[בתמונה: פרשת ראה: אי אפשר להבין בלי לראות באמת... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי nahidsheikh31 לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על פרשת ראה, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על שקרים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

עודכן ב- 6 באוגוסט 2023

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים.

היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני).

החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי.

הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

פָּרָשַׁת רְאֵה היא פרשת השבוע הרביעית בספר דברים. היא מתחילה בפרק י"א, פסוק כ"ו ומסתיימת בפרק ט"ז, פסוק י"ז. לרוב קוראים את הפרשה לפני ראש חודש אלול (ויקיפדיה: פרשת ראה).

להלן הנושאים העיקריים בפרשה:

• ברכה וקללה.
• עבודת השם בבית המקדש – לא בטוח.
• נביאי שקר אז והיום
• עם סגולה – מה זה אומר.
• שבטים פרזיטים.
• שמיטת חובות – לא כמו היום.
• חוקי עבד עברי מול חוקי עבודה בישראל
• עולים לרגל.
• והצצה לפרשה הבאה – פרשת שופטים: צדק צדק תרדוף

דברים, פרק יא' – ראה

שם הפרשה הוא לב העניין – ראה.

ראיה בלשון ציווי. הפעל את העיניים שלך מצווה הכתוב. הפעל אותם לא בשביל לראות פרחים, או עצים, או שקיעה מרהיבה. הפעל אותם כדי להבחין, לראות, להבין, להפנים ולפעול. רק הפעלה כזו של העיניים, העיניים של כל אחד ואחד, רק פעולה כזו מעניקה משמעות לבחירה בין טוב לרע.

אי אפשר לבחור מבלי שמבינים מה בוחרים; ואי אפשר להבין בלי לראות באמת! כו רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה.

[בתמונה: פרשת ראה: אי אפשר להבין בלי לראות באמת... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Bessi לאתר Pixabay]

דברים, פרק יב' - אין מקום ל"עבודת השם"

פרק העוסק בפולחן "עבודת השם" בארץ ישראל. משה מצווה על בני ישראל, שבמהלך כיבוש הארץ יחסלו כל זכר של עבודת אלילים שהייתה כנראה מאוד נפוצה באותם זמנים: ב אַבֵּ֣ד תְּאַבְּדוּן אֶֽת־כָּל־הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ־שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֑ם עַל־הֶהָרִ֤ים הָֽרָמִים֙ וְעַל־הַגְּבָע֔וֹת וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָן ׃ ג וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא.

ומה לגבי "עבודת אלוהים"? כאן משה מצווה שכל מה שמכונה "עבודת אלוהים", קרי, פולחן זבח, שלמים, קרבנות תודה וכו' יתבצע אך ורק במקום אחד בארץ ישראל, מקום אותו יבחר יהוה: ד לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם ׃ ה כִּי אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה ׃ ו וַהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם וְאֵת֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יֶדְכֶ֑ם וְנִדְרֵיכֶם֙ וְנִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְכֹרֹ֥ת בְּקַרְכֶ֖ם וְצֹאנְכֶֽם.

משה גם מציין שביצוע "עבודת השם" רק במקום אחד היא שינוי לעומת מה שעשו בני ישראל במדבר: ח לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּן כְּכֹל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כָּל־הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו.

כאן נדלקה אצלי נורית אדומה...

הרי במדבר היו אמורים לבצע את "עבודת השם" אך ורק באוהל מועד, והנה מסתבר שלא כך הוא. משה מתרה בעם ואומר, שבמדבר העבודה נעשתה איפה שאנשים רצו – איש כל הישר בעיניו. המסקנה היא שעם ישראל היה שטוף בעבודה זרה, היא עבודת אלילים, ומשה בעצמו לא הצליח לעצור את זה. מכאן, שמשה חושש מאוד שלאחר מותו הנושא הזה יגבר על "עבודת השם" במקום אחד.

[בתמונה משמאל: כאן נדלקת אצלי נורית אדומה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Hans לאתר Pixabay]

עכשיו הכול מוכן. כל מה שנשאר הוא שמשה ינקוב באותו מקום שיהוה בוחר בו כמקום לביצוע "עבודת השם".

אבל.... הפתעה. המיקום או השם של אותו מקום, לא ניתן. קיומו של המקום הזה מוזכר מספר פעמים בפרק, אולם הוא אינו מוגדר. אלוהים לא נותן למשה את נקודת הציון; כך שלמעשה, אין לבני ישראל מקום לבנות בו את מקדש שם אלוהים ול"עבוד" את השם.

מתבקש אם כך לשאול – מדוע המקום הזה לא מוגדר? יכולים להיות מספר הסברים, למשל:

• כדי שהשבטים לא יריבו ביניהם על מי ישלוט במקום הזה.
• כדי שהאויבים לא ידעו על המקום הזה ויילחמו עליו בחוזקה.

אני רוצה להציע אופציה אחרת: המקום לא מוגדר משום שיהוה לא רוצה שיהיה מקום כזה! יהוה לא מעוניין כלל בעבודת הפולחן והקרבנות. לכן, דורש יהוה שקודם כל העם יכבוש את הארץ וישמיד כל עדות וזכר לעבודת אלילים. רק לאחר השלמת המשימה הזו, יהוה מבטיח שיהיה מקום לפולחן קרבנות. זה נעשה כדי לתת מענה לצורך של בני ישראל, שהיו מושפעים מאוד מהסביבה, להאמין שיהיה מקום כזה.

יהוה ומשה נותנים לנו כאן כיוון חדש – השמידו את כל עבודת האלילים, גם זו הנראית לעין בדמות פסלים ומזבחים וגם זו שאינה נראית לעין ונמצאת בלבבות (כלומר- תהיו אנשים טובים, תשפטו משפט צדק, תעזרו לחלש וכו'). לאחר שתצליחו במשימה הזו, רק אז, תקבלו את המיקום המדויק שבו יהוה רוצה שתקימו מקדש עבור שמו.

אלוהים ומשה יודעים שכאשר מלאכת השלמת חיסול עבודת האלילים תושלם, ממילא הצורך בבית מקדש ל"עבודת השם" כבר לא יידרש. בכל הפעמים בהיסטוריה היהודית בהן נבנה בית המקדש הוא לבסוף נחרב והעם יצא לגלות ארוכה וכואבת.

הרמז לסיבות לכך ניתן בפרק הזה – עבודת האלילים במשמעות העמוקה שלה עדיין קיימת וקיום בית מקדש אינו ראוי שכלל יבוא לידי ביצוע.

פרק יב' - העוסק באופן ביצוע הפולחן בארץ ישראל - למעשה קורא לנו, לבטל את עבודת פולחן האלילים ולוותר גם על "עבודת השם" הקשורה לבית המקדש ולקרבנות. עבודת השם האמיתית, הרצויה, אומר לנו הפרק, נמצאת בכל אחד ואחד מאתנו. בלבו.

[בתמונה: עבודת השם האמיתית, הרצויה, אומר לנו הפרק, נמצאת בכל אחד ואחד מאתנו. בלבו... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי biancamentil לאתר Pixabay]

דברים, פרק יג' - נביא שקר

פרק העוסק בנביאי שקר. בפרק מזהיר משה את בני ישראל מפני נביאי שקר. הדין של נביאי שקר – מוות:

• במקרה של נביא שאינו בן משפחה - יומת: ו וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא א֣וֹ חֹלֵם֩ הַחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר־סָרָה עַל־יְהוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ. 
• במקרה של נביא שהוא בן משפחה – הרוג תהרגנו: ז כִּ֣י יְסִֽיתְךָ֡ אָחִ֣יךָ בֶן־אִמֶּךָ אֽוֹ־בִנְךָ֨ אֽוֹ־בִתְּךָ֜ א֣וֹ׀ אֵ֣שֶׁת חֵיקֶ֗ךָ א֧וֹ רֵֽעֲךָ֛ אֲשֶׁ֥ר כְּנַפְשְׁךָ֖ בַּסֵּ֣תֶר לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֗ה וְנַֽעַבְדָה֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ אַתָּ֖ה וַאֲבֹתֶֽיךָ ׃ ח מֵאֱלֹהֵ֣י הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם הַקְּרֹבִ֣ים אֵלֶ֔יךָ א֖וֹ הָרְחֹקִ֣ים מִמֶּ֑ךָּ מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ ׃ ט לֹא־תֹאבֶ֣ה ל֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע אֵלָ֑יו וְלֹא־תָח֤וֹס עֵֽינְךָ֙ עָלָ֔יו וְלֹֽא־תַחְמֹ֥ל וְלֹֽא־תְכַסֶּ֖ה עָלָֽיו ׃ י כִּ֤י הָרֹג֙ תַּֽהַרְגֶ֔נּוּ יָֽדְךָ֛ תִּֽהְיֶה־בּ֥וֹ בָרִֽאשׁוֹנָ֖ה לַהֲמִית֑וֹ וְיַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָֽה.
• במקרה של קבוצת אנשים (עיר) שמסיתה לעבודה זרה – תכה אותם על פי חרב: טז הַכֵּ֣ה תַכֶּ֗ה אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י הָעִ֥יר ֯הַהוּא לְפִי־חָ֑רֶב הַחֲרֵ֨ם אֹתָ֧הּ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֛הּ וְאֶת־בְּהֶמְתָּ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב.

אז העונש ברור! אבל, איך נדע מיהו נביא שקר ומיהו נביא אמת?

נביא שקר תמיד מתאפיין בכך שהוא מסית לעבודה של אלוהים אחרים: ג וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם ׃ ד לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם.

שוב חוזר הפחד של משה מפני עבודת אלילים! נביאי השקר הם תרגילי ניסיון שעושה יהוה לעמו.

[בתמונה משמאל: איך נדע? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

בתקופה ההיא, עבודת אלילים הייתה עניין מאוד ברור – פסלים, קרבנות, וכו'. ייתכן והיה קל להבחין בין עבודה זרה לבין האמונה החדשה ביהוה; שאין לו פסל ודמות ואסור להקריב לו קרבנות, אלא במקום שהוא עצמו יבחר.

אבל היום, כשאין עבודת האלילים כל כך ברורה, איך נדע?

אני חושב שהתשובה היא בדיוק הפוכה –מתוך זהירות צריך אדם לדעת שכל מי שבא ואומר שצריך לעשות מעשה בשם יהוה הוא נביא שקר. הכלל הזה יכול מאוד לעזור גם לאדם דתי וגם לאדם חילוני להבחין במניפולציות המתבצעות עליו בשם יהוה.

את יהוה אפשר לאהוב או שלא לאהוב. להאמין בו או שלא להאמין בו. לעשות מעשים בשמו או בשבילו – זה אסור.

דברים, פרק יד' - בנים וקדושים ועם סגולה

פרק העוסק במספר נושאים:

הפרק מתחיל בהגדרה של עם ישראל כעם שהוא בן ליהוה ואח"כ קדוש ליהוה: א בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת ׃ ב כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר יְהוָ֗ה לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה.

גם בנים של יהוה וגם קדושים ליהוה וגם עם סגולה שנבחר ע"י יהוה מכל העמים... כל כך הרבה תארים; שלכאורה, באים להעלות ולשים את בני ישראל כעדיפים או עליונים על העמים האחרים. אם לא הייתי יהודי, שסבל מעמים אחרים שחשבו שהם העליונים, הייתי חושד שהתורה נוטה לגזענות.

לצערי, נראה כאילו חלקים בעם שלנו אכן תופסים את היותנו קדושים ועם סגולה כהיתר להתנהג כאדונים על אוכלוסיות ועמים אחרים. בעיני, חשוב לשים לב, שכל הקדושה והסגולה היא כלפי יהוה ולא כלפי עמים אחרים. זוהי החלטה של יהוה שלא נובעת כלל מייחודיות כלשהי של בני ישראל. העם היהודי צריך להצטיין במוסריות כדי להמשיך ולקבל את תואר הקדושה והסגולה שהעניק לו יהוה כ"מתנה". כידוע, את ה"מתנה" הזו יכול יהוה לקחת בכל רגע ולכן יש לנהוג במשנה זהירות בשימוש בתארים הללו.

ובמה הפרק הזה דורש מאתנו להצטיין? בעניינים של אוכל: ג לֹ֥א תֹאכַ֖ל כָּל־תּוֹעֵבָֽה... מיד אחרי ההגדרה שלנו כעם קדוש ועם סגולה, מגיע הפסוק – לא תאכל כל תועבה. ואחריו, חזרה על הגדרות של מה מותר לאכול ומה אסור לאכול. ואחריו, חזרה על הגדרות של מתן מעשר מתבואת השדה לגר ליתום לאלמנה וללוי.

ולבסוף – אם תעשו את כל הדברים הללו אז תקבלו ברכה מיהוה: כט וּבָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְהַגֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־מַעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה.

קראתי והתקשיתי להאמין. זה הכול? כדי להיות קדוש לאלוהים ולהמשיך להחזיק בתוו תקן של עם סגולה, זה כל מה שצריך לקיים? האם אלוהים הוא כמו חברת ביטוח – תשלם פרמיה (לאכול כשר) ותקבל החזר אם האוטו מתקלקל או הרכוש שלך נגנב?

נראה שמשה פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. אין למשה כלל הערכה גבוהה לרמה המוסרית של העם אותו הוא מנהיג. כנראה שתאוות האכילה מכל הבא ליד וחוסר יחס לחלשים בחברה היו עניין שבשגרה בחיי העם הנודד במדבר, כך שמשה בחר לטפל בנושאים האלה כנקודת התחלה. כמו היום, שתאוות זלילת הכסף וטיפול לקוי בחלשים בחברה הוא חלק אינטגרלי מההתנהלות בחברה הישראלית.

כשאני מסתכל היום על ההתעסקות האינסופית של הדת היהודית בדקדוק של כל פרט בדיני הכשרות ובדיני הלכה אחרים, כאילו הם העיקר, נראה שמשה לא חזה, עד כמה הדברים שהוא מוסר בספר דברים הופכים להיות מתנאי מינימום, מנקודת התחלה, לעיקר. נראה כאילו מרוב עיסוק בפרטי הפרטים של הלכות כשרות, מעשר וכו' הפכה הדת לעיסוק בטפל ולא בעיקר כשהעיקר הוא – לא לשאת פנים, לא לקחת שוחד, לרדוף צדק ולאהוב אדם באשר הוא אדם.

כתב על זה, על ההתעסקות האובססיבית בדברים הקטנים,  סא"ל אמיר גוטפרוינד ז"ל בספרו "שואה שלנו" (ראו תמונת כריכה משמאל):

[כריכת הספר משמאל: שואה שלנו לאמיר גוטפרוינד, ראתה אור בשנת 2000 בהוצאת כנרת זמורה ביתן. אנו מאמינים שאנו עושים בכריכה שימוש הוגן]

"... שוב ושוב –

על שום מה ההשמדה? ותשובתו – על שום החיים שקטנו.

כלומר?

ועונה הרב הירש – עוד בטרם המלחמה, זמן רב בטרם שערנו ההווה הזה, כבר אז הבטתי סביב, על החיים אצלנו, בחצר הרבי. הכל כה פשוט, הדאגות רגילות. ב'חדרים' לומדים הדרדקים, ובישיבות לומדים הבחורים. ורבנים מוסיפים תורה, ואדמו"רים מנחים העם הפשוט, ואין הדעה מתפנה לשאלות החיים הגדולות.

החכמים רוצים להתעמק בכתבי הרבנים, לתסף שינויים להלכות, לפרש דעת גדולים. והשאלות הולכות וקטנות, יורדות לעומק.

דינה של נוצה, עצם, ביצה.

השאלות קטנו, האמן לי... וכשקטנו השאלות, גם קטנה הנשמה וקטנה האמונה...

שקטנו כל כך. ומשום כך בא עלינו הכול. כיוון שחדלנו לשאול שאלות. הקיום הקל החליש את השאלות, והנה, עכשיו כולם שואלים... החיים שקטנו...

והילדים? אני שואל, והילדים?.... אך הירש עוצר מולי, רועם בקולו - נאמר בתורתנו, 'עתה לך והכית את עמלק... ולא תחמול עליו והמתה מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק...' האם מבין, כבודו? '... מעולל ועד יונק...'!!"

ועוד עניין שהפרק הזה מקדם (לצערי) – פרזיטיות...

שבט לוי, הופך בפרק הזה לשבט של נזקקים. מאחר ובארץ ישראל שירותיו כעוזר לכוהנים בעבודת הקודש, לא נדרשים, שהרי אין לעשות עבודת קודש אלא במקום אחד שאלוהים אמור לנקוב בו והוא לא נקב בו עד היום, אז במקום לתת להם נחלה בארץ ישראל, מצווה משה על העם לפרנס את השבט הזה כמו שמחויבים לעזור לגר, ליתום ולאלמנה.

נראה כי כמו אז גם היום – עבודת השם הופכת למקצוע בארץ ישראל. בגולה – אין ברירה ולכן כולם עובדים לפרנסתם.

[בתמונה: פרזיטיות יש גם בטבע. צמח טפיל מתיישב על צמח אחר ומוצץ את מזונו ממנו... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Vivacia לאתר Pixabay]

דברים, פרק טו' - שמיטה ועבדים וחוסר צדק

שני עניינים עיקריים בפרק – שמיטת חובות ודיני עבד עברי.

לגבי שמיטת חובות – לכאורה העניין פשוט. כל שנה שביעית שומטים את החובות, כלומר מוחקים חובות: א מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה.

 אבל, אי אפשר לקרוא את זה מבלי לקרוא את הפסוק: ג אֶת־הַנָּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת־אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ. בצד שמיטת חובות לבני עמך מעמיד משה את אי שמיטת החובות כלפי הנכרי.

איך אפשר ליישב את הסתירה בין הדרישה ל"חוק אחד יהיה לך ולגר" לבין חוקי השמיטה המבדילים בין בני ישראל לנוכרים?

התשובה שלי – אי אפשר. עכשיו נותר לנו להחליט. באיזה מהצווים לבחור? אני בוחר בזה שבעיני הוא צודק. אין בחברה אזרחית נוכרי. יכולים להיות בני לאומים שונים אבל חוק אחד לכל האזרחים. זה צדק ואותו יש לרדוף.

 בהמשך מתמקד הפרק בהיבט של הלוואות לעניים וחלשים: ז כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֨יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן ׃ ח כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּי מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ. כלומר – משה מצווה להיות נדיב ולהלוות לעני (אביון).

בהמשך אף מצווה משה לא לחשוב שלא לתת הלוואה לעני בגלל ששנת השמיטה קרבה (מה שמקטין את הסיכוי שתקבל את הכסף בחזרה): ט הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֮ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֨יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֨יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא.

אז למרות ששמיטת החובות בשנת השמיטה כתובה בתחילת הפרק כחוק שמפעילים אותו כלפי כולם, ברור, מרוח הדברים בהמשך הפרק, שהרעיון הוא ששמיטת החובות תהייה כלפי העניים ולא כלפי כולם. מי שיש לו אמצעים – שיתכבד ויחזיר את חובותיו ולא יטען ששנת השמיטה פוטרת אותו מהחזר חובותיו.

מעניין שבישראל, שומטים חובות לעשירים וטייקונים (עושים "תספורת"); ואילו לאנשים רגילים מדקדקים בכל חוב (כולל עם ריביות גבוהות). כאילו קראו מנהלי הבנקים ומנהיגי המדינה את דברים פרק טו' והחליפו את המילים עני ואביון במילים עשיר, מקורב וטייקון...

[הכרזה: ייצור ידע]

ולעניין חוקי עבד עברי:

משה מצווה שבתום 6 שנים, חובה לשחרר את העבד העברי לחופשי. לא רק זאת – חובה לשחרר אותו עם רכוש שיאפשר לו להתחיל את חייו כאיש חופשי: יבכִּֽי־יִמָּכֵ֨ר לְךָ֜ אָחִ֣יךָ הָֽעִבְרִ֗י אוֹ הָֽעִבְרִיָּ֔ה וַעֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבַשָּׁנָה֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תְּשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵעִמָּֽךְ ׃ יגוְכִֽי־תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם ׃ יד הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּרַכְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן־לֽוֹ ׃ טו וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֨יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם.

ראוי שאת ההנחיה הזו של משה ניישם בשוק העבודה הישראלי, שבו נוהגים מעסיקים רבים, כולל במגזר הממשלתי, להעסיק עובדים למשך 10 חודשים ואז לפטר אותם ולאחר 3 חודשים לחזור ולהעסיקם שוב. באופן זה, לא נוצרים לכאורה יחסי עובד מעביד ומכאן שנשללים זכויות סוציאליות רבות מהעובד.

אז בישראל אין עבדים, אבל עובדים רבים מקבלים יחס נחות מחוקי העבד העברי של משה!

ומה קורה אם העבד אינו מעוניין לצאת לחופשי אחרי 6 שנים: טז וְהָיָה֙ כִּֽי־יֹאמַ֣ר אֵלֶ֔יךָ לֹ֥א אֵצֵ֖א מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֤י אֲהֵֽבְךָ֙ וְאֶת־בֵּיתֶ֔ךָ כִּי־ט֥וֹב ל֖וֹ עִמָּֽךְ ׃ יזוְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הַמַּרְצֵ֗עַ וְנָתַתָּ֤ה בְאָזְנוֹ֙ וּבַדֶּ֔לֶת וְהָיָ֥ה לְךָ֖ עֶ֣בֶד עוֹלָ֑ם וְאַ֥ף לַאֲמָתְךָ֖ תַּעֲשֶׂה־כֵּֽן.

בעברית פשוטה – עבד כזה – לוקחים מרצע ועושים חור באוזן שלו לאות שהוא ויתר על האפשרות להיות אדם חופשי והוא מסומן כעבד לכל חייו. מכאן הביטוי "עבד נרצע" –אדם שנתון לעד למרות ושליטה של אדם אחר.

גם אם נתעלם מהברבריות של ריצוע האוזן ופגיעה פיסית באדם, הרי שיש כאן, בעיני, פגיעה חמורה ביכולת של האדם לבחור להיות אדם חופשי. מדוע אין אפשרות להתחרט? מדוע משה לא נותן פתרון לאדם שלא רוצה לצאת לחופשי לאחר 6 שנים, אבל בהמשך חייו הוא מתקדם ומשנה דעתו?

משה לא נתן את דעתו לעניין הזה – וחבל.

דברים, פרק טז' - לאן עולים לרגל ולמה רודפים צדק

רוב הפרק עוסק במצוות העלייה לרגל למקום שבו על האדם להראות את עצמו ליהוה ולקיים את מצוות העלייה לרגל.

שלוש פעמים בשנה (פסח, שבועות וסוכות) על האדם לקיים את המצווה הזו: טז שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כָל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָ֖ה רֵיקָֽם ׃ יז אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ.

גם בפרק הזה, כמו בפרקים קודמים, משה אינו מגדיר איפה הוא המקום שאליו צריך לעלות בחגים האלה. כבר כתבתי אז, שלדעתי לא סתם יהוה ומשה לא מגדירים את המקום הזה. הסיבה היא, לדעתי, שאין כלל כוונה להגדיר את המקום הזה, וזאת כדי למנוע הפיכתו לקדוש – ברגע שמקום הופך לקדוש הרי שהוא עצמו הופך למקור לעבודת אלילים.

פעמיים בעבר בנה עם ישראל את המקום הזה בירושלים, ופעמיים נחרב המקום והעם יצא לגלות.

בהמשך הפרק מעלה משה נושא אחר לחלוטין (המקושר לפרשה הבאה – פרשת שופטים) – שלושה פסוקים שמהדהדים עד היום: יח שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק ׃ יט לֹא־תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא־תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם ׃ כ צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ. 

משה מצווה להקים מערך אכיפה ושפיטה (שוטרים ושופטים) שישפוט את העם משפט צדק. כל כך רלוונטי עד היום – משפט צדק לא שווה הרבה אם אין בצדו אכיפה צודקת. אני מאוד מקווה ששוטרי ושופטי ישראל יודעים ומכירים את הפסוק הזה, ובייחוד את זה שאחריו – צדק צדק תרדוף!

האם אלה השוטרים שאליהם התכוון משה?

מדוע יש לרדוף את הצדק פעמיים? למה כתוב "צדק צדק תרדוף" ולא הסתפק משה "בצדק תרדוף"?

אני חושב שמשה רצה לומר לשוטרים, לשופטים ולשאר בני ישראל, שהצדק הוא מאוד חמקמק ואינו חד – משמעי. גם אם אתה חושב שהגעת למשפט צדק, הרי שעליך להמשיך ולבדוק כדי למצוא צדק שיהיה גם צודק.

ובנוסף, רדיפת הצדק היא עניין אינסופי. רק צדק שהוא גם צודק, יאפשר את המשך הפסוק "למען תחיה". כלומר – לנגד עיני משה עומד הכורח לחיות לפני הדרישה לצדק! אם הצדק מוביל למוות, יש להמשיך ולחפש צדק שיהיה צודק במובן שיאפשר חיים.

לא לכל המצוות מספקת התורה הסבר. למצוות רדיפת הצדק יש הסבר מאלף – למען תחייה וירשת את הארץ. אין חיים בלי צדק ואין ירושת הארץ מבלי שאנשיה יהיו רודפי צדק. כל ההבטחה האלוהית לארץ ישראל לעם ישראל עומדת כאן למבחן הצדק.

מאלף, איך ציווי כל כך מדויק ומצומצם במילים, חוצה אלפי שנים ומגיע ישר לישראל המודרנית, המתמודדת מול קנאים לארץ ישראל, שלא מבינים שקנאותם לארץ ישראל בטלה בשישים אל מול עוולות חוסר הצדק המתחוללות כאן חדשות לבקרים, גם בתוך המדינה והחברה הישראלית וגם כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים.

[לקובץ המאמרים על פרשת ראה, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על שקרים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

מקורות

• ויקיפדיה: פרשת ראה.