תת אלוף אמציה חן (פצי) היה מפקד אוגדה. לאחר שחרורו ב- 1991, מונה במילואים כאחראי על הפקת לקחים בצה"ל.
* * *
אני מניח שביטחון המשפחה וחוסנה של ישראל, מהווים לפליטי "מפלגת העבודה", אמת מידה וסיבה להעתקת תמיכתם למפלגת "כחול לבן" בראשות בני גנץ / ואו ל"ישראל דמוקרטית" בהנהגת אהוד ברק.
הגם שהם סקרנים, ומחמירים בבדיקת ציציות, לא יכולתי להתעלם, מהחסך שלהם במידע רלוונטי, כסיבה לכישלונם הרציף בבחירת הנהגה רצינית. ושוב, לא מטיפשות חס וחלילה, אלה מחסרונם של נתוני אמת.
ממש כעת חיה, נפלה לידי הזדמנות פז, לספק לחברי המפלגה מידע אמין, על טיב/ואו כשל תפקודם של ברק, יעלון, אשכנזי וגנץ. כזה שיאפשר לכל פורש בפוטנציה, לחשוב פעמים בטרם יחליט. שהרי אם להודות ביושר, הנהייה לאלה מושתת על זכות עברם כראשי מטכ"ל. זאת, בלי דעת ולא כלום, על טיב / ואו כשל תפקודם בהנהגת הצבא והמדינה.
במסגרת המאמץ לאספקת מידע לחברי, האזנתי להרצאה שנשא אל"מ נועם בן צבי (בסדנת "אלפרדו" בלוד), שלעת הנסיגה ה"כאילו מתוכננת" מלבנון, תפקד כמח"ט הגזרה המערבית ביק"ל. נסיגה שכידוע, הפכה כבר בתחילתה למנוסה מביישה, כזו ששחקה את רכיבי ההרתעה לאבק.
.
מדבריו, באופן יוצא דופן, בלט פער אדיר בין ההלכה הכתובה (עקרונות המלחמה/תורת הקרב של צה"ל) לאופני הפקרתה, תרתי משמע, בידי בכירי צה"ל, והממונים עליהם. החל באהוד ברק כשר הביטחון ( יעני, הדרג המדיני), משה (בוגי) יעלון אז ראש אמ"ן, גבי אשכנזי (אז אלוף פיקוד הצפון), ובנימין גנץ כמפקד היק"ל.
מסתבר שאלה, השליכו לפח את נוהלי הקרב (תדריכים, ומשחקי מלחמה). זה היה פתח דבר (כמו אז במלחמת כיפור הארורה) לכניסתו ולשליטתו של הכאוס במהלכי הנסיגה, כמו גם בנקודת המפגש שבין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי.
למרות שהמהלך נכנס לאפוס הלאומי, על השלכותיו האסטרטגיות (למשל פריצתה מחדש של אינתיפאדת 2000), הכריז אל"מ בן צבי, שלמיטב ידיעתו ( מאז ועד היום) נמנע הפיקוד הבכיר, למלא את חובתו המקצועית והמוסרית, לתחקר את אירועי הבריחה. כך שממלא נמנעה האפשרות להפקת לקחיה.
[בתמונה: הבריחה מלבנון כאפוס לאומי... אנשי צד"ל צוברים על השערים הסגורים... הצילום: משה מילנר, לע"ם]
לא פלא שאותם תקלות וכשלים, שהומחשו במנוסה - ובראשם, הפקרת נוהלי הקרב, הכו בכוחותינו במבצעי "התיקו", שהשיג צה"ל מול החמאס בעזה.
בהנחה, שביטחון המשפחה וחוסנה של ישראל, אכן מהווים לפליטי "מפלגת העבודה", אמת מידה למנהיגות ראויה, עלתה כבר מזמן - והיום ביתר שאת - סוגיית כניסתם של בכירי צה"ל בדימוס, למערכת הפוליטית. שהרי על פי הניסיון שנצבר, לקחי תפקודם בצבא, נזרקו ישירות לפח האשפה.
ראו כמשל, דוגמית מתוך סוגיות דומות רבות אחרות:
למרות דבקותן של מפלגות השמאל ב"הסדר מדיני עתידי", עדיין לא נמצא צדיק אחד נוסף, שידרוש לתחקר כישלונו של צה"ל בהרתעת יאסר ערפאת, שהביא לקריסתו של הסכם "אוסלו". התעלמות מלקח חשוב כל כך, מבטיחה כי בחירתם של ארבעת רבי אלופים לכנסת הבאה, תביא להעלמתם של לקחי הבריחה מלבנון; ובצידם, לקחים מ"מבצעי התיקו" מול החמאס - כאילו אירועים אלה, לא היו אלא חלום.
