[התמונה: מעריב מבשר לקוראיו על החלטת הקבינט לצאת מרצועת הביטחון]
[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לקובץ המאמרים על 'קונספציה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]
המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...
* * *
ראיתי שבליכוד דורשים מאהוד ברק התנצלות על "הבריחה" מלבנון. אני יודע שמדובר בתקופת בחירות ולכן כל התייחסות לזה, נתונה למצב הבסיסי של הפוזיציה הפוליטית ולכן מעט מיותרת, אבל בכל זאת לא התאפקתי.
כאשר הבין לאן הרוח נושבת העביר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, החלטה בממשלה על נסיגה מלבנון ב-1998 (ראו התמונה בראש המאמר).
גם אם מתעלמים מכך שנתניהו לא התכוון מעולם לקיים את ההחלטה, עדיין אני חושב שהיציאה מלבנון היתה מבורכת. לכל אלו שחושבים שניתן היה לצאת אחרת, אתם חיים בסרט. מרגע שישראל החליטה לעזוב צד"ל התפורר מבפנים, לא היה ניתן להחזיק את פירורי האבק האלה מודבקים.
התנגדתי לנסיגה מלבנון. פעלתי בלבנון פעמים רבות, הייתי שותף לתכנון והוצאה לפועל של פעילויות צבאיות רבות של צה"ל בלבנון וברצועת הבטחון, וחשבתי שאני מבין בנושא (אכן היה לי ידע טקטי למכביר). ראיתי בהכרזה של אהוד ברק (ראו תמונה משמאל) לסגת מלבנון חולשה של ישראל. אבל היום אני חושב אחרת.
[מקור תמונתו של אהוד ברק משמאל: פייסבוק]
כמו כל החלטה אסטרטגית גם הנסיגה מלבנון מלווה במספר מיתוסים. כמו מיתוסים רבים, הם מתבססים על תזמון אירועים, שני אירועים שמתרחשים זה אחרי זה בזמן:
- המיתוס העיקרי הוא, שהנסיגה הובילה את יאסר עראפת ליזום את האינתיפאדה ה-2. כל גופי המודיעין של ישראל לא תומכים במיתוס הזה.
- מיתוס נוסף הוא, שבזכות הנסיגה כוחו של חיזבאללה התחזק. על ציר הזמן זה נכון, אבל לנסיגה אין קשר לכך. חיזבאללה פיתח יכולות גם בזמן שישראל שהתה בלבנון. שיפור היכולות הרקטיות שלו והנוספות, נבעו מהתפתחויות טכנולוגיות שלא היו זמינות קודם לכן. לדוגמה: רקטות ארוכות טווח פותחו באיראן רק בסוף שנות ה-90 של המאה העשרים, והיו זמינות רק בשנת 2000. בסוריה הן יוצרו רק החל מ-2003.
הנסיגה היא מקרה בוחן מעניין לתהליכי קבלת החלטות. אהוד ברק קיבל את ההחלטה ללא התייעצות עם אמ"ן. מסמך ההערכה הראשון של אמ"ן לגבי נסיגה ללא הסכם, התפרסם אחרי החלטת הממשלה במרץ 2000. גם הרמטכ"ל, לא היה בתהליך ושאול מופז (ראו תמונה משמאל) התנגד לנסיגה.
[מקור תמונתו של שאול מופז משמאל: דובר צה"ל]
ברק לא היה זקוק לצבא כדי להעריך את הסיכונים של התהליך, ובזה הוא צדק בהחלט, כי בישראל יש נטייה לראות באזהרות מערכת הביטחון חזות הכל. גם בסוגיה זאת, התפתח מיתוס לפיו הצבא הילך אימים על הדרג המדיני. נכון אמנם שצה"ל העריך שתהיה בעיה חמורה לישובי הצפון, לאור ההתקרבות של חיזבאללה על הגבול, אבל אני רואה בזה את המשך סימפטום מלחמת יום הכיפורים, שממנה ואילך הערכת המודיעין תאיר את כלל הסיכונים האפשריים, כדי שלא ניתן יהיה להאשים אותו בכך שלא התריע (לדוגמה, סוגיית המנהרות ב'צוק איתן').
קונספציה – קונספציה הפכה למילת גנאי בישראל, אבל למעשה בכל דבר יש לנו קונספציה (אחד המחוללים של הטיות תפיסה). גם הערכת צה"ל הייתה כזאת, היא הניחה שהרסנים על חיזבאללה אחרי הנסיגה יהיו ללא שינוי. זאת טעות עליה אנחנו חוזרים פעמים רבות, כאשר אנחנו מעריכים מה יקרה אנחנו מתקשים להביא בחשבון את תגובות המשנה למהלך ולכן מניחים שלא יחול שינוי ביתר הגורמים חוץ מזה אותו אנחנו בוחנים. הנסיגה שינתה את הלגיטימציה של חיזבאללה לפעול נגד ישראל. לכן היא ריסנה מאוד את פעולות הארגון עד 2006, ואת שני הצדדים מאז המלחמה (כמו גם החשש ממחירי המלחמה, המעורבות במלחמה בסוריה ועוד).
[לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן] [להרחבה על המושג, 'קונספציה', לחצו כאן]
[בתמונה למעלה: ידיעות אחרונות מבשר לקוראיו על הנסיגה מלבנון]
הנסיגה הייתה בתיאום בינ"ל, האו"ם הכיר בה ככזאת שממלאת במלואה אחרי החלטת מועצת הביטחון 425 מ-1978 (אחרי מבצע ליטני). ליבת התכנית של ברק הייתה סנכרון בין המהלך המדיני לקבלת ההכרה מהאו"ם ליכולת להמשיך להחזיק את רצועת הביטחון בחוסר הודאות שנוצר. כמו במרבית המקרים בישראל, גם כאן לא היה מי שיתמוך את הדרג המדיני בהחלטותיו. המל"ל מתקשה לבצע את המשימה, בפרט שמרבית ראשי הממשלה ממדרים אותו מהתהליך מחשש להדלפות (מדובר באזרחים), וצה"ל שתומך את מרבית ההחלטות ממודר מכאלו שמחייבות נטילת סיכון לטובת סיכויים:
- מנחם בגין (ראו תמונה משמאל) מידר את הצבא ממגעיו עם אנוואר סאדאת, והצבא אכן העריך שהגעת סאדאת לארץ עלולה להיות תרגיל וביקש להגביר כוננות.
- יצחק רבין מידר את הצבא מהסכם אוסלו.
[תמונתו של מנחם בגין משמאל היא נחלת הכלל]
ניתן ללמוד מזה עד כמה אין בישראל מערכת קבלת החלטות שמסייעת לקברניטים. הצבא והשב"כ תמיד יזהירו, המדינאים לא רוצים לקחת אחריות, ואנחנו לא מוכנים לקבל שסיכונים לפעמים גם מתממשים.
כתבתי לא מעט שכך אנחנו מתנהלים מול חמאס בעזה, מעדיפים שלא לעשות דבר, כי הוא כרוך במחירים. בלי קשר עם מסכימים עם דעתי, הסיבה להתנהלות הזאת נובעת, בראייתי, מחוסר יכולתנו לקבל את העובדה שסיכונים אכן מתממשים לפעמים.
בראייתי, בראיה לאחור הנסיגה מלבנון הייתה מהלך הכרחי, שתרם לביטחונה של ישראל. רצועת הביטחון, לא העניקה בטחון לישובי הצפון אלא ההפך, היא יצרה חיכוך רב יותר. לי זה נתן שיעור בפרספקטיבה, עד כמה אנחנו מתקשים לנתח שינויים ומאמינים שמה שהיה הוא שיהיה. תהליכי קבלת ההחלטות בישראל נותרו פגומים כשהיו!
![[תמונתו של מנחם בגין משמאל היא נחלת הכלל]](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D_%D7%91%D7%92%D7%99%D7%9F#/media/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Menachem_Begin,_Andrews_AFB,_1978.JPG){kind=link}
הבריחה מלבנון היתה טעות אסטרטגית.
המחירים ששולמו וישולמו חו"ח עבורה הם אסטרונומיים.
1. קל מאד להבין את ההשפעה הדרמטית על פגיעה בתחושת "קיר הברזל" – הערבים "מריחים דם", מרגישים שרק בכוח יצליחו להפיל אותנו, ושזה אפשרי. הנסיגה נתנה דחיפה אדירה לתקוות הערבים להשמיד אותנו בכוח הזרוע והרחיקה את השלום המיוחל אולי בחמישים שנה נוספות. כן, גם האינטיפדה השניה הושפעה מזה כי המוטיבציה של הערבים היתה בשמיים, בעקבות הנסיגה. אף אחד לא רוצה לפגר אחרי חיזבאללה.
2. לנסיגה והפקרת צד"ל יש השפעה דרמטית על נכונותם של בעלי ברית פוטנציאליים לקשור אל עצמם אל ישראל. ישראל הוכיחה את עצמה כבעל ברית לא אמין ובוגדני שמפקיר ידידים. במזה"ת זה דבר חמור ביותר.
שילוב של 1 + 2 משמעו שאנחנו הוכחנו חולשה מול אויבים ובוגדנות מול ידידים.
3. המצב הגיאו אסטרטרטגי שלנו הורע מאד. לשטח כן יש משמעות. מלחמת לבנון 2 והחטיפות שקדמו לה הוכיחו את פגיעותנו. אבל יותר מכך, במלחמה הבאה כל מרחב הגבול שלנו חשוף לגישה מיידית וכיבוש אכזרי ע"י החיזבאללה. חולשה אסטרטגית דרמטית.