ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
לאחרונה נשמעת ביקורת על כך, שמנהיגי ישראל בזבזו את הזמן שהרווחנו במבצע "צוק איתן" המוצלח - ולא השכילו להביא לכדי הסכם מדיני עם עזה. זו לדברי המבקרים הסיבה, להמשך מעשי הטרור, שאנו חווים מזה שנה וחצי.
עוד טוענים המבקרים, לחוסר האפקטיביות של התגובה הישראלית; למעט העברת כספים וסיוע הומניטרי. אלה לא ממש מרגיעים את השטח; ורק גוררים ביקורת נוספת על כך, שישראל קונה שקט - שאיננו באמת שקט - בכסף פרוטקשן הנסחט במסחטת כספים בסגנון מאפיונרי קלסי.
אזרחי ישראל עומדים תוהים, נבוכים, ובעיקר מודאגים, מהמתרחש מדי יום; ובעיקר, מאוזלת היד והרפיון מהאופן שבו הממשלה מתמודדת עם המצב שאליו נקלענו; שהוא, אולי, נסבל - אך בלתי סביר בעליל.
הממשלה אינה מספקת כל הסבר רשמי, מלבד תגובה רפה של 'הפצצות נדל"ן' ריקות לעיתים, והפרחת איומים ש"רק אם יעזו אז נראה להם".. ו"שלא כדי להם להתעסק איתנו.."; בשעה שברור לכולם, שאלו מילים ללא כול כיסוי משמעותי שכבר הפכו לבדיחה גם בקרב העזתים; וגרוע מכך, מפיח בהם התקווה שישיגו את יעדיהם הלאומיים במהרה.
ננסה אפוא לתהות ולהבין מה מתרחש כאן...
איראן
אחד ההסברים - שנציגי הממשלה העלו בימים אלה - הוא, שעיקר העיסוק שלנו מתמקד במאבק נגד ההתבססות האיראנית בסוריה. עיקר המאמצים מופנים לשם, על חשבון הזנחת הטיפול בעזה. זאת, בשל ההכרה, שצה"ל אינו מסוגל להתמודד בשתי חזיתות במקביל!
למותר לציין, שטענה זו - המטילה ספק ביכולות הצבא לעמוד במשימות ההגנה הסבירות - היא בעייתית ביותר. היא מצטרפת לאזהרות האלוף בריק, על אי כשירות צבא היבשה (בעיקר) למלחמות שבפתח; שלא לדבר על העורף, הפגיע לאיום מאות אלפיי רקטות החיזבאללה. יש גם המרחיקים לכת ואומרים, שאפילו בנימין נתניהו מודע לאי כשירות הצבא; ולכן, נמנע מלהטיל עליו את משימת עזה.
יש לזכור, שאירן מפעילה את החמאס והיא הקובעת את גובה הלהבות. האם איראן מנסה לגרור את ישראל לסמטאות עזה? כל פעולה צבאית היום בעזה עלולה להסתיים רע לישראל, בכול היבט מדיני.
מדיניות הפנים של ישראל
זו מושפעת מאד מהמאבק בטרור; ובעיקר, מרמת הנפגעים בנפש.
כאן קיים פרדוקס. נכנה אותו 'הפרדוקס הישראלי': כאשר יש נפגעי טרור, קמה זעקה הדורשת הפעלת יד קשה; ותגובה צבאית תקיפה ביותר.
אולם, אך כאשר התקיפה מתרחשת - ובצידה נפגעים חיילים (כי אין יותר מלחמות לוקסוס ללא נפגעים בסמטאות עזה) - מיד מתעוררת זעקת שבר, יחד עם דרישה להקמת וועדות חקירה.
איזה מפקד צבא מוכן להניח את ראשו - בוודאות כמעט מוחלטת - על גיליוטינת וועדת החקירה, התקשורת וצעדות המחאה (הצודקות בכאבן כי רב...)?
- השערה א': כך ניתן אולי להסביר את כישלונו של הרמטכ"ל לשעבר, גדי אייזנקוט שלא קידם פעילות מלחמתיות נחרצות במהלך שנת כהונתו האחרונה כי רצה לסיים את כהונתו בידיים "נקיות" ככול האפשר - ואכן הצליח בכך ברמה האישית, נוכח עשן שרפות שדות העוטף.
- השערה ב': מוכרת הטענה שהצבא כפוף לדרג המדיני בלבד. אבל כבר יותר מנרמז, שהצבא משפיע על קבלת החלטות ברמה המדינית; ושהקבינט מבקש מהצבא להציג תרחישים ודרכי פעולה; ואף המלצות, שבצידן תו המחיר. אנו יודעים כבר, שיש דרכים כיצד מציגים "מחיר" באופן העלול לרפות ידיים בדרך לקלפי. זה אולי האופן שבו גבי אשכנזי סיכל את תכנית נתניהו לתקוף את מתקני הגרעין של איראן. מהווה דוגמא להשפעת .
בתקופת בחירות, איזה ראש ממשלה יתלה את יהבו במלחמה עם הרוגים, פצועים, שבויים ונעדרים, כאשר אין כול ביטחון שיושגו מטרות המלחמה (שאפילו מהססים להגדירן במפורש כמו ב"צוק איתן" מחשש לכישלון!!); וכן: הוא תמיד יוכל להצדיק את אי התגובה בכך, שהוא "עושה הכול" כדי להימנע מכך. צבא המציב לעצמו כמטרה עליונה "אפס נפגעים" (כמו הנסיגה המבוהלת מלבנון, בשנת 2000) - ושם על עצמו חישוקים, ואזיקים, ועורכי דין שמלווים ומאשרים כול מהלך - אינו יכול לנצח!
מדיניות החוץ של ישראל
היחסים עם הרשות הפלסטינית מורכבים מאוד. אפשר להבין את ה"זעם" הפלסטיני על כך, שישראל אינה מוכנה להקיז את דמה ,רק כדי שאבו מאזן יוכל להיכנס לעזה ללא חשש לחייו; מה עוד, שהנתק בין עזה ורמאללה משחק לידי ישראל ובצדק רב!, כיוון שהוא מנטרל את הסיכון להיתפס במלקחיים של שני חלקי היישות הפלסטינית; ומהצורך לאפשר כביש חוצה ישראל אוטונומי בין שתיהן (שהוא חלום בלהות אסטרטגי, חד משמעית!).
ההפרדה של שתי הישויות הפלסטיניות המוסלמיות הוא יעד אסטרטגי של מדינת ישראל (בדיוק כפי שהודו הצליחה לעשות כך בנתק שחוללה בין פקיסטן המערבית והמזרחית - היום בנגלדש). כדי שזה יצליח, צריך שהחמאס יהיה בשלטון ברצועה[ גם במחיר של שריפת שדות עונתיות; פינוי ישובים; וחיים של אלפים תחת "צבע אדום".
וכן, זו בהחלט הוכחה, שלעולם לא ניתן לסמוך על איזשהו הסכם עתידי עם הפלסטינים בכלל; מה עוד, שאף פעם אי אפשר לדעת איזה רשע גרוע יותר יחליף את החמאס.
מדינות המפרץ
איראן, אם לא הייתה - היה צריך להמציא אותה. דאעש הראתה לכול העולם, מהם הפנים והכוונות האמתיות של האסאם הגלובלי, אף שעדיין רוב מדינות מערב אירופה נמצאות במצב של הכחשה; ותקווה, שאיכשהו, "לי זה לא יקרה". רבים שם מוכנים לשלם את האתנן המתאים; לעיתים - לזוועתנו - במחיר הקרבת ישראל למולך. עוד לא התאוששנו מכמעללי דאעש, וכבר איראן השיעית מאיימת על העולם הסוני, באופן שיוצר חיבור אינטרסים עם ישראל.
סביר אפוא, שברמה האסטרטגית, ישראל תכיל את הסיפור העזתי למען הידוק הקשר עם מדינות המפרץ. כניסה מסיבית לרצועה עלולה לחבל קשות במרקם היחסים העדין, הנבנה עם ישראל; כי הקולקטיביזם הערבי תמיד ייטה, בסופו של דבר, לטובת עזה. הסיפור האיראני הוא אפוא הסבר מניח את הדעת, להתנהגות ישראל בעת הזו מול החמאס
ארצות הברית
גם פה אי אפשר היה להמציא מישהו טוב יותר מדונלד טראמפ, שיהפוך את המדיניות הדמוקרטית-ליברלית של ברק אובמה על פניה. מכאן החשש, שזמן כהונתו מוגבל עקב ההתנגדות הפנימית לסגנונו; והכורח ללכת, גם בלית ברירה, עם חזונו במזרח התיכון (ולקוות לטוב...)
"תכנית המאה" של טראמפ, נמצאת ברקע, והצלחתה יכולה להיות קרש הצלה עבורו בבחירות לנשיאות. מאחר ואין לנו פרטים מדויקים, יתכן והתכנית אכן תחלץ את ישראל מהמלכוד שבו היא נמצאת (איך יוצאים מהבור הזה...); או לחילופין, תכניס את ישראל לבעיה רצינית. ואפשר גם שנתניהו מצוי עמוק והיטב בסוד העניין; וזו הסיבה, שהוא נמנע מכול זעזוע באזור... ("אל תנדנד את הסירה- Don’t rock the boat - אומרים האמריקנים...).
רוסיה בעורף:
הרוסים הם שחקן נוסף ודומיננטי בזירה - שמדיניות אובמה אפשרה את חדירתו לאזור. נראה שישראל מצאה, בשלב זה, את הדרך להגיע להבנות ול"חלוקת עבודה"; כאשר כול מדינה מקדמת את האינטרסים שלה, ברמת תיאום סבירה.
ועדיין, רוסיה רואה את קשריה עם איראן באופן התואם את האסטרטגיה שלה במזרח התיכון, אולי לא מאהבת איראן כמו מהשנאה לארצות הברית. כיצד תגיב רוסיה לפעילות מלחמתית של ישראל בעזה, שמופנית גם כלפי איראן? איננו יודעים. יתכן שדווקא תשמח לערער את האיראנים ולהחליש אותם, כדי לשפר את אחיזתם באזור; או שתנצל את ההזדמנות לחמש אותם טוב יותר, נוכח מתקפות ישראליות... עם ולדימיר פוטין קשה לדעת בדיוק.
ולבסוף ה"תכנית": כול הלוחצים לאיזשהו הסכם או הסדרה מדינית עם חמאס, לאיזו תכנית הם בעצם חותרים? האם בעקבות הישגי "צוק איתן", הם "הוכו מכה קשה" במונחי תקשורת ישראליים, ומבקשים לפתוח בשיחות הבנה בדרכי שלום לפתרון הקונפליקט? אדרבא!
תחת האקסיומה ש "רק ישראל אשמה" והמנטרה כי "הכול רק תלוי בה", כאילו הפלסטינים הם מפגרים, חסרי יכולת לגבש החלטה ולהגיע להסכמה פנימית לגבי עתידם באזור, בדרכי שלום; וכי הכול תלוי רק במידת המוכנות של ישראל להיענות לדרישותיהם. החמור ביותר הוא, ששכבות מסוימות בציבור הישראלי "קנו" את המניפולציה הזו, שהיא טעות חמורה ביותר בניהול המשא ומתן באזור. כי בעוד שהפלסטינים לא זזו במילימטר מעמדותיהם ודרישותיהם - ישראל הסיגה ללא הרף כול קו אדום - שאי פעם הציבה לעצמה במשא ומתן - ויש להם די סבלנות להמתין, עד שישראל - המתקשה להתמודד עם הלחץ פנימי - תמשיך לסגת ככול שניתן.
נכון לרגע זה, אין מי שיש לו תכנית ישימה לשים קץ לטרור העזתי; וזאת מכמה טעמים:
- ראשית, הטרור מכוון ע"י איראן; ובלי הסכם עם איראן - לא יתכן כול הסדר עם עזה.
- שנית, אין לחמאס כול תמריץ לשנות את מדיניותו המוצהרת ולשאיפתו לחיסולה של מדינת ישראל; ולמטרה עליונה זו אין כול קשר לרמת החיים של תושבי הרצועה. הציווי הדתי, התרבותי והלאומי חזק מכול מזוודות הדולרים שיכנסו לרצועה. כול תכניות הפיתוח שישראל באמת ובתמים מעוניינת לקדם בעזה לרווחת התושבים (תחת התקווה שזה יביא לידי הפלת שלטון החמאס, או שהרצועה תהיה מפורזת מנשק - אינן אלא הזיה והימור מסוכן ביותר.
- שלישית, התקווה לגייס את מצרים שתטפל בעזה, אויבתה, הוא חסר בסיס מציאותי. נכון שהמצרים מתעבים את העזתים המחוברים ל"אחים המוסלמים"; אבל, השנאה לישראל חזקה עוד יותר מכך; ואין להם כול התנגדות, שישראל תמשיך לדמם ככול האפשר מול עזה.
אני רוצה להאמין שיש לנתניהו סיבה טובה מאד לאופן שבו הוא מתמודד עם הבעיה העזתית; מלבד שרידות בבחירות הקרובות; שכן, הפקרת תושבי העוטף וערי הדרום אינה מוסיפה לו נקודות זכות; וגם לא מצביעי ליכוד. מן הסתם הדברים יתבהרו בהמשך.
ומילה אחרונה: חפצי שלום אנחנו. הוויכוח בינינו הוא רק עד לאיזו רמת נסיגה אנו מוכנים ללכת, תוך סיכון ברור של עתיד המדינה.
