[בתמונה: הריסות העיר האמבורג אחרי תקיפת בעלות הברית. יולי 1943. למרות ההרס, לגרמנים הייתה סיבה טובה לא להיכנע... התמונה היא נחלת הכלל]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

זהו המאמר השלישי מתוך שלושה, שהופיעו בסדרה זו. המאמרים האחרים:

• לפרק הראשון: חלופות אסטרטגיות, לחצו כאן.
• לפרק השני: מבחן המציאות, לחצו כאן.

*  *  *

גרמניה הייתה הניסיון הגדול של הפצצה אסטרטגית, הניסיון הכושל מכולם. כל התנאים התאימו, לא היו מגבלות על הפעלת הכוח ולא היה כל הגיון בחוסר הנכונות של גרמניה להיכנע, ובכל זאת היא לא נכנעה.

40% מ-70 הערים הגדולות של גרמניה הושמדו מהאוויר, יותר מ-300,000 אזרחים נהרגו; ובכל זאת, הגרמנים לא נכנעו. מעשה שהיה כך היה:

[בתמונה: החיים נמשכים למרות הכל... נוסעים עולים על חשמלית בדרזדן שנפגעו מפצצה, 12 במרץ 1946. קרדיט: Fred Ramage/Keystone/Getty Images. התמונה ניתנת היום לשימוש חופשי]

אסטרטגיית האוויר האמריקנית

באוגוסט 1941 הותנעה נסיעת הבכורה של הכרעת מלחמות מהאוויר בצורה מסודרת. אנשי האווירייה האמריקאית פרסמו את מסמך מס' 1: 'מלחמת האוויר נגד גרמניה' (Air war plans division - AWPD), כחלק מההיערכות האמריקאית למלחמה אפשרית, על פי הנחייתו של הנשיא רוזוולט. התכנית ביטאה את אמונתם, שניתן להכניע את גרמניה ללא צורך לפלוש ליבשת (ואפילו ללא טרור על אזרחים). צרכי המלחמה חייבו 17 מיליון גרמנים לוותר על עיסוקם, לטובת פעילויות הקשורות במלחמה. לכן, הייתה תקווה, שאם רק ייבחרו צמתים קריטיים לכלכלה הגרמנית, זה יהרוס את יכולתה לייצר כלי מלחמה, יביא להתמוטטות כללית ולשיבוש אזרחי שיפגע במורל; ובכך, תיתכן הפלת המשטר.

מערכת החשמל זכתה לעדיפות בגלל היותה "חיונית למאמץ המלחמה הגרמני", וביחד עם פגיעה בתעבורה הלאומית, ההערכה הייתה, שייגרם "סבל קשה לעם הגרמני באמצעות מניעתם מפחם חיוני להסקה… והפרעה ליכולת להפצה מסודרת של מזון ושירותים חיוניים".

אסטרטגיית האוויר הבריטית

לעומת האמריקאים, אסטרטגיית האוויר הבריטית הלכה מההתחלה על תקיפת מרכזי אוכלוסייה. כבר בקיץ 1941 הם הפציצו מרכזי מסילות רכבת כאמצעי "הרס מורל האוכלוסייה האזרחית ככלל, ומורל עובדי התעשייה בפרט". במרץ 1942 הם אימצו את אסטרטגיית דואה להפצצות תבערה של ערים מרכזיות. 58 ערים של 100,000 אזרחים ויותר תוכננו לחורבן בתוך חצי שנה. כדי לשבור את מורל הגרמנים היה צריך לעשות את הערים בלתי ראויות למגורים ולעורר בעם תחושת פחד תמידית.

[בתמונה: נשים עובדות מפנות את מה שנותר מהקתדרלה הקתולית בדרזדן, גרמניה, פברואר 1946. קרדיט: Fred Ramage/Keystone/Getty Images. התמונה ניתנת היום לשימוש חופשי]

כל שהתקדמה המלחמה; וארה"ב פרסה כוחות משמעותיים, הופעלו מחקרים (שכללו כלכלנים, חוקרי מדעי המדינה, אנשי תעשייה ואנשי אוויר) לבחון איזה מטרות נכון לתקוף. זה הוביל לשינוי מהותי בתכניות האמריקאיות. בכל התכניות, תקיפת חיל האוויר הגרמני הייתה בעדיפות ראשונה.

ההבדלים ניכרים במטרות הנוספות בכל תכנית:

• ב- AWPD-1 הוגדרו מטרות חשמל, תעבורה, נפט ומורל.
• ב- AWPD-2 (אוגוסט 42) מעגני צוללות, תעבורה, נפט וגומי.
• ב-CBO (מתקפת ההפצצה המשולבת מאי 43) מעגני צוללולת, מסבים, נפט, גומי.

פלישה רחבה לאירופה הייתה חלופה לאסטרטגיות האכיפה שניסו להפעיל בעלות הברית. השאיפה הייתה להשיג ניצחון צבאי מכריע. הבריטים שאפו להימנע ממערכה קרקעית רחבה; ואילו בארה"ב היו חלוקות הדעות, למרות שאנשי האווירייה תמכו, כמובן, בהפצצות אוויריות לאכיפה.

החל מ-1942, אסטרטגיית ההפצצה הבריטית כנגד גרמניה שונתה מאמנעה מערכתית (Air Interdirection; תקיפת כוחות ומטרות שטח בראיה כלל מערכתית, שאמורות לחבל במאמץ המלחמה של האויב, נגד נפט למשל) לאסטרטגיית דואה: המטת נזק מקסימלי על מרכזי אוכלוסייה. הסיבות לכך היו, הרצון לנקום על התקיפות הגרמניות, התוצאות הדלות של המתקפות עצמן והמעבר לתקיפות בלילה, כדי להקטין את אפקטיביות ההגנה הגרמנית שהייתה יעילה מאוד ביום.

התקיפות האסטרטגיות הופעלו, מפברואר 1942 ועד מרץ 1945: 36 קמ"ר מהשטח הבנוי הושמד כעבור שנה, 57 נוספים (93 קמ"ר סה"כ) בשנה השנייה, ו-80 (173 סה"כ) בשלישית.

למרות זאת, האסטרטגיה נחלה כישלון: לא התחולל לחץ פוליטי בתוך גרמניה, כנגד ההנהגה; וגם לא התחוללה קריסה כלכלית. הסיבות לכך שהאסטרטגיה לפגיעה במורל כשלה הן:

• הלאומנות הגרמנית אפשרה נכונות של העם לסבל גדול במיוחד;
• למעשה, ההפצצות פגעו ביכולת להתנגד פוליטית. השליטה של המשטר הנאצי בתקשורת ובתעמולה אפשרה לעשות שימוש בתקיפות הללו להציג את האויבים כשטניים; ולגייס את האוכלוסייה להקרבה למען המדינה.
• הנאצים השקיעו מלכתחילה משאבים רבים לדיכוי התנגדות מבית.

[בתמונה: מבצרי המעופפים B-17 מפציצים קווי תקשורת גרמניים בכימניץ, ליד דרזדן, ב- 6 בפברואר 1945. קרדיט: AP. התמונה ניתנת היום לשימוש חופשי]

הסיבות לכך שהפגיעה בכלכלה נכשלה הן: למרות המצב הפועלים הגרמנים המשיכו לייצר נשק בלית ברירה, והתעשייה צמחה עד אמצע 1944 (פועלים מיואשים אינם בהכרח לא יצרניים); עיקר התעשייה הגרמנית הייתה מחוץ למרכזי הערים; כך שהפגיעה בה הייתה מוגבלת. כושר הסתגלות, ושינוי ע"י ויסות משאבים; הסבת תעשיות אזרחיות; ועוד, אפשרו לגרמנים לפצות על הפגיעות.

גם המאמץ האמריקאי נגד חיל האוויר הגרמני נכשל, מסתיו 1943, הותקפו מפעלי המיסבים מספר פעמים; אבל הגרמנים הצליחו להחזיר את קצב הייצור לקדמות,ו במהלך 1944. חרף כל התקיפות הללו היו בידי הגרמנים, בסיום המלחמה, היקפים גדולים של טנקים, תותחים, מטוסים ועוד.

לקראת הפלישה ליבשת אירופה, החלו בעלות הברית להכין תכניות אוויריות לסיוע למתקפה היבשתית. זאת, לאחר התלבטויות בין הפצצת רשת התעבורה; לתקיפות של מטרות נפט. במרץ, מפקד כוחות בעלות הברית, הגנרל דוייט אייזנהאוור, הכריע לטובת פגיעה ברשת התעבורה, בעיקר בגלל השפעתה על החזית המערבית.

מטרות נפט המשיכו להיתקף ע"י הבריטים; וביחד עם הכיבוש הרוסי של רומניה, שסיפקה 25% מהנפט, צנחה תפוקת הנפט הגרמנית מתחת לדרוש לה למלחמה.

תקיפות התעבורה במערב פגעו בדיביזיות הלוחמות הגרמנית ככל שהתקדמה הפלישה. בתחילה ניתן היה לפצות על כך ע"י השימוש במאגרים שהוכנו מראש; אבל ככל שנסוגו הגרמנים, כך הם התקשו להעביר אמל"ח ליחידות החזית. זאת, למרות שבגרמניה עצמה, לא היו מלאי נשקים רבים.

[בתמונה: עשן מיתמר משריפות שעדיין בוערות בדרזדן לאחר הפשיטות בפברואר 1945. קרדיט: AP. התמונה ניתנת היום לשימוש חופשי]

בסופה של המלחמה - אחרי אבדן של קרוב ל-10 מיליון לוחמים בקרבות - לגרמניה היה חסר כוח אדם להילחם ולא טנקים, מטוסים, נשק וכלי רכב, גרמניה הייתה, בעצם, חסינה להפצצה אסטרטגית. היו אלה הפצצות ענישה שממילא לא הביאו תוצאות; אבל, במקרה של גרמניה גם אמנעה אסטרטגית שעלתה יפה בשלב מסוים, אחרי הפלישה, לא הביאה לכניעה המיוחלת.

אמנם אדולף היטלר מעולם לא שקל כניעה, אבל פה ושם היו התבטאויות שלו, לגבי נכונותו לשאת ולתת על הפסקת אש. במאי 1943 הוא אמר לפילדמרשל ארווין רומל "כן, אני יודע שנחוץ להגיע לשלום, עם צד אחד או אחר, אבל איש לא יעשה שלום איתי".

[בתמונה משמאל: אדולף היטלר. "איש לא יעשה שלום איתי...". התמונה היא נחלת הכלל]

אז למה גרמניה לא נכנעה בכל זאת - לא ביולי 1944, כשקווי ההגנה שלה נפרצו בצרפת וברוסיה; לא בינואר 1945, כשמתקפת הארדנים כשלה, ולא ניתן היה עוד לעצור את הרוסים בפולין; וגם לא במרץ 1945, כאשר התמוטטו החזיתות כמעט לחלוטין?

הסיבה העיקרית לכך  - שגרמניה המשיכה להילחם, גם כאשר היה ברור, שתבוסתה צפויה - היא הפחד מפני הכיבוש הרוסי. יש עדויות לרוב לכך, שהגרמנים הבינו את המשמעות של הנקמה הרוסית הצפויה. בשונה מהסברות המקוריות, הצבא הגרמני (האיינזצרופן, האס-אס וגם הוורמאכט) הזדהה עם המדיניות הנאצית; ונטל חלק בהשמדה במזרח, בהרג מיליוני שבויי מלחמה ואזרחים.

"לו היינו נכנעים, היינו מאבדים את כל זכויותינו, והיינו נתונים לחסדי אויבינו, ואת משמעות הדבר אפשר להבין מדרישת סטאלין בוועידת טהראן, שארבעה מיליוני גרמנים ישמשו עבדים בברית המועצות. סוג הטיפול שהיינו יכולים לצפות לקבל מודגם יפה ב'תכנית מורגנטאו' שהתקבלה ע"י צ'רצ'יל ורוזוולט בוועידת קוויבק בספטמבר 1943, וכללה את חורבן התעשייה הגרמנית והמכרות בגרמניה, ואת הפיכת גרמניה לארץ חקלאית טהורה" (אדמירל קרל דניץ).

[תמונתו של גרנד אדמירל קרל דוניץ היא נחלת הכלל]

הגרמנים האמינו, שניתן להקטין את מחיר התבוסה ע"י המשך לחימה חסרת הסיכוי. דניץ האמין, שכניעה מוקדמת הייתה שולחת למותם שלושה וחצי מיליון גרמנים, שהצליחו לעבור מהחזית המזרחית, לעבר הקווים שרוסיה לא כבשה. כך שלמעש, גרמניה המשיכה להקריב חיילים, על מנת להקטין את היקף האזרחים שימותו אחרי המלחמה.

לעומת זאת, בגזרה המערבית יכלו הגרמנים להיכנע, בלי החשש למחיר הכבד של הכניעה. אבל כניעה בחזית המערבית הייתה מביאה לכך, שמרביתה של גרמניה הייתה נכבשת ע"י הרוסים. קו ההפרדה שסוכם בין מוסקבה, לונדון ווושינגטון נודע לגרמנים במהלך 1944. כתוצאה מכך, הגרמנים שמרו על נתיבי נסיגה פתוחים במערב. הלחימה במערב התמוססה במהירות במהלך מרץ 1945, עד סוף אפריל.

[בתמונה: גופות ברחוב לאחר הפצצת האש של בעלות הברית בדרזדן, גרמניה, פברואר 1945. קרדיט: ארכיון הקיסטון / הולטון / Getty Images. התמונה ניתנת היום לשימוש חופשי]

כאשר דניץ ירש את היטלר בשבוע האחרון לחיי 'הרייך השלישי',  הוא הגדיר את משימתו "הצלת גברים ונשים מהשמדה בידי האויב הבולשביקי". הוא אסר את כניעתה המוקדמת של המבורג, כיוון ש"העיסוק העיקרי של שלטונות הצבא במצב הנוכחי הוא הצלת שטחים גרמניים והגזע הגרמני מהבולשביזם…או לכל הפחות להחזיק מעמד זמן רב ככל האפשר, כדי לאפשר למקסימום גרמנים לצאת אל המחוז. פינוי זה אפשרי, רק כל עוד נותרה דלת פתוחה דרך קו ההפרדה בין אזורי הכיבוש שהוסכם עליו ביאלטה. אם תעלת אלבה-טראבה תיסגר בידי הבריטים, נפקיר יותר מ-7 מיליון גרמנים לחסדי הרוסים".

היעדר הכניעה הגרמנית ניתן להסבר רציונלי, למרות שבמהלך 1945 האכיפה האווירית ששללה את יכולתה הצבאית הייתה יעילה. הקיצוניות הלאומנית של גרמניה - שהביאה לנקודת קיצון את האסון, שחוותה בסיום המלחמה - היה החלופה הפחות רעה מבין החלופות שהיו בפניה.

לעומת זאת, אסטרטגיות הענישה למיניהן לא היו יעילות כפי שלא היו במלחמות שעתידות לבוא!

[לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

מאמרים רלוונטיים לעיון נוסף:

• פנחס יחזקאלי: הפצצת שטיח;
• פנחס יחזקאלי: סופת אש;
• אלעד רזניק: למה בעלות הברית לא הפציצו את אושוויץ?
• אלעד רזניק: מבצע קוברה - הרקע;
• אלעד רזניק: הצד היפה של פולין במלחמת העולם השנייה;
• אלעד רזניק: 'מבצע מאסף';
• אלעד רזניק: 'מבצע מאסף' חלק שני - תקיפת מתקני הזיקוק בטרזבינה פולין, ב- 7 באוגוסט 1944;
• אלעד רזניק: אסטרטגית הלחימה באוויר של בעלות הברית 1945-1944.
• אלעד רזניק: 'מבצע מאסף' – חלק שלישי – מרוסיה לאיטליה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2015), 'הפצצת שטיח': מי צריך פצצת אטום…, ייצור ידע, 22/11/15.