[בתמונה: בין עיר מקלט למזבח... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

עודכן ב- 2 באוגוסט 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת מסעי - החותמת את ספר במדבר - עוסקת בין שאר נושאיה במוסד עיר המקלט. עיר זו אמורה לקלוט רוצח נפש בשגגה, תוך שהיא מגינה עליו מפני זעמו של גואל הדם.

במאמר אחר עסקנו בהיבטים שונים של רוצח בשגגה, הגדרתו ומוסד גואל הדם במקרא [1]. במזרח הקדום היו מקומות בעלי אופי מקודש שהעניקו חסינות לכל מי שנקלע לתוכם.

במסופוטמיה היו ערים שהעניקו ערבויות לביטחון האישי לכל מי שנכנס לתחומן. במצרים לא ידוע לחוקרים על קיומם של ערים המעניקות מקלט אלא על מתחמים מקודשים המקנים זכות זו [2]. מתחמים אלו שימשו כחוף מבטחים לא רק לרוצחים ולמורדים במלכות אלא גם לבעלי חוב ולנרדפים אחרים. הממונה על המקלטים הללו היה הכוהן הראשי של אותו זמן, בדומה לנוהג המוזכר במקרא, שלפיו רוצח בשגגה משתחרר מעיר המקלט עם מותו של הכוהן הגדול. על פי עדויות מיוון, זכות המקלט ניתנה כמחסה זמני בשעת סכנה, או כזכות הגנה קבועה מטעם השלטונות. פורמט כפול שכזה מצוי גם במקרא.

האחת – אחיזה בקרנות המזבח, שאפשרה הגנה ארעית: "וְכִי-יָזִד אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה--מֵעִם מִזְבְּחִי, תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת; וַאֲדֹנִיָּהוּ, יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה; וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.  וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה, לֵאמֹר, הִנֵּה אֲדֹנִיָּהוּ, יָרֵא אֶת-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה; וְהִנֵּה אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, לֵאמֹר, יִשָּׁבַע-לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אִם-יָמִית אֶת-עַבְדּוֹ בֶּחָרֶב.  וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה--אִם יִהְיֶה לְבֶן-חַיִל, לֹא-יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה; וְאִם-רָעָה תִמָּצֵא-בוֹ, וָמֵת. וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַיּוֹרִדֻהוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וַיָּבֹא, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה; וַיֹּאמֶר-לוֹ שְׁלֹמֹה, לֵךְ לְבֵיתֶךָ"[3].

השנייה – חסות קבועה בעיר המקלט. ברם חסות זו כפופה לבירור מעמיק האם המדובר ברצח בזדון או בשגגה. אם מתברר שהמדובר ברצח בכוונה תחילה, עיר המקלט אינה קולטת את אותו אדם שברח לתחומה.

[בתמונה: לאחוז בקרנות המזבח... אילוסטרציה של מזבח העולה, 1901. התמונה היא נחלת הכלל]

נחזור לדוגמה הראשונה: על פי הכתוב יש סיטואציה של רצח בעורמה. מהו רצח בעורמה? יתכן שהמדובר באדם שיצר מצב בו לנרצח לא תהיה אפשרות של התגוננות, תוך מייצג שווא של רצח בשוגג. אולם, לפי דברי הפסוק כוונת אותו רוצח היא לפטור את עצמו מעונש על מעשהו באחיזת קרנות המזבח. מצב שבו המזבח יצור מקום אקס טריטוריאלי מעונש לא התקבל בפרשנות של חז"ל.

לדעתם, מי שיכול לאחוז בקרנות המזבח הוא רק כוהן בשעת עבודתו, כדלקמן: "מעם מזבחי תקחנו למות - מגיד שמבטלים העבודה מידו, ויוצא ליהרג. מעם מזבחי תקחנו למות - בא הכתוב ללמדך על רציחה שתדחה את העבודה. שהיה בדין, ומה אם שבת שעבודה דוחתה, אין רציחה דוחתה, עבודה שהיא דוחה את השבת, אינו דין שלא תהא רציחה דוחתה? תלמוד לומר: מעם מזבחי תקחנו למות, בא הכתוב ללמד, על רציחה שתדחה את העבודה... מעם מזבחי תקחנו למות - למות ולא לדון ולא ללקות ולא לגלות"[4].

[לאוסף המאמרים על עורמה ותחבולה, לחצו כאן]

[בתמונה: עורמה ותחבולה... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Pedro Ribeiro Simões לאתר flickr]

כלומר, המזבח מגן על הכוהן שמשרת בקודש מפני גואל הדם. אולם, חרף פרשנות זאת על פשט הפסוקים נראה כי יש קשר בין מקום המזבח והצלת חיים, גם למי שאינו נמנה על מעמד הכוהנים. קודם לכן הבאנו את המקרה של אדוניהו שניצל מאימת עונש המלכות לאחר שאחז בקרנות המזבח. בספרי הנביאים מצוי סיפור מפורסם נוסף אודות המזבח והצלת חיים:

"וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב, כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה, וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה, וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ: וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ: וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא, וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי: וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע, אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה: וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם, וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם ה': וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר" [5].

יואב בן צרויה התעקש לברוח למזבח היות והוא נחשב כעיר מקלט. אולם הוא לא הביא בחשבון כי הוא לא יכול להיות מוגן בתחומו כפי שעולה מהדברים הבאים:" אמר רב יהודה אמר רב: שתי טעיות טעה יואב באותה שעה, דכתיב: וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח. טעה - שאינו קולט אלא גגו, והוא תפס בקרנותיו; טעה - שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים, והוא תפס מזבח של שילה. אביי אומר: בהא נמי מיטעא טעה, טעה - שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, והוא זר היה" [6], כלומר המזבח הוא אכן מרחב מוגן מפני הוצאה להורג או מפני נקמתו של גואל הדם אולם התנאים להצלה שכזאת לא נתקיימו במקרה של יואב, בעיקר שכנראה ההרג שביצע לא היה בשוגג אלא במזיד.

[בכרזה: שלושה סוגי רוצחים... הכרזה: ייצור ידע]

ברוח זו פוסק הרמב"ם את הדברים הבאים:" המזבח קולט שהרי נאמר בהורג בזדון מעם מזבחי תקחנו למות, מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח, לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם גואל הדם הרי זה נהרג עליו כמי שהרגו בתוך עיר מקלטו.
אין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד ואינו קולט אלא כהן ועבודה בידו אבל זר או כהן שאינו עובד בשעה שנהרג או שהיה עובד ולא היה על גגו אלא סמוך למזבח או אוחז בקרנותיו אינו נקלט.

וכל מי שקלטו המזבח אין מניחין אותו שם אלא מוסרין לו שומרין ומגלין אותו לעיר מקלטו. במה דברים אמורים? במחויב גלות, אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו ואפילו היה זר הרי זה ניצל, ואין לוקחין אותו מעל המזבח למות לעולם אלא אם כן נתחייב מיתת בין דין בעדות גמורה והתראה כשאר כל הרוגי בית דין תמיד"[7], מכאן אתה למד שהמזבח קולט רק רוצח בשגגה ולא רוצח במזיד, ובאבחנה זו טמון ההבדל בין מעשהו של אדוניה לבין מעשהו של יואב.

אחרית דבר

פרשת מסעי עוסקת בין נושאיה במוסד עיר המקלט, שהיה נפוץ במזרח הקדום, והבא להגן על רוצח בשגגה מפניו של גואל הדם. ברם עיר מקלט אינה מגינה על רוצח במזיד, וכל רוצח שכזה שנמלט מאימת הדין לשעריה היא איננה יכולה לשמש לו מחסה או מגן. אם נחזור למקרים אותם הבאנו, נראה כי ישנם, שלושה סוגים של רוצחים: ישנו רוצח במזיד, ישנו רוצח בשוגג, וישנו רוצח בערמה .

רוצח בעורמה הוא, בעצם אדם שרצח במזיד ובורח לעיר מקלט בטענה שהוא רוצח בשוגג.

המקרא מדגיש שבמקרה שכזה בית המשפט של אותה עיר מקלט חייב לבדוק האם הוא אכן היה רוצח בשוגג או לא. יואב בן צרויה לא קיבל את הגנת המזבח היות שהיה רוצח במזיד, למרות שטען כי מעשיו נעשו על פי החוק והצדק. לרצח של אבנר בן נר, שלכאורה נהרג בידי יואב מפאת חששו שהוא מרגל, היו עוד שני מניעים. נקמת דמו של עשהאל אחיו של יואב, שהמקרא מציין במפורש שעמד ברקע הרצח הזה, וכן החשש מפני העובדה שאבנר יירש את תפקידו של יואב כשר הצבא.

גם רציחתו של עמשא בן יתר, בידי יואב, שהיה שר צבאו של אבשלום, שנרצח כביכול על רקע חוקי, היה מניע אישי ברור של יואב, שחשש לאבד את משרתו, אחרי שדוד הבטיח לעמשא שהוא יהיה שר צבאו. אשר על כן, המזבח שהוא מקום המגן בפני עונש מוות של השלטונות או של גואל הדם, לא משמש ככזה ברגע שהרצח שבוצע הוא רצח במזיד.

[בתמונה: וַעֲמָשָׂא לֹא-נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד-יוֹאָב, וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל-הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא-שָׁנָה לוֹ-וַיָּמֹת. — ספר שמואל ב', פרק כ', פסוק י' תחריט עץ. מותו של עמשא. מעשה ידי יוהאן כריסטוף וויגל. משנת 1695. התמונה היא נחלת הכלל]

[לאוסף המאמרים בנושא 'פרשת מסעי', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא 'פרשת מסעי'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת מסעי באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 28/7/23.
• פנחס יחזקאלי (2016), עורמה ותחבולה - למה וויתרנו עליהם?, ייצור ידע, 11/2/16.

[1] אבי הראל, על רוצח בשגגה, גואל הדם וענישה, ייצור ידע, יולי 2016.

[2] עולם המקרא, במדבר, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמודים: 204 – 205.

[3] שמות, פרק כ"א, פסוק י"ד, מלכים א', פרק א', פסוקים: נ' – נ"ג בהתאמה.

[4] מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכת נזיקין פרשה ד'.

[5] מלכים א', פרק ב', פסוקים: כ"ח – ל"ד.

[6] בבלי, מסכת מכות, דף י"ב עמוד א'.

[7] רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ה', הלכות: י"ב – י"ד.