[בתמונה: התקיפה היפנית בפרל הארבור ב- 7 בדצמבר 1941. "איך נסיים את המלחמה?"... התמונה היא נחלת הכלל]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לקובץ המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

מאמר זה הינו מאמר שני בסדרה של חמישה מאמרים. מאמרי הסדרה הם:

• עמר דנק: איך מלחמות מסתיימות?
• עמר דנק: קשה לסיים מלחמות…
• עמר דנק: למה קשה לסיים מלחמות?
• עמר דנק: מדוע קשה לסיים מלחמות? הצורך להתפשר…
• עמר דנק: למה קשה לסיים מלחמות? מלחמת המפרץ.

*  *  *

ב-6 בספטמבר 1941 דנו בכירי הצבא היפני עם ההנהגה בנוגע למלחמה נגד ארה"ב ובריטניה. רמטכ"ל חיל הים אמר שצריך להיערך למלחמה ארוכה, שלא צפוי שאמריקה תיכנע; ולאורך זמן, היתרון התעשייתי והמשאבים של ארה"ב יהוו יתרון משמעותי עבורה. לקראת הפגישה, הכין הצבא היפני רשימה ארוכה של שאלות ותשובות אפשריות לשאלות לגבי המו"מ; יכולת ההגנה על יפן; והטקטיקות בקרב.

אחת השאלות המעניינות הייתה: "מהי התפיסה שלנו לגבי המלחמה עם בריטניה הגדולה וארה"ב; במיוחד, איך נסיים את המלחמה?"

הצבא היפני ענה לשאלה של עצמו:

"מלחמה עם בריטניה הגדולה וארה"ב תהיה ארוכה ... קשה מאוד לחזות את סיומה של מלחמה, ויהיה בלתי אפשרי כמעט לצפות את כניעתה של ארצות הברית. עם זאת, איננו יכולים לשלול את האפשרות, שהמלחמה עשויה להסתיים בגלל שינוי גדול בדעת הקהל האמריקנית ... בכל מקרה, עלינו להיות מסוגלים לבסס עמדה בלתי מנוצחת ... בינתיים, אנו עשויים לקוות שנוכל להשפיע על מגמת העניינים ולהביא את המלחמה לסיום (מוצלח)"

לזכותם של היפנים ייאמר שזה דיון מדהים, שהוביל גם להתנגדות לתקיפה בפרל הארבור, אבל המתנגדים לא דחפו לדיון בשאלה, כיצד המלחמה תסתיים, אלא ביקשו לדחות את התקיפה במקצת.

ב-1 בנובמבר 1941 התקיים דיון נוסף, שבו ההחלטה הסופית על יציאה למלחמה נלקחה. סגן רמטכ"ל צבא היבשה צוקאדה אמר: "הדברים הראשונים להחליט בהם, הם הנושאים המרכזיים: להחליט מייד לפתוח בפעולות איבה, ושהמלחמה תתחיל באחד בדצמבר... הייתי רוצה לראות דיפלומטיה אחרי שהוחלט על כך".

שר החוץ שיגנורי טוגו (ראו תמונה משמאל) התנגד לזה: "אתם אומרים שצריך לשים דד ליין לדיפלומטיה. כשר חוץ איני יכול להתקשר דיפלומטית אם אין סיכוי שזה יכול להצליח. איני יכול לקבל דד ליין או תנאים שמונעים סיכוי להצליח. אתם צריכים לוותר על ההחלטה לפתוח במלחמה, לטובת הניסיון".

בשלב הזה, התפתח דיון סוער על… התזמון של התקיפה, ואפילו טוגו הצטרף לדיון ולא חזר לסוגיה המרכזית "13 בנובמבר זה בלתי נתפס, אפילו חיל הים אומר ב-20 לחודש. כעבור חילופי דברים, צוקאדה אמר "ה-30 בנובמבר יהיה בסדר", וטוגו שאל אותו "לא נוכל לעשות זאת ב-1 בדצמבר? לא ניתן לאפשר לדיפלומטיה אפילו יום נוסף?

צוקאדה ענה: "בשום פנים ואופן לא, לא ניתן לתקוף אחרי ה-30 בנובמבר, בשום פנים ואופן". ההחלטה על יציאה למלחמה התקבלה מבלי שהתקבלה... הוחלט לתקוף בחצות ה-30 בנובמבר 1941.

חוץ מהעובדה שהסיפור היפני על פרל הארבור מרתק, הוא ממחיש דבר מה נוסף. עם פתיחת המלחמה משתנה המבנה הארגוני במדינה. הצבא מקבל מקום ליד שולחן קבלת ההחלטות והופך להיות שחקן מרכזי. ערוצי הדיפלומטיה הרגילים משתנים לחלוטין ולפתע, ראש המדינה הוא הגורם העיקרי לניהול הקשרים המדיניים (ברוב המדינות יש הרבה מקום למשרד החוץ, ישראל של נתניהו היא החריגה).

איש לא יקיים דיון אסטרטגי על מלחמה, מבלי שהצבא יהיה נוכח בחדר. ברוב המקרים הוא הגוף היחידי שיש לו תכניות למלחמה (גם אם הן תמיד עוסקות רק בפתיחת המלחמה, ולא כיצד היא יכולה להסתיים). פתיחת המלחמה מזיזה לפרק זמן ממושך את הפוליטיקה הפנימית וראשי המדינה מעבירים את עיקר הקשב לניהולה.

כמובן שהדבר משתנה כתלות באורך המלחמה. היערכות לתקיפה באיראן הייתה להערכתי הנושא, שהדרג המדיני בישראל הקדיש לו זמן דיונים הרחב ביותר בתולדות המדינה (מאות שעות של דיונים); אבל, גם זה מתגמד לעומת יחס השעות בניהול מלחמה שמשקיע הדרג המדיני.

השינוי הארגוני שמתחייב כתוצאה מפתיחת הקרבות הוא גם אחד המחסומים שמקשים בבוא היום על היכולת להביא את המלחמה לסיום.

ההחלטה לפתוח במו"מ או להביא את המלחמה לסיום מעידה על חוסר אמון בצבא, שיוכל להשלים את ההישגים שציפו ממנו. במאי 1951, הנשיא הארי טרומן החליט להתקדם לפתיחת מו"מ, כאשר הבין שלא ניתן יהיה להשיג את איחוד הקוריאות ושחרור הצפון, קודם לכן, העבירה ארה"ב מסמך לבנות הברית שלה, לפיה אין בכוונתה לפתוח במתקפה חדשה על מנת לשחרר את צפון קוריאה. המסמך הגיע לגנרל דאגלס מקארתור וזה קיים ראיון, שבו איים על סין במתקפה קשה שתוביל לקריסתה. ארה"ב הודיעה לבעלות בריתה שזה היה ראיון שלא על דעת הנשיא, וטרומן פיטר את מקארתור ב-11 באפריל 1951. במקביל פתחו הסינים במתקפה נוספת שנכשלה, ופתיחת המו"מ נדחתה במעט.

[בתמונה: הנשיא האמריקני הארי טרומן והגנרל דאגלס מקארתור: אנטומיה של יחסים בעייתיים שהסתיימו בפיטורין... התמונה היא נחלת הכלל]

ב-24 באפריל 1951 טרומן נשא נאום לאומה, מבלי לציין את איחוד הקוריאות כיעד למלחמה. פיטוריו של מקארתור היו תנאי הכרחי לשינוי המדיניות במלחמה, מה שאפשר את פתיחת המו"מ בין הקוריאות. מחליפו רידג'וויי הוביל את המו"מ עם הקומוניסטים.

גם במלחמת וייטנאם היה תרחיש שמזכיר במשהו את תרחיש מקארתור. אחרי מתקפת הטט, שהביאה לתפנית דרמטית בדעת הקהל בארה"ב נגד המלחמה, הגנרל ויליאם ווסטמורלנד הכין תכנית סודית לתקיפה של צפון וייטנאם בנשק גרעיני בשם "שבר בלסת" או יותר נכון "Fracture Jaw". התכנית נזנחה כאשר הבית הלבן גילה אותה, אולם דרישתו של ווסטמורלנד ל-200,000 חיילים נוספים שדלפה לתקשורת במרץ 1968 הביאה לפיטוריו ולהחלפתו ע"י אברהמס. שיחות המו"מ עם צפון וייטנאם החלו במאי 1968, כחודש וחצי אחרי פיטוריו של ווסטמורלנד.

[תמונת הגנרל ויליאם ווסטמורלנד משמאל היא נחלת הכלל]

גם בישראל, שיחות על סיום מלחמה מתקיימות לעיתים מעל ראשו של הצבא. ב'עמוד ענן' המו"מ על הפסקת האש עם המצרים (מוחמד מורסי כנשיא) התנהל דרך ראש המוסד. תחילתו, למיטב ידיעתי בלי ידיעת הרמטכ"ל.

במלחמת לבנון השניה, כאשר אמרו לרמטכ"ל, דני חלוץ באחד מהימים הראשונים למלחמה שצריך לדבר על הסיום, הוא ענה שזה לא הזמן לדבר על סיום המלחמה.

אחרי מלחמת שלום הגליל ישראל נסוגה 3 פעמים:

• הנסיגה הראשונה לקו האוואלי שהייתה חלק מהסכם השלום עם לבנון שנחתם ב-17 במאי 1983 הושלמה בספטמבר אחרי ששרון כבר לא היה שר הביטחון.
• הנסיגה השניה לרצועת הביטחון התאפשרה בזכות הקמת ממשלת האחדות אחרי בחירות 1984, כאשר יצחק רבין מונה לשר הביטחון. ההחלטה אושרה בממשלה ב-14 בינואר ברוב 16 מתוך 25 והתנגדות מרבית שרי הליכוד.
• הנסיגה השלישית במאי 2000, הייתה החלטה של אהוד ברק כראש ממשלה, למרות התנגדות של הצבא.

בשלושת הנסיגות היה צריך להניע שינוי ארגוני, שיאפשר לתהליכים שהניעו את הנסיגה לקרות – משה ארנס היה צריך להחליף את אריאל שרון, ממשלת האחדות הייתה הכרחית כי הליכוד שהוציא את ישראל למלחמה לא היה מסוגל לסגת עם כשלונות המלחמה, וברק היה צריך לסנן את הצבא כדי לסגת (ובדרך היו צריכות לחלוף 16 שנים וארבע אמהות).

[החלפת המנגנון בדרך לסיום המלחמה: משה ארנס מחליף את אריאל שרון. התמונה: יעקב סער, לע"ם]

בסופו של דבר כדאי לזכור, הצעדים הראשונים לסיום מלחמות נעשים לרוב מאחורי הקלעים וללא השתתפות הגורמים המרכזיים שמובילים את המלחמה. מציאה של סימנים לתהליכים כאלו תרמז על כך שהקברניט מעוניין להביא את העימות לסיום.

במקרים רבים נדרש לעשות שינויים במנגנון ניהול המלחמה כדי לנתב אותה למחוזות חדשים ולא להמשיך בנתיב המקורי.

[לקובץ המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]