[המאמר ראה אור לראשונה ב'חדשות מחלקה ראשונה' ובבלוג של יורם אטינגר. הוא מופיע כאן באישור המחבר. לגישה לבלוג של יורם אטינגר לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הגירה ומהגרים, לחצו כאן]
יורם אטינגר הוא מומחה ביחסי ארצות הברית-ישראל, כיהן בעבר כציר בשגרירות ישראל בארצות הברית וכמנהל לשכת העיתונות הממשלתית.
[בתמונה משמאל: יורם אטינגר בעת הרצאה. טקסס, מאי 2011. התמונה היא נחלת הכלל]
* * *
מחמוד עבאס מקדם הונאה היסטורית וטוען שהפלסטינים הם יוצאי חלציהם של הכנענים המקוריים.
מערכת החינוך של מחמוד עבאס – המעודדת ילדי גן ובית ספר להצטרף לטרור המתאבדים – מהדהדת את ההונאה ואף טוענת שממצאים ארכיאולוגים המתעדים את 3,000 שנות השורשים היהודים בארץ ישראל "מהווים מאמץ יהודי למחיקת המורשת הפלסטינית… והצגת ירושלים כאילו הייתה ישות ציונית…." (לימודי חברה, כרך 1, כיתות ו' ז').
בניגוד לסילופי עבאס, מקור השם "פלשתינה" אינו קשור להיסטוריה ערבית, אלא לארץ הפלישתים (פלשת) שנעקרו במאה ה-13 לפני הספירה מאיי הים האיגאי ביוון ופלשו במאה ה-12 לפני הספירה לדרום רצועת החוף בארץ ישראל. ב-136 לספירה דיכא הקיסר הרומי אדריאנוס את מרד בר-כוכבא, ושינה את שמה של יהודה (ארץ ישראל) לפלשתינה כדי למחוק את זכר העם, הדת והארץ היהודיים.
בניגוד לטענת עבאס, רוב ערביי המנדט הבריטי היו מהגרים ויוצאי חלציהם של גל הגירה ערבית 1947-1832 ממצרים, סודן, לבנון, סוריה, ירדן, עיראק, סעודיה, בחריין, תימן, צפון אפריקה, בוסניה, הודו, אפגניסטן, וכו'. בריטניה עודדה הגירה ערבית ובלמה עלייה יהודית.
[בתמונה: עבאס מקדם הונאה היסטורית... לכתבה המלאה בשארק אל אווסט, לחצו כאן]
על היקף ההגירה הערבית לארץ ישראל אפשר ללמוד מראיון עם פאתחי חמאד שהיה שר הפנים של חמאס: "לכולנו שורשים ערביים… מסעודיה, תימן, ועוד… חצי מהחמולה שלי ממצרים… 50% מהפלסטינים הם ממצרים…."
.
מרק טווין תיעד ב-1869 את העזובה בפלשתינה בספרו "מסע תענוגות בארץ הקודש": "הגבעות שוממות…העמקים מדבריים…המקום חסר-תקווה…פלשתינה שוממה ולא-נעימה למראה…."
הגיאוגרף המוביל פרופ' משה ברוור מהאוניברסיטה העברית תיעד במאמרו "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל" את המשקל הקריטי של ההגירה הערבית משנות ה-20' וה-30' של המאה הקודמת, שבאה בעקבות ההגירה שפרצה בשנות הכיבוש המצרי (1840-1832): מאז מלחמת העולם הראשונה הגיעו גלי הגירה ערבית כתוצאה מביקוש רב לכוח עבודה חיוני לשדרוג תשתיות צבאיות, כבישים, מסילות ברזל ומחסנים על ידי המנדט הבריטי, בנוסף להרחבה משמעותית של פעילות מסחרית, חקלאית (במיוחד פרדסים) ובנייה פרטית של האוכלוסייה היהודית.
לפי ברוור, שיעור גידול האוכלוסייה הערבית – בעיקר בשפלת החוף שמשכה את המהגרים – היה גדול לאין שיעור משיעור הריבוי הטבעי (ילודה פחות תמותה).
לדוגמה, מ-1880 עד 1919 זינקה האוכלוסייה הערבית בחיפה מ-6,000 ל-80,000 תושבים, רובם מהגרים. מלחמת העולם השנייה הגבירה את הביקוש לכח עבודה ואת היקף ההגירה. מ-1831 עד 1947 צמחה האוכלוסייה הערבית של יפו, חיפה ורמלה פי 17, 12 ו-5 בהתאמה. ב-1917 היו ביפו ערבים מ-25 מדינות ויותר.
פרופ' אפריים קארש מביא נתונים מ"וועדת פיל" הבריטית: "מ-1922 עד 1931 עלה מספר תושבי חיפה, יפו וירושלים [שמשכו מהגרים] ב-86%, 62% ו-37% בהתאמה, לעומת אוכלוסיית שכם וחברון [שלא משכו מהגרים] שגדלה רק ב-7% ואוכלוסיית עזה שירדה ב-2%."
לסיכום, האוכלוסייה הערבית איננה בארץ ישראל מאז ומקדם; פלשתינה/ארץ ישראל משכה הגירה ערבית, אך שורשיה אינם ערביים; והחתירה לשלום חייבת להתבסס על קרקע המציאות ולא על סילופי היסטוריה, חינוך-לשנאה והרהורי-לב.
[למאמר דומה של ד"ר גדעון שניר: אז מי היה כאן קודם', לחצו כאן]
[לאוסף המאמרים על הגירה ומהגרים, לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
![[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של מרק טווין: 'מסע תענוגות לארץ הקודש', שראה אור בעברית, בין היתר, בהוצאת אריאל. אנו מאמינים שאנו עודים בה שימוש הוגן]](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%A2_%D7%AA%D7%A2%D7%A0%D7%95%D7%92%D7%95%D7%AA_%D7%9C%D7%90%D7%A8%D7%A5_%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9#/media/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Twain22.jpg){kind=link}