[בתמונה: ציורי תנ"ך / משה נושא דברים לעם ישראל / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

עודכן ב- 6 באוגוסט 2024

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים.

היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני).

החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי.

הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

פָּרָשַׁת דְבָרִים היא פרשת השבוע הראשונה בספר דברים. היא מתחילה בתחילת הספר (א', א') ומסתיימת בפרק ג', פסוק כ"ב (ויקיפדיה: פרשת דברים).

את פרשת דברים קוראים תמיד בשבת שלפני תשעה באב ויקיפדיה: פרשת דברים).

להלן הנושאים העיקריים בפרשה:

• משה מדבר אל כל ישראל:
• מרכזיות המשפט,
• מי מיצג את הצדק?
• מדוע משה לא ייכנס לארץ כנען?
• ניצחונות בדרך לארץ כנען והמשמעות שלהם,
• ומשהו על איך מתחננים.

שאלה – מה הקשר בין פרשת דברים לבין תשעה באב?

תשעה באב הוא תאריך שהפך לסמל וזיכרון לאסונות לאומיים שקרו לעם ישראל בארץ ישראל ובגולה. חורבנות, פרעות, רדיפות ועוד.

פרשת דברים היא זו הפותחת את ספר דברים שהוא בעצם נאום אחד ארוך שנושא משה בפני עם ישראל ערב כניסתו לארץ כנען.

ד"ר מיכה גודמן היטיב לפרש אותו בספרו "הנאום האחרון של משה" (ראו תמונת הכריכה משמאל).

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של מיכה גודמן: 'הנאום האחרון של משה', שראה אור בהוצאת כנרת, זמורה ביתן דביר, ב- 2014. אנו מאמינים שאנו עושים בכריכה שימוש הוגן]

משה המגמגם, זה שנדרש שאחיו ידבר עבורו משום חוסר יכולתו לדבר בשטף, מסכם את ארבעים שנות מנהיגותו, בספר שלם.

הוא חווה את עם ישראל מרגע השפל שלו כעם עבדים; והוביל אותו במשך 40 שנים בניסיון להפוך אותו לעם חופשי, שוחר צדק, משפט וחיים.

לקראת סוף ספר דברים נושא משה את דבריו האחרונים בשירה נפלאה, "שירת האזינו".

הינה כמה פנינים (דברים פרק לב'): ה שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃ ו הֲ־לַיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ טו וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ יט וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו; כ וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם.

זה הקשר לתשעה באב.

על סף הכניסה לארץ ישראל, על סף הגשמת החלום והחזון, אחרי 40 שנות נדודים וחינוך מחדש, עומד המנהיג, רגע לפני מותו, ואומר לעם את האמת – לא הבנתם כלום. ועד שלא תבינו, עד שאנחנו לא נבין, תשעה באב מחכה לנו בכל יום!

[בתמונה: עד שאנחנו לא נבין, תשעה באב מחכה לנו בכל יום... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

ועכשיו לפרשה:

דברים, פרק א' - אלה הדברים

ספר דברים הוא למעשה סיכום אירועי חייו של משה, לאחר שעברו את מסננת המוח, הלב וניסיון החיים של משה עצמו. אירועי חייו של משה שזורים באופן מלא עם חייו של עם ישראל, וההשפעות הקריטיות של יהוה.

הספר (וכמובן הפרק הזה) מתחיל כך: א אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב.

משה מדבר אל "כל ישראל". הסיכום אינו מועבר בכתב, אינו מועבר דרך מנהיגי ביניים. הסיכום ניתן בדיבור, ובדיבור ישיר, ללא תרגום, ישירות לכל אחד מבני ישראל – אין ריבוי ערוצים – 100 אחוז רייטינג!

העניין הראשון שמשה מעלה מההיסטוריה הוא הקמת מערכת שיפוטית. משה רואה חשיבות גדולה מאוד במערכת שיפוטית רודפת צדק שהעם יכול לתת את אמונו בה: טז וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ ׃ יז לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֨וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו.

• השופטים תפקידם לשפוט משפט צדק בין כולם (כולל גרים).
• לשופטים אסור להכיר פנים – כלומר: אין פרוטקציה!!
• השופטים – אסור שיפחדו מאיש (כולל לא מפוליטיקאים / מנהיגים)
• השופטים צריכים לשמוע באופן שווה אנשים קטנים וגדולים (עניים ועשירים).

חשוב לשים לב – מערכת המשפט הזו באה לשרת את הצדק! 

[בתמונה: ציורי תנ"ך / משה שופט את העם / ציירה: אהובה קליין (c)]

מערכת המשפט שלנו בישראל 2019 ובמדינות רבות אחרות, משרתת את החוק ולא את הצדק. ההבדל הוא עצום; והוא בא לידי ביטוי, למשל, במקצוע שנקרא עריכת דין. האם הצדק עומד בפני עורכי הדין שבאים לבית המשפט? לא נראה כך. עומד בפניהם זיכוי או הרשעה בדין.

"האסתטיקה של השקר" – זה שם התואר בו בחר עו"ד אביגדור פלדמן לתת למקצוע בו הוא כה מתמחה. מומלץ להקשיב לעו"ד אביגדור פלדמן בראיון שבלינק:

אז מי מייצג את הצדק בבית המשפט שלנו?

זו המטלה של השופטים: לראות את הצדק ולשפוט על-פי החוק, וזה מה שמשגע את הפוליטיקאים שלנו ובגלל זה הם עסוקים במינוי שופטים שיכירו פנים. את פניהם של הפוליטיקאים שמינו אותם.

כך יוצא שהרבה פעמים הצדק עצמו כלל אינו מיוצג בבתי המשפט.

מלאכה קשה הניח משה ביד השופטים. מלאכתו של אלוהים ("כי המשפט לאלוהים הוא"). ויש גם איום מוסווה כלפי השופטים. דעו לכם, מלאכתכם מלאכתי היא. לא תעשו אותה כראוי, אני (אלוהים) אבוא אתכם משפט.

[בתמונה: פעמים רבות, הצדק אינו מיוצג בבית המשפט... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי succo לאתר Pixabay]

העניין השני שמשה מעלה הוא עניין השליחים – מרגלים

משה עומד מול כל העם, ומוכיח את העם על חטא המרגלים שעשה הדור הקודם, דור המדבר (שכולם ממנו כבר מתו, לבד מכלב בן יפונה ויהושוע בין נון). משה לא מהסס ואף מאשים את העם בכך שהוא משה, נענש על חטאי העם, בכך שהוא לא נכנס לארץ ישראל: לד וַיִּשְׁמַ֥ע יְהוָ֖ה אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר ׃ לה אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם ׃ לו זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה ׃ לז גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם ׃ לח יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ הָעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי־ה֖וּא יַנְחִלֶ֥נָּה אֶת־יִשְׂרָאֵֽל. 

כלומר – יהוה כעס מאוד על כך שהעם שמע בקול השליחים ולא סמך על יהוה שהבטיח את הארץ לעם ישראל. התוצאה – החלטה של יהוה שכל הדור הזה ימות במדבר בסיבוב של 40 שנה.

אז, כשקראנו את פרשת המרגלים, כתבתי כך: "יהוה מודיע שרק כלב בן יפונה ויהושע בין נון ייכנסו לארץ ישראל בתום המסע הארוך במדבר. מעניין – משה אינו מוזכר כמי שייכנס לארץ ישראל!! אולי הסיבה לכך היא שמשה לא הצליח להביא את דור המדבר לרמת האמונה הנדרשת ואולי אף בגלל שבקש עליהם רחמים?"

[בתמונה: ציורי תנ"ך / בכיים של המרגלים, שנהפך בכי לדורות, ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

מסתבר שגם משה הבין, שהסיבה שלא ייכנס לארץ ישראל איננה עניין המים והסלע. הסיבה האמתית היא כישלונו של העם וכישלונו של משה (המנהיג) להוביל את העם לאמונה מלאה (עיוורת) ביהוה.

התוכחה שמוציא משה על העם, רגע לפני מותו, מעידה על היותו אנושי! 40 שנה הוא הוביל את העם הזה בידיעה שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת. הוא לא אמר מילה. אבל לבסוף, יצאה ממנו האנושיות והוא בכל זאת אמר את אשר על ליבו.

אני שואל – למה משה עשה זאת? מדוע משה, רגע לפני מותו, בכל זאת חושף אנושיות?

אני חושב שהסיבה היא שמשה מנסה להסביר לעם שיש לעם עצמו אחריות על גורלו. העם לא יוכל יותר לסמוך על משה שיוכל לספוג עבורו את הטעויות שלו. משה מנסה, בנשימות חייו האחרונות, להפוך את העם, לא רק מעם שהשתחרר מעבדות פרעה אלא גם עם שמשתחרר מעבדות יהוה, לפחות בהתנהלותו היומיומית.

מנהיג ענק.

ובימים בהם נחקק חוק הלאום הגזעני והמיותר, ובימים בהם רק זרם יהדות אחד זוכה להכרה במדינת העם היהודי, אלה הימים בהם יודע משה שהוא נכשל.

[בתמונה: כרזה של המכון הישראלי לדמוקרטיה. אנו מאמינים שאנו עושים בה שימוש הוגן]

דברים, פרק ב' - שיעור בהיסטוריה

הפרק הזה עוסק במעבר של בני ישראל, בדרך לארץ כנען, דרך אזורים שבשליטת עמים אחרים. משה טורח להסביר לעם את הסיבות לאופן הטיפול בכל אחד מהעמים האלה. הוא עושה זאת משום שיש כאן צורך גם להסביר מה היה וגם לקחים לעתיד לבוא.

העם הראשון שנתקלים בו בני ישראל הוא אדום היושב בהר שעיר. האדומים הם צאצאים של עשיו אחי יעקב. משה מסביר לעם, שמאחר ויהוה הבטיח את האזור לעשיו וצאצאיו, חל איסור להילחם בהם והמעבר דרך אדום היה צריך להתבצע מתוך זהירות רבה שלא לפגוע בהם.

[בתמונה: ציורי תנ"ך / הר שעיר / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

העם השני בו נתקלים בני ישראל הוא מואב. גם במואב אוסר יהוה להילחם, וזאת משום שהם צאצאים של לוט ויהוה הבטיח את האזור הזה לבני לוט.

העם השלישי הוא עמון. גם הוא, כמו מואב, מצאצאי לוט ולכן אסור גם בו לפגוע.

לפני שנעבור לעם הרביעי אני חושב שחשוב לשים לב שמשה מוסיף להסבר שלו, שכל אחד מהעמים האלה (אדום, מואב ועמון) קבלו את הארץ שלהם מיהוה, לאחר שיהוה עזר להם לנצח עמים אחרים שהיו שם קודם. שמות העמים שישבו קודם הם: אמים (מלשון אימתנים- גדולים), רפאים (גם נשמע מפחיד), חורים (מזכיר לי מחרחרי מלחמה – גם לא נעים), זמזומים (מזכיר סוג של זבובים טורדניים – שוב לא ממש נעימים), ועוד...

מדוע מזכיר משה את ההיסטוריה ההתיישבותית של כל האזורים האלה? נראה לי פשוט: יהוה מבטיח דברים לא רק לבני ישראל, ואת דברו הוא מקיים.

מצד שני – הכל זמני! שום התיישבות אינה סופית ויהוה יכול לשנות דעתו אם התנהגות העם שקיבל הבטחה אינה נראית לו. סוג של הבטחה על תנאי.

העם הרביעי הוא האמורי ומלכו סיחון. לאמורי לא הייתה הבטחה קודמת מאלוהים. משה מספר שקיבל מאלוהים הנחייה לצאת למלחמה מול סיחון והבטחה שבני ישראל ינצחו: כד ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ רְאֵ֣ה נָתַ֣תִּי בְ֠יָדְךָ אֶת־סִיחֹ֨ן מֶֽלֶךְ־חֶשְׁבּ֧וֹן הָֽאֱמֹרִ֛י וְאֶת־אַרְצ֖וֹ הָחֵ֣ל רָ֑שׁ וְהִתְגָּ֥ר בּ֖וֹ מִלְחָמָֽה.

מעניין לשים לב למילה "רש". זה מזכיר לי את ההנחיה שנותן יהוה בספר במדבר – לרשת את יושבי ארץ כנען. שם כתבתי שלרשת הכוונה היא לכבוש, להרוג ולהשמיד כל זכר לעם היושב שם, ולא כפי שיש המפרשים לרשת מלשון לגרש. ומה עשו בני ישראל לסיחון ולעמו האמורי (אפשר לנחש – השמידו אותם ולא רק גירשו אותם).

יהוה אף דוחק במשה להתגרות בסיחון מלך חשבון ולדחוק בו לצאת למלחמה ("ואת ארצו החל רש והתגר בו מלחמה" -  ניסוח מבריק).

משה, למרות ההנחיה האלוהית לצאת למלחמה, שולח ראשית שליחי שלום לסיחון. יהוה דואג ששליחות השלום לא תצלח. הוא מקשה את לב סיחון, בדיוק כפי שהקשה את לב פרעה. תרגיל אלוהי ידוע. ואז: לב וַיֵּצֵא֩ סִיחֹ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה יָֽהְצָה ׃ לג וַֽיִּתְּנֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵ֑ינוּ וַנַּ֥ךְ אֹת֛וֹ וְאֶת־֯בְּנוֹ וְאֶת־כָּל־עַמּֽוֹ ׃ לד וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּחֲרֵם֙ אֶת־כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד ׃ לה רַ֥ק הַבְּהֵמָ֖ה בָּזַ֣זְנוּ לָ֑נוּ וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לָכָֽדְנוּ ׃ לו מֵֽעֲרֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל־שְׂפַת־נַ֨חַל אַרְנֹ֜ן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֤ר בַּנַּ֨חַל֙ וְעַד־הַגִּלְעָ֔ד לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂגְבָ֖ה מִמֶּ֑נּוּ אֶת־הַכֹּ֕ל נָתַ֛ן יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵֽינוּ.

[בתמונה: תיאור דמויות של רועים אמורים מציור קיר שהתגלה בעיר מארי, בשטחי סוריה (צילום: הלובר). התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Rama ועוד יוצר אחד. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

סיחון יוצא לקרב, יהוה עוזר לבני ישראל לנצח בקרב. הניצחון כולל: הריגת כל האמורים (כולם כולל כולם), הריסת כל עריהם וביזה כוללת של הרכוש. השמדת עם, ללא מצמוץ, וזה בדרך לארץ ישראל.

אפשר היה גם רק לנצח בקרב ולהמשיך הלאה. כנראה שלמשה לא הייתה בספרייה מחברת עם הקוד האתי של צה"ל.

חשוב לציין: משה מתאר כאן אירועים בעבר. הוא מסכם את מסעות בני ישראל ולא משמיט שום דבר. תחקיר אמת. אין כאן ניסיון ליפות או לשנות את ההיסטוריה.

למה משה, למרות שיהוה אמר לו לצאת למלחמה מול סיחון ואף הבטיח לו ניצחון, שולח קודם משלחת שלום ולא מיד פותח במלחמה? נראה שמשה, כראוי למנהיג הדואג לעמו, חשב שקודם למלחמה, אפילו אם היא מוצדקת ואפילו אם מובטח לך ניצחון ואתה אוחז בנשק ובצבא החזק ביותר, צריך לעשות מאמץ לפתרון בדרך של שלום.

זה נכון גם היום.

דברים, פרק ג' - ואתחנן

ממשיכים בכיבוש והשמדת העמים שבעבר הירדן המזרחי – האזורים שיינתנו לשבטים גד, ראובן וחצי המנשה.

בפרק הקודם סיפר משה על ה"מעבר הבטוח" ללא מלחמה דרך אדום, מואב ועמון. אח"כ – הניצחון וההשמדה של סיחון האמורי ובפרק הזה מושלמת המלאכה בהשמדת עמו של עוג מלך הבשן.

שלא כמו במקרה של סיחון האמורי, משה לא שולח שליחים של שלום אל עוג מלך הבשן, אלא נכנס לשטח מדינתו ללא כל דיבור מקדים. עוג מלך הבשן יוצא למלחמה מול עם ישראל כשהוא תוקף ראשון: א וַנֵּ֣פֶן וַנַּ֔עַל דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי.

והתוצאה – בני ישראל מנצחים ומשמידים את עוג מלך הבשן ועמו: ג וַיִּתֵּן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ בְּיָדֵ֗נוּ גַּ֛ם אֶת־ע֥וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֖ן וְאֶת־כָּל־עַמּ֑וֹ וַנַּכֵּ֕הוּ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִֽיד.

[בתמונה: עוג מלך הבשן... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי KELLEPICS לאתר Pixabay]

בשלב הזה מתאר משה את חלוקת עבר הירדן המזרחי המדויקת בין ראובן, גד וחצי המנשה.

לאחר סיום תיאור החלוקה הזו פונה משה לעניין אישי ומספר על האופן שבו התחנן לאלוהים שייתן לו, למשה, להיכנס לארץ ישראל, היא הארץ המובטחת: כג וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־יְהוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר ׃ כד אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֨וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי־אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ ׃ כה אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֽוֹן ׃ כו וַיִּתְעַבֵּ֨ר יְהוָ֥ה בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה ׃ כז עֲלֵ֣ה׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה ׃ כח וְצַ֥ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה.

כמה שלבים בבקשה/תחינה ובתשובה של יהוה – הכול מפי משה עצמו.

ראשית משה מגדיר את הבקשה שלו כתחינה – ממש בקשה נואשת. בקשה שבה משה מרכז את כל אישיותו.

• שלב ראשון בתחינה – סופרלטיבים ליהוה.
• שלב שני – הבקשה עצמה – "אעברה ואראה את הארץ הטובה..."
• שלב שלישי – התשובה – לא. הניסוח "ויתעבר ויהוה בי למענכם ולא שמע אלי"!

מעניינת העברית. משה מבקש: "אעברה" מלשון אעבור ויהוה עונה ב"יתעבר" מלשון יכעס, יתעלל, יסרב. צליל דומה, משמעות – ממש לא!

• שלב רביעי – עצבים: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" – יהוה מתרה במשה שלא יפנה אליו עוד בעניין הזה. כמו אבא שאומר לבנו – "עד כאן! מספיק".
• שלב חמישי – פיצוי קטן שהוא גם קצת התעללות – עלה על ההר ותראה את הארץ. משה בקש להיכנס ולראות, יהוה נותן רק לראות!
• שלב שישי –יש ממשיך לדרך, יהושע, הוא זה שיוביל את העם לתוך הארץ. סוג של נחמה למשה שתלמידו הקרוב ביותר הוא שמקבל את המשימה והוא מקבל אותה מיד משה.

יש לי שאלה קטנה – מדוע מספר לנו משה על כך שהוא התחנן לאלוהים שייתן לו להיכנס לארץ? הרי בספר במדבר זה כלל לא מוזכר. כתוב שם שיהוה אמר למשה שהוא לא ייכנס ומשה מיד פנה ליהוה ודרש שימנה לו מחליף מתוך דאגה לעם.

והנה, בעדות של משה עצמו, הוא לכאורה מוסיף נדבך מיותר, נדבך אישי של תחינה ובקשה אישית, שלא נענית. משה כאילו מקטין את עצמו – מדוע?

הפתרון לדעתי הוא שמשה רצה להעביר מסר לעם ישראל. אפילו אני, המנהיג שהביא אתכם ממצב של עבדים למצב של עם המנצח ומשמיד עמים אחרים, נתון למרות של יהוה. עכשיו, כשאני מסתלק מהעולם, תזהרו שבעתיים מיהוה! אני כבר לא אהיה כאן לעזור לכם. תיראו כמה הוא קשה היהוה הזה, שאפילו לתחינות שלי, של משה, שלא בקשתי לעצמי דבר כל חיי, הוא לא נענה. אם לא תנהגו כעם, אם לא תשמרו את כל החוקים והמצוות שמסרתי לכם במשך כל השנים במדבר, סופכם יהיה רע ומר. אתם לגורלכם מול יהוה אכזר.

[בתמונה: למה משה מתחנן? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Conmongt לאתר Pixabay]

ה' ש"אין לו אלוהים"...

[לאוסף המאמרים בנושא 'פרשת דברים', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא 'פרשת דברים'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת דברים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 3/8/19.