[בתמונה: ציורי תנ"ך / ברוך תהיה / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תבוא, לחצו כאן]

עודכן ב- 27 באוגוסט 2023

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

פָּרָשַׁת כִּי תָבוֹא היא פרשת השבוע השביעית בספר דברים. היא מתחילה בפרק כ"ו, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ט, פסוק ח' (ויקיפדיה: פרשת כי תבוא).

היא נקראת תמיד שתי שבתות לפני ראש השנה, כיוון שמופיעה בה פרשת הברכות והקללות ואין רוצים לסיים את השנה בדבר רע. פרשה זו מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" (בניגוד לפרשת בחוקותי שמכונה פרשת "התוכחה הקטנה"), מכיוון שיש בה תוכחה רבה וארוכה ומצויות בה ברכות וקללות  (ויקיפדיה: פרשת כי תבוא).

להלן הנושאים העיקריים בפרשה:

• הבאת ביכורים ועם עליון,
• עם לאלוהים ועם לעצמו,
• ברכות וקללות,
• וגם... שוחד (איך לא)

מרתק, רלוונטי לחיינו היום. מקווה שתמצאו עניין

דברים, פרק כו' - אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. 

כל הפרשה מכווננת למצב שבו עם ישראל ריבון בארצו (כי תבוא אל הארץ): א וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ.

הפרק הזה מפרט את מצוות הבאת הביכורים. הביכורים הם ראשית פרי האדמה שהאדם מגדל בארץ ישראל ומביא אותם לאות תודה ליהוה על שהוציא אותנו ממצרים ונתן לנו את הארץ לשבת בה. ממש טקס מרגש, שבו בני ישראל - כל משפחה ומשפחה - מכירים תודה ליהוה על הטוב שעשה לנו.

[בתמונה: ילדים נושאים טנא בתהלוכת ביכורים, לראשם זרי פרחים. בין 1940 ו-1950... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

בסוף הטקס, כל אדם מודיע ליהוה שהוא מקיים את כל המצוות, ולא שכח את שבט לוי (המחנכים) והגר (כן תמיד הגר, אסור לשכוח) והחלשים בחברה (היתום והאלמנה) ומבקש מיהוה בתמורה להמשיך ולברך את עם ישראל: יג וְאָמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶשׁ מִן־הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָאַלְמָנָ֔ה כְּכָל־מִצְוָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתָ֑נִי לֹֽא־עָבַ֥רְתִּי מִמִּצְוֹתֶ֖יךָ וְלֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי׃ .... טו הַשְׁקִיפָה֩ מִמְּע֨וֹן קָדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֨עְתָּ֙ לַאֲבֹתֵ֔ינוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ.

כלומר מתקיים, בעיני האדם, תקווה ליחס של הדדיות בינו לבין האל.

את החוקים והמצוות חובה לבצע בכוונה אמיתית ועמוקה ולא מהשפה לחוץ (בכל לבבך ובכל נפשך): ס טז הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ מְצַוְּךָ֧ לַעֲשׂ֛וֹת אֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וְשָׁמַרְתָּ֤ וְעָשִׂ֨יתָ֙ אוֹתָ֔ם בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ.

עד כאן זה נשמע תמים וחביב. אבל אז מגיע סוף הפרק והופך את העניין, בעיני, למסוכן עם מדרון חלקלק לבלתי מוסרי: יז אֶת־יְהוָ֥ה הֶאֱמַ֖רְתָּ הַיּ֑וֹם לִהְיוֹת֩ לְךָ֨ לֵֽאלֹהִ֜ים וְלָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר חֻקָּ֧יו וּמִצְוֹתָ֛יו וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְלִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹלֽוֹ ׃ יח וַֽיהוָ֞ה הֶאֱמִֽירְךָ֣ הַיּ֗וֹם לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְלִשְׁמֹ֖ר כָּל־מִצְוֹתָֽיו ׃ יט וּֽלְתִתְּךָ֣ עֶלְי֗וֹן עַ֤ל כָּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לִתְהִלָּ֖ה וּלְשֵׁ֣ם וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלִֽהְיֹתְךָ֧ עַם־קָדֹ֛שׁ לַיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר.

משה אומר לבני ישראל – אתם החלטתם, באמירה, להפוך את יהוה לאלוהים שלכם ולקיים את החוקים והמצוות (לא ממש הייתה להם אז ברירה...); ויהוה החליט, בהוספת אמירה משלו, שאתם תהיו לו עם סגולה. ובנוסף, יהוה החליט עבורכם שאתם תהיו עם קדוש לו, למעשה העם היחידי הקדוש לו, ובכך, בתכונת הקדושה שמייחס לכם יהוה, תהיו "עליון על כל הגויים".

מיחס הדדי של ביכורים וברכה הגענו ל "עם עליון על כל הגויים"... דברי משה נוטעים בעם ישראל את התחושה שהוא עם "עליון על כל הגויים". העובדה שיש כאן התניה – תשמרו את כל החוקים ואז תהיו ראויים לתואר "עם עליון" איננה מקטינה בעיני את התחושה שפסוקים מהסוג הזה אינם אלא גזענות לשמה.

חשוב שאנחנו, למרות הפסוקים האלה, לעולם לא נחשוב שאנחנו "עם עליון" בשום מובן הקשור לענייני אנשים ועמים. יש כאן סכנה גדולה מאוד שעלולה להביא אנשים בודדים ואף קבוצות לידי מעשים בלתי מוסריים בעליל. הפתגם "אין הנחתום מעיד על עיסתו" מתאים שנשתמש בו. רק יהוה ועמים אחרים יכולים להעיד על עליונותינו. אנחנו לא!!

[בתמונה: "אין הנחתום מעיד על עיסתו"... האופה - ציור מאת יופ אדריאנסזון ברקהיידה (אנ'), בסביבות 1681. התמונה היא נחלת הכלל]

דברים, פרק כז' - אָרוּר֙ לֹקֵ֣חַ שֹׁ֔חַד לְהַכּ֥וֹת נֶ֖פֶשׁ דָּ֣ם נָקִ֑י וְאָמַ֥ר כָּל־הָעָ֖ם אָמֵֽן

מקובל לראות בפרק הזה את הפרק שבו בני ישראל הופכים לעם. משה מצווה שעם הכניסה לארץ ישראל יבואו כל בני ישראל להר גריזים (הר הברכה) והר עיבל (הר הקללה) ושם יישבעו אמונים ליהוה בטכס רב רושם בניהול הכוהנים והלוויים.

שם, יאמרו הכוהנים לעם ישראל את הפסוק הבא: ט וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ וְהַכֹּהֲנִ֣ים הַלְוִיִּ֔ם אֶ֥ל כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַסְכֵּ֤ת׀ וּשְׁמַע֙ יִשְׂרָאֵ֔ל הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ נִהְיֵ֣יתָֽ לְעָ֔ם לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ. אכן נשמע מאוד מרשים – כל ישראל הופכים לעם.

בקריאה מדוקדקת שמתי לב שכתוב – נהיית לעם ליהוה אלוהיך. כלומר, בני ישראל הופכים במעמד הזה לעם בעיני יהוה. הם, בני ישראל, כקולקטיב נשבעים אמונים ליהוה בארץ ישראל, ואז, בעיניו של האל הנקרא יהוה, הם הופכים לעם. מכאן ועד להפוך לעם הדרך עוד ארוכה.

מאפיינים של עם הם הרבה יותר רחבים משבועת אמונים לאל, יהיה גדול, חזק ומרשים ככל שיהיה. החלק הדתי/אמוני הוא חשוב, אך הוא אינו מגדיר עם.

לדעתי, ההזדמנות השלישית שניתנת לבני ישראל להפוך לעם, היא ההזדמנות של מדינת ישראל המודרנית. רק אם נדע להניח במרכז את ענייני העם וניהול המדינה, להפריד מהם את ענייני הדת והאמונה, נוכל להשלים את המשימה ולהפוך לעם בעיני יהוה מחד ולעם (נקודה) מאידך.

[בתמונה: ההזדמנות השלישית שניתנת לבני ישראל להפוך לעם, היא ההזדמנות של מדינת ישראל המודרנית... דוד בן גוריון בהכרזת המדינה (צילום: קרוגר זולטן / לע"ם]

ההקדמה לחוקה האמריקאית, היא דוגמה לחזון אחר לעם מתהווה.

הטקס בהר גריזים והר עיבל, כולל גם סדרה של עניינים ארורים. משה מצווה שהלויים ישמיעו בפני העם סדרה של נושאים שמי שינהג בהם יהיה ארור. שניים בולטים בהקשר המדויק שלהם לישראל 2019:

• ארור מי שפוגע בחלשים בחברה: יט אָר֗וּר מַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט גֵּר־יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאָמַ֥ר כָּל־הָעָ֖ם אָמֵֽן.
• ארור מי שלוקח שוחד: כה אָרוּר֙ לֹקֵ֣חַ שֹׁ֔חַד לְהַכּ֥וֹת נֶ֖פֶשׁ דָּ֣ם נָקִ֑י וְאָמַ֥ר כָּל־הָעָ֖ם אָמֵֽן. השוחד עולה לדרגת רצח חפים מפשע. עד כדי כך.

דברים, פרק כח' - נספח לחוזה הברית

בפרק הקודם, משה מצווה על קיום טכס רב-רושם, בין הר עיבל (קללה) להר גריזים (ברכה), שבו יישבעו בני ישראל אמונים לאלוהים. השבועה כוללת את הדברים הבאים:

1. איסור עבודת אלילים
2. חובת כיבוד אב ואם
3. איסור הכשלת העיוור (כלומר החלש בחברה)
4. איסור הטיית משפט כנגד החלשים בחברה
5. איסורים מסוגים שונים של יחסי מין בתוך המשפחה
6. איסור קיום יחסי מין עם בהמות
7. איסור להרים יד על אחר
8. איסור לקיחת שוחד
9. חובה לקיים התורה הזאת (כלומר, את שמונת הכללים המופיעים למעלה).

אם נבחן את הרשימה – זו נראית רשימה מינימלית לקיום יחסי חברה נאותים. לבד מהנקודה של איסור עבודת אלילים – כל תנאי הברית הם עניינים שבין אדם לחברו ולא בין אדם לאלוהיו.

בפרק הזה, אנחנו מקבלים את הנספח לחוזה. הנספח כולל 14 פסוקים המתארים כמה טוב יהיה לבני ישראל אם יקיימו את הברית (ברכות) ו 54 פסוקים המתארים את כל הרע (קללות) שיבואו על בני ישראל אם לא יקיימו את הברית.

[בתמונה: קללות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Amber_Avalona לאתר Pixabay]

כבר כתבתי בעבר על היחס הלא סימטרי בין ברכות לקללות – תמיד הקללות הן קשות יותר ומרובות יותר.

הברכות בפרק הזה הן ברכות נפלאות ובראשן ההבטחה הארורה בגלל הפרשנות הגזענית שתפסה מקומה במקומותינו: א וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּנְתָ֨נְךָ֜ יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כָּל־גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ.

הקללות בפרק הזה הן אוסף מזעזע ומזוויע. מעניין שמשה אומר לעם שיהוה יביא אותן (את הקללות) על העם באותה שמחה שבה יביא את הברכות: סג וְהָיָה כַּאֲשֶׁר־שָׂ֨שׂ יְהוָ֜ה עֲלֵיכֶ֗ם לְהֵיטִ֣יב אֶתְכֶם֮ וּלְהַרְבּ֣וֹת אֶתְכֶם֒ כֵּ֣ן יָשִׂ֤ישׂ יְהוָה֙ עֲלֵיכֶ֔ם לְהַאֲבִ֥יד אֶתְכֶ֖ם וּלְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וְנִסַּחְתֶּם֙ מֵעַ֣ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ.

הברית עם אלוהים כוללת סקאלה עם קצוות מאוד רחוקים זה מזה. החיים המציאותיים של עם, המורכב ממספר רב של פרטים, נמצאים באיזשהו מקום על הסקאלה. כדי לדעת האם העם נמצא קרוב לסקאלה בצד החיובי או בצד השלילי, נותן משה סימנים (ברכות וקללות).

בני ישראל, כדי שיקבלו את הזכות להיחשב "עליונים על הגויים" צריכים להיות לגמרי מושלמים, להיות בקצה החיובי של הסקאלה!! זה לעולם לא יקרה ולכן לעולם לא נהייה "עליונים".

לעומת זאת, כדי להפוך לעם נחות, מבוזה, גולה מארצו ועוד ועוד קללות, צריכים להיות לגמרי בקצה השלילי של הסקאלה. המיקום על הסקאלה הוא פונקציה של העמידה בתשעת הכללים המופיעים בפרק הקודם.

אני חושב שמשה אומר לנו – עליונים לא תהיו לעולם. תשתדלו תמיד לעמוד בתשעת הכללים כדי להיות רחוקים ככל הניתן מהקצה השלילי של הסקאלה.

בשני הקצוות יהוה שמח; וכאשר אנחנו בין הקצוות יהוה אדיש והאדם (או העם) נשאר כאחראי לבדו על גורלו. זה המצב האידאלי, או כמאמר הרמב"ם – זו דרך האמצע (הבינונית בשפתו).

[בתמונה: הרמב"ם ודרך האמצע (הדרך הבינונית) ... תמונה חופשית לשימוש - בסיווג (CC BY-SA 2.0) - שהועלתה על ידי Spencer Means לאתר flickr]

השחיתות העצומה המתגלה לעינינו חדשות לבקרים, בכל שדרות השלטון (האזרחי והדתי) הופכת את כל העניין של "עם קדוש" ו"עם עליון" וכו', למשהו המנותק לחלוטין ממצבנו האמיתי, הן בעיני העמים האחרים ובוודאי, לפחות לפי הפרשה הזו, בעיני יהוה.

אנחנו קרובים לקצה האדום של הסקאלה. ואנחנו ריבון בארצנו. באנו אל הארץ וניראה ששוב אנחנו שוכחים את התנאים, מבקשים את הברכות וצפויים למנת קללות שסופה מי ישורנה.

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תבוא, לחצו כאן]

מקורות

• ויקיפדיה: פרשת כי תבוא.