובעל תואר שני במינהל ומדיניות ציבורית מאוניברסיטת בן גוריון. חומרים אלה הם חלק מעבודת הגמר שלו במכללה לביטחון לאומי, צה"ל.

*  *  *

ניתוח תופעת הנשק הבלתי חוקי בחברה הערבית אינו יכול להתעלם מהמרכיב התרבותי ביחסה של החברה הערבית לנשק. הנשק מהווה סמל וייעודו מוטבע בנורמות ההתנהגויות שהשתרשו במשך מאות שנים. בראיונות שנערכו לצרכי עבודה זו עלתה, באופן טבעי, שאלת הסממנים התרבותיים של הנשק, והשימוש בו, באתוס של החברה הערבית. היטיב לנסח זאת סלים גומד (פעיל חברתי ופוליטי בנצרת):

יש פתגם ערבי שאומר: "ח'יל וח'יאל וברוד" – החייל הרובה והסוס. זה הסמל של הגנה של ביטחון ושל גבריות. לגבר צריך להיות שפם ורובה כדי שיראו שהוא גבר. הרכב החליף את הסוס אך הרובה נשאר. זה העניין של התרבות הערבית נטו. גבר בלי רובה בלי נשק הוא לא יכול להיות גבר. כל שמחה וכל חגיגה הייתה מלווה ביריות זה מנהג של מאות שנים שמושרש בנרטיב הערבי. מעבר לסימון של השמחה, זה סימון לאחרים שלא יתעסקו עם המשפחה כי יש לה נשק" (סלים גומד, 2018).

סלים מסביר בהמשך: החברה הערבית הייתה בנויה תמיד סביב החמולה שהיא המשפחה המורחבת והיא הייתה הבסיס לנאמנותו של האדם, הפרט. בני החמולה החזיקו נשק כדי להגן על עצמם, כי הם לא בטחו בכך שמישהו חיצוני יגן עליהם. כך היה עוד לפני הקמת המדינה, בימי התורכים והבריטים. כל קבוצה, חמולה, חתרה להשיג נשק כדי להגן על עצמה כדי להגן על הקיום שלה. מבחינה חברתית ודתית הנשק הזה נתפס כלגיטימי למרות שהוא היה בלתי חוקי והיה מוסלק, אולם הוא שירת ייעוד חיובי, המטרה שלו הייתה טובה.

יש עוד פתגם ערבי שאומר: "אני ואחי נגד הבן דוד שלי ואני והבן דוד נגד הזר" , זה מסמל את המחויבות קודם כל לתא המשפחתי הגרעיני, אחר כך לחמולה והזר נותר מחוץ למעגל. בשל הלגיטימיות של החזקת הנשק, לא עסקו בשאלה כיצד הושג הנשק והאם הוא חוקי או שנגנב או הוברח. הכול נתפס כלגיטימי לטובת  ההגנה של החמולה. לנושא הירי באירועי שמחה כמו חתונות ואירוסין, מסביר סלים כי מדובר במנהג של מאות שנים שמושרש בתרבות הערבית. זה סימון של השמחה שיידעו כל השכנים מסביב שיש אירוע, אבל זה גם מסר לסביבה שלמשפחה הזאת יש נשק ולא כדאי להתעסק איתה. יש גם פרשנות שאומרת שאם בעל השמחה יורה באוויר, זה סימן שהוא אינו מאיים כי הוא פורק את כל הכדורים מהנשק ואפשר לבוא ולהצטרף למסיבה שלו.

[בתמונה: תת מקלע מאולתר מסוג קרלו, שנתפס במגזר הערבי. המקור: דוברות המשטרה]

משה כהן מנתח את אחד הסמלים המובהקים בתרבות הערבית - "הכבוד", במאמרו "הכבוד וביטויו בפתגם הערבי": הכבוד ככלל, הוא אחד ממרכיבי התרבות, שכן תרבות מבוססת על סמלים, דרכים מופשטות של התייחסות אל רעיונות, עצמים, רגשות או התנהגויות שונות – לעיתים אף משונות- בעיני המתבונן, וכן היכולת לתקשר באמצעות סמלים על ידי שפה, במקרה שלנו באמצעות שפת הפתגם (כהן, 2012).

הפתגמים מהווים בסיס אמין לתיאור של העם שגיבש ויצר אותם, ולכן הם ראויים לשמש ככלי להכרת התרבות של אותו עם. המוטיב המרכזי שאותו מנתח כהן במאמרו הוא "נקמת הדם".

אדם משלים בדרך כלל עם אבדן של אחד מיקיריו אם הוא מת באופן טבעי, למרות הכאב והצער וערעור החוסן המשפחתי, אך אם יקירו נרצח יוביל הדבר לנקמה. הנקמה מתוארת בפתגם:"אִזַא דַחַ'ל אִבְּלִיס חִמִי אִלְ-וַטִיס" = אם נכנס השטן הכבשן לוהט".

נקמה מהווה פיצוי לסערת הרגשות שבה נתון האדם שקרובו נרצח ואין לו שליטה על כך, כאילו אחז בו השטן, ורק לאחר שיבצע את מבוקשו הוא יירגע. נקמת הדם היא מנהג קדום שמוכר בתרבויות שונות שעיקרה, הזכות או אף החובה של בן משפחה לנקום את דמו של קרוב משפחתו שנרצח, על ידי הריגת הרוצח או בן משפחתו. פעולת הנקמה גורמת למערבולת ולשרשרת של מעשי רצח הנובעים מנקמה על נקמה. אחד גורמים המאפיינים סביבה של נקמות דם הוא היעדר שלטון יעיל ששומר על הביטחון האישי. המאפיין התרבותי של נקמת דם בחברה הערבית התפתח בעיקר במדבר, שם אמצעי הקיום מועטים ומתנהלת תחרות שבה האדם חייב לשמור על עצמו באמצעות השבט או החמולה ואמצעי ההגנה שברשותו.

החברה הערבית התארגנה כדי להגן על עצמה בשני אופנים:

• האופן הראשון – באמצעות הח'מס שהיא קבוצה שבנויה מגברים בלבד מתוך השבט או החמולה ויש להם אב משותף, עד חמישה דורות אחורה והם אחראיים זה לזה ומגנים זה על זה. הקבוצה מהווה מעין גורם מרסן עבור חבריה אך כאשר אחד מהם נקלע למצוקה, הם יבואו לסייע לו ואם אחד מהם יירצח הם ינקמו את דמו ובכך יוצרים הרתעה כלפי חמולות אחרות. באותו אופן הם יהיו חשופים לפגיעה אם אחד מהם ירצח אדם מקבוצה אחרת.
• האופן השני – באמצעות שמירה על מוניטין. כלומר האדם יהיה בטוח אם אחרים מבינים שאותו אדם לא יסבול פגיעה בו או במשפחתו או בכבודו – "אִזַא טִלִע צִיתַכּ חֻט רַאסַכּ וּנַאם" –  אם יש לך שם טוב, כי אז תוכל להניח את ראשך לישון"

אדם חי באיזון אם כבודו לא נפגע - לא ברכושו ולא בגופו - אך אם ייפגע האיזון הזה, הוא יהיה חייב להגיב בחריפות ולהוכיח לכולם שהוא חזק, ויש לו יכולת להכות חזרה על ידי נקמה או שיקבל פיצוי במקומה. הפיצוי נעשה בדרך כלל באמצעות "סולחה", שהיא הסכם פיוס ותשלום כופר, אך הפתגם: "אַחְ'ד' אִלְ-תַאר בִּזִיל אִלְ-עַאר" –  נקמתך נקמת, חרפתך הסרת" מדגיש שהנקמה עדיפה על הפיצוי.

[בתמונה: אמצעי לחימה שנתפסו (תצלום אילוסטרציה). המקור: דובר צה"ל]

המחקר המדעי העוסק ב"תרבות של כבוד" (Honor culture) מבסס את הקשר בין הנורמה התרבותית המקובלת בחברה מסוימת ביחס לכבוד, לסיכויים שעימות או עלבון ייענו בתגובה אלימה. ב"תרבות של כבוד" מצופה שאנשים יגנו על עצמם במענה לאיום או עלבון באופן אגרסיבי שנתפס כנורמטיבי בחברה. כך גם הסיכויים שוויכוח מילולי יהפוך לאלימות חמורה או לרצח, גדולים יותר בחברות אלה.

מאפיין נוסף הוא התפתחות של דרך התמודדות המכונה "עזרה עצמית" (Self-Help). על פיו, אנשים פועלים באופן עצמאי כדי "לעשות צדק" ולפתור מחלוקות ולא פונים לרשויות המוסמכות. התנהגות זו מתרחשת במיוחד כאשר רשויות האכיפה נתפסות כלא אפקטיביות או שלא פועלות באופן הוגן או שאינן נגישות דיין לכלל הציבור.

חומרת האלימות המתבטאת בשיעור מעשי הרצח בחברה מסוימת, מתגברת כאשר בנוסף לתרבות הכבוד, זמינות הנשק גבוהה יותר. השילוב שנוצר בין נטייה לתגובה אלימה כמענה לקונפליקט ביחד עם נשק זמין ועם נורמה של עזרה עצמית (Self-Help) הוא שילוב מסוכן שמגביר את ההסתברות לשימוש בנשק כחלק מתופעת האלימות (Felson & Pare, 2010).

[בתמונה: "תרבות של כבוד"... תמונה חופשית,  שהועלתה על ידי gnuckx לאתר flickr, והיא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פעיל פוליטי וחברתי בנצרת סלים גומד (18 12 2018). אלימות ונשק בחברה הערבית. (יגאל חדד, מראיין).
• משה כהן (18 ספטמבר 2012). הכבוד וביטוי בפתגם הערבי. אוחזר ב- 4 פברואר 2019, מתוך האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם (אילמ"א): https://www.meisai.org.il.

• Richard B. Felson and Paul-Philippe Pare. (2010). Gun cultures or Honor culturs? Explaining Regional and Race Differences in Weapon Carriyng. Social Forces, Vol.88 No. 3 (March 2010) , pp. 1357-1378.