[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]
ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
אחד מסעיפי "ההסדרה" המדוברת בין ישראל והחמאס, מדבר על הכנסת לפחות חמשת אלפים עובדים מדי יום מעזה לישראל, תחת ההנחה שהעבודה ושכרה תשפר משמעותית את רווחתם, כך שהעזתים יפעלו לרסן את המיעוט המיליטנטי בעזה הפועל בכול דרך לקדם את הפתרון הסופי לתפיסתם (ואולי בטווח הארוך גם יפילו את שלטון חמאס...).
לכאורה, היגיון פשוט; שכן, לאחר שיתנסו בטוב שבשיפור רמת החיים, יהיה להם מה להפסיד אם ישובו לפעילות טרור.
[לכתבה המלאה של יואב זיתון ב- ynet, לחצו כאן]
ההיגיון שלהם לא תואם לשלנו!
אלא שההיגיון שלהם לא בהכרח תואם לשלנו. כפי שהמציאות מלמדת אותנו. שהרי כבר היינו בסיפור הזה בעבר הלא רחוק. אנו זוכרים היטב כיצד די היה בתאונת דרכים אחת כדי שעובדים עזתים קמו על מעסיקיהם היהודים ודקרו אותם למוות, כיצד פוצצו את מעברי הגבול למנוע את המעבר לישראל ושרפו את שדותינו.
עד כה כול המאמצים לעשות את עזה "סינגפור של המזרח התיכון", במסגרת חזונו של שמעון פרס "מזרח תיכון חדש", לא הועילו, מיליארדי דולרים נשפכו שם לשווא כי הופנו למימוש המטרה העליונה שהיא חיסולה של מדינת ישראל.
כדאי שנזכור, שעזה נשלטת במידה רבה ע"י איראן, טורקיה והאחים המוסלמים, שהדבר היחיד המאחד אותם הוא שנאתם לישראל. כי תרבות האומה הערבית המוסלמית מקדשת ציווים דתיים וערכים אידאולוגיים קולקטיביים ברמה הרבה יותר גבוהה מהמקובלת במערב. לפיה הרווחה הכלכלית האישית היא משנית ביחס למטרה העליונה יותר - תופעה שהתרבות המערבית הישראלית מתקשה לתפוס; והמחשבה - שניתן לייחס להם אותה תפיסת עולם - היא שגיאה ברמת מסוכנות גבוהה; שכן, היא עלולה להניע למסקנה הנאיווית, ש"רק אם נרצה את תביעות ושאיפות הצד השני - יגיע השלום הנכסף"!
[למאמר: 'למה נכשל שמעון פרס עם המזרח התיכון החדש?', לחצו כאן] [למאמר: 'פייסנות: להאכיל את התנין...' לחצו כאן]
גם אין להסתנוור מפיתוח יחסים אישיים ו"אחוות אחים" הנוצרת לעיתים עם עזתים, שישראלים רבים נרגשים לדווח על כך עם יחידים מהרצועה (אף ששום עזתי לא יעז להודות לכך בפומבי מחשש לחייו). כך היה ויהיה תמיד. אנו מכירים ישראלים רבים העושים מלאכת קודש מצילה נפשות בהסעת חולים עזתים לבתי החולים בישראל בהתנדבות אמתית ללא כול תמורה, אולי מתוך אמונה נסתרת שהעזתי יכיר טובה וביום מן הימים זה יקדם את השלום המיוחל. אך לזכור, שברמת הקולקטיב, ביום פקודה, גם מי שהצלת את חייו, עלול מאד שיעלה עליך בשם המטרה הקולקטיבית המקודשת; כי המילה "פשרה" אינה קיימת בשפה הערבית (כך לפי שמעון פרס).
אנו מכירים את האמרה "שכן עני הוא שכן רע". ומאד היינו רוצים לחשוב אחרת ברוח "שכנות טובה" ושכל ישר. אך בלתי נמנע גם לקחת בחשבון שלהתפכחות מ"הניסוי" המחודש יכול להיות מחיר כבד. אין בזה כדי להמליץ על הרעת חיי העזתים, אדרבא, יש לפעול לשיפור בכול התחומים (גם מהטעם האנוכי שכול הזיהום הסביבתי תוצר הלווי לעוני והדלות שם- גולש בסופו של דבר לתחומי מדינת ישראל). אך לעשות זאת ברמת הזהירות המתבקשת.
מכאן המסקנה שראוי לעשות הרבה לשיפור חייהם של העזתים, אך יחד עם זאת לא לאפשר כניסת אלפי עובדים לשטחי מדינת ישראל. לא "הכרת טובה" תצמח מכך אלא רק איבה וצרות עין, ופגיעה בתחושת הכבוד האישי והלאומי בהיותם כפופים למעסיק הציוני... את הפתרונות יש למצוא אצלם. ולמי שלא שם לב, יש להם גבול עם האחות הגדולה מצריים.
[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]
מקורות והעשרה
- יואב זיתון (2019), ההתקדמות ביחסי ישראל-חמאס: "אלפי פועלים עזתים בעוטף ירסנו את השטח", 15/7/19, ynet.
- עפר גרוזבארד (2014), למה נכשל שמעון פרס עם המזרח התיכון החדש?, ייצור ידע, 28/12/14.
- פנחס יחזקאלי (2017), פייסנות: להאכיל את התנין..., ייצור ידע, 2/3/17.
- לילא עבד אל נור (2018), הפועלים מרצועת עזה מתגעגעים לעבודה בישראל: "צברנו חסכונות ובנינו מעמד", מעריב, 12/10/2018.
