עודכן ב- 9 בספטמבר, 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשת כי תצא בספר דברים, מופיע חוק האומר כי לאחר הוצאתו להורג של נדון למוות, תולים את גופתו על עץ, אולם לעת חשכה יש להוריד את הגופה ולקבור אותה באדמה כדלקמן: "וְכִי-יִהְיֶה בְאִישׁ, חֵטְא מִשְׁפַּט-מָוֶת--וְהוּמָת:  וְתָלִיתָ אֹתוֹ, עַל-עֵץ.לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ, כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא--כִּי-קִלְלַת אֱלֹהִים, תָּלוּי; וְלֹא תְטַמֵּא, אֶת-אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה"[1].

חוק זה מציב מספר שאלות פרשניות, אשר על חלקן נתייחס בהמשך והן: על מי חוק זה חל? האם על כל המוצאים להורג? האם החוק מחייב לתלות את כל המוצאים להורג על עץ, או שמא כוונת החוק היא רק לומר שכאשר תולים גופה על עץ יש להקפיד לקבור אותה בו ביום? ומה פשרה של הסיפא של הפסוק כי קללת אלוהים תלוי?

[בתמונה: סנחריב, איור משנת 1896. התמונה נוצרה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש, על ידי תמר הירדני]

לפי הידוע, הפרקטיקה של הוצאה להורג בתלייה לא הייתה מקובלת במקרא. בעמים האחרים של המזרח הקדום, אנו מוצאים בתבליט לכיש [2], משנת 701 לפני הספירה, מיצג אכזרי של תליית שבויים מחבל ארץ יהודה שנתלו על שיפודי מתכת, לאחר הצלחתו של סנחריב בדיכוי המרד של חזקיהו.

כלומר אין התלייה האמורה במקרא, תלייה רגילה על חבל, אלא כנראה היא דומה במהותה לזו שאנו מוצאים בתבליט לכיש.

אם אין בתלייה זו סוג של הוצאה להורג, הרי שמשמעותה יכולה להיות הרתעת מורדים פוטנציאלים, היות שלעיתים תלו או יותר נכון שיפדו את האדם שעדיין פרפר בין חיים למוות, מה גם שאי הבאת הגופה לקבורה נחשבה לעונש חמור ביותר.

אשר על כן, ניתן לומר כי בפרשה שלנו, ההימנעות מהשארת גופה התלויה על העץ, נעשית לאיסור גורף החל על כל מוצא להורג. אומות העולם במזרח הקדום, בניגוד לחוק המקראי, לא התירו לקבור באדמה את הרוגי המלכות, כך אנו מוצאים בבני שאול שהומתו על ידי הגבעונים ונאסר לקוברם (ראו תמונה בראש המאמר):

"וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת-שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת-אַיָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל, אֶת-אַרְמֹנִי, וְאֶת-מְפִבֹשֶׁת; וְאֶת-חֲמֵשֶׁת, בְּנֵי מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן-בַּרְזִלַּי, הַמְּחֹלָתִי.  ט וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים, וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה, וַיִּפְּלוּ שבעתים (שְׁבַעְתָּם), יָחַד; והם (וְהֵמָּה) הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר, בָּרִאשֹׁנִים, תחלת (בִּתְחִלַּת), קְצִיר שְׂעֹרִים.  י וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת-אַיָּה אֶת-הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל-הַצּוּר, מִתְּחִלַּת קָצִיר, עַד נִתַּךְ-מַיִם עֲלֵיהֶם, מִן-הַשָּׁמָיִם; וְלֹא-נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם, יוֹמָם, וְאֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה, לָיְלָה.  יא וַיֻּגַּד, לְדָוִד, אֵת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת-אַיָּה, פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל.  יב וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיִּקַּח אֶת-עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת-עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, מֵאֵת, בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד--אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית-שַׁן, אֲשֶׁר תלום (תְּלָאוּם) שם הפלשתים (שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים), בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת-שָׁאוּל, בַּגִּלְבֹּעַ.  יג וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת-עַצְמוֹת שָׁאוּל, וְאֶת-עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ; וַיַּאַסְפוּ, אֶת-עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים.  יד וַיִּקְבְּרוּ אֶת-עַצְמוֹת-שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן-בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע, בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו, וַיַּעֲשׂוּ, כֹּל אֲשֶׁר-צִוָּה הַמֶּלֶךְ; וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ, אַחֲרֵי-כֵן"[3].

[להרחבה על הפרקטיקה של הוצאה להורג בתליה, לחצו כאן] [להרחבה על הוצאה להורג באמצעות שיפוד, לחצו כאן]

[בתמונה מימין למטה: האשורים מוקיעים שבויים על מוטות עץ. מתוך תבליט לכיש. התמונה היא נחלת הכלל]

קללת אלוהים תלוי

על יהושע מסופר כי נהג בדקדקנות על פי החוק המקראי האמור כדלקמן: "וְאֶת-מֶלֶךְ הָעַי תָּלָה עַל-הָעֵץ, עַד-עֵת הָעָרֶב; וּכְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּ אֶת-נִבְלָתוֹ מִן-הָעֵץ, וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתָהּ אֶל-פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר, וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל-אֲבָנִים גָּדוֹל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה" [4].

הטעם לחוק זה הוא כי קללת אלוהים תלוי. לפי פשוטו של מקרא, ניתן להבין זאת כך – קללה רובצת על התלוי, והקללה פוגעת בסביבתו. לכן, יש להוריד את גופתו לעת ערב.

פרשני המקרא כדוגמת ר' שלמה יצחקי (רש"י), אמרו כי גופת התלוי הינה ביזוי לאל, משום שגופתו מוצגת לראווה היא צלם אלוהים. על פי פירוש אחר, המושג אלוהים בפסוק אינו האל המקראי אלא כינוי לנפש האדם, כפי שאנו מוצאים בדברי של בעלת האוב: "וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל-תִּירְאִי, כִּי מָה רָאִית; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל, אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן-הָאָרֶץ"[5], לפיכך ביזיון התלוי הוא קללה לצלם אלוהים, שהיא נפשו של האדם, ואין הכוונה כאן לאלוהים עצמו.

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

במשנה מצויה פרשנות המבארת את החוק בכללותו:"כל הניסקלין ניתלין (לאחר שנסקלו ומתו) - דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה... ואם לן (כלומר, שהשאירו אותו תלוי כל הלילה) – עובר עליו בלא תעשה, שנאמר: לא תלין נבלתו וגו'... כלומר, מפני מה זה תלוי מפני שברך (קילל) את השם (את האל), ונמצא שם שמים מתחלל" [6].

לפי שיטת חכמים במשנה דין התלייה חל רק על אנשים שעברו עבירות חמורות במיוחד כדוגמת קללת אלוהים ועבודה זרה.

פירוש שונה לחוק זה אנו מוצאים במגילת המקדש [7], שם נאמר כך: "כי יהיה איש רכיל בעמו ומשלים את עמו לגוי נכר ועושה רעה בעמו, ותלית אותו על העץ וימות. על פי שניים עדים ועל פי שלושה עדים יומת והמה יתלו אותו על העץ. כי יהיה באיש חטא משפט מוות ויברח אל תוך הגויים ויקלל את עמו ואת בני ישראל, ותלייתה גם אותו על העץ וימות ולא תלון נבלתו על העץ...כי מקוללי אלוהים ואנשים תלוי על העץ ולא תטמא את האדמה אשר אנוכי נותן לכם נחלה"[8].

[בתמונה: קללת אלוהים תלוי... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Comfreak לאתר Pixabay]

החוק שמובא במגילת המקדש קשור לבגידה לאומית, הסגרת בני ברית לגויים, ובגידה בשליט המכהן; או בריחה אל עם נוכרי וביזוי והתנכרות כלפי עם ישראל. אנשים שכאלה יש לתלות ולאחר מכן להוריד את גופתם לעת ערב. ההבדל המשמעותי והבולט ביותר, פרט על הפרשנות על מי חל החוק, בין מגילת המקדש לבין החוק המקראי, נעוץ בכך שלפי מגילת המקדש התלייה היא עונש ההוצאה להורג של הנאשם, בעוד שבחוק המקראי ובפרשנות חז"ל הכוונה לתלייה של נאשם לאחר שהוצא להורג בארבע מיתות בית דין שהיו נהוגות אז.

מגילת המקדש מתארת ככול הנראה מציאות היסטורית, בה הייתה תופעה נפוצה של בגידה והלשנה לאויבי העם. תימוכין לכך אנו מוצאים בטקסט נוסף מקומראן, במגילת פשר נחום [9]. שם מסופר כי אויבי כת קומראן, הפרושים הלשינו עליהם לאויב, ובתגובה תבוא עליהם קללה שיתלו כעונש, בדומה לכתוב במגילת המקדש.

האירוע שמוזכר בפשר נחום, ידוע לנו מכתבי יוסף בן מתתיהו, המקור ההיסטורי המרכזי שיש בידינו על תקופת החשמונאים. יוסף בן מתתיהו מספר שבעקבות המתח המתמיד בין הפרושים למלך אלכסנדר ינאי (ראו תמונה משמאל) פנו הפרושים בבקשת עזרה אל דמטיריוס השלישי מלך סוריה.

[בתמונה: המלך אלכסנדר ינאי. תמונת המטבע - עם דיוקנו של ינאי - נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Guillaume Rouillé. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC 0]

מלך זה נכשל במלחמתו כנגד צבאו של ינאי ושב אל ארצו. בהמשך מספר יוסף בן מתתיהו כי לאחר ניצחונו של ינאי על הפרושים, הוא צלב מהם שמונה מאות איש [10].

[בתמונה: "הפרושים מאשימים את ישו", דוצ'ו, בערך 1310... אלכסנדר ינארי צלב מהם שמונה מאות איש... התמונה היא נחלת הכלל]

אחרית דבר

על פי החוק המקראי, לאחר הוצאתו להורג של נדון למוות, יש לתלות את גופתו ולהסירה לעת ערב. זאת כדי לא לבזות את האל שהאדם נברא בצלמו, או לא לבזות את נשמת האדם שהיא צלם אלוהים באדם.

לעומת זאת, באומות המזרח הקדום נהגו שלא להתיר לקבור את אלה שהשלטון המרכזי הוציאם להורג. לפי תבליט לכיש, אין המדובר במקרא בתלייה בחבל, אלא הצגת הגופה על ידי שיפודה לברזל חד, או דבר הדומה לכך.

במשנה בסנהדרין צמצמו חז"ל את התלייה של המוצאים להורג בעוון של קללת אלוהים או עבודה זרה. במגילת המקדש ובטקסט מקביל אליה, בפשר נחום, יש הסבר שונה לחוק המקראי. חוק זה מדבר, על פי המקורות מקומראן, על הלשנה או על בגידה בעם; והתלייה - בניגוד לחוק המקראי, שבה היא מתבצעת לאחר ההוצאה להורג - היא ההוצאה להורג בפועל. האירוע המוזכר בפשר נחום ידוע לנו מכתבי יוסף בן מתתיהו, ולמרות המציאות המדממת בין הפרושים לכת קומראן, אלה האחרונים יצרו פרשנות מקורית נוספת לחוק המקראי האמור.

[לאוסף המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת כי תצא.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת כי תצא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 7/9/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), הרג בתלייה: כלי הנקמה האולטימטיבי, ייצור ידע, 10/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), הוצאה להורג באמצעות שיפוד, ייצור ידע, 17/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2024), על התלייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 20/5/24.
• פנחס יחזקאלי (2019), עונש מוות והוצאה להורג באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/2/19.

[1] דברים, פרק כ"א, פסוקים: כ"ב - כ"ג.

[2] תבליט לכיש, מציג תיאור ראליסטי של כיבוש לכיש בשנת 701 לפני הספירה בידי צבא אשור. חשיבותו של ניצחון זה בעיני האשורים מובלטת לנוכח העובדה שהוא עיטר את קירותיו של אולם שלם בארמון סנחריב בנינווה. המקור מוצג במוזיאון הבריטי, לונדון.  https://www.britishmuseum.org/visiting/galleries/middle_east/room_10_assyria_lion_hunts.aspx

[3] שמואל ב', פרק כ"א, פסוקים: ח' – י"ד.

[4] יהושע, פרק ח', פסוק כ"ט.

[5] שמואל א', פרק כ"ח, פסוק י"ג.

[6] משנה, סנהדרין, פרק ו', משנה ד'.

[7] מגילת המקדש היא המגילה הארוכה מבין מגילות ים המלח; אורכה הוא כ-8.15 מטרים. המגילה היא חיבור הלכתי, הכולל נוסח משוכתב של חלקים מן התורה. נכתבה בתקופה החשמונאית.

[8] יגאל ידין, מגילת המקדש, 3 כרכים, ירושלים, תשל"ז.

[9] במגילות ים המלח נמצא פשר נחום, כתב יד קדום בעברית, המכיל חלקים מספר נחום (ב', י"ב - ג', י"ג) בשינויים קלים ממה שנמצא בידינו, ופירוש המתאים לתקופת חיבור כתב היד.

[10] ראה – יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יג 376 ואילך.