[בתמונה: הפקרות... מדוע קטעה ישראל את השתתפותה בפיתוח תותח הלייזר, והמיתה את הפרויקט המוצלח שהיה יכול להצילה ממצב הנחיתות האסטרטגי הקשה שבו היא נמצאת היום? הקריקטורה: מתוך העיתונות הפקיסטנית. היוצר: SABIRNAZAR]

[לאסופת המאמרים בנושא המלחמה הבאה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הכרעה', לחצו כאן]

תת אלוף אמציה חן (פצי) היה מפקד אוגדה. לאחר שחרורו ב- 1991, מונה במילואים כאחראי על הפקת לקחים בצה"ל.

*  *  *

קשה להתעלם מממדי הסיכון הצבאי והמדיני, בפעולות חיל האוויר. אלו מוכוונות, מזה זמן, להרוס את התשתית הטכנולוגית, שבנו "משמרות המהפכה", בלבנון בסוריה ובעיראק, במטרה לשדרג את טילי החיזבאללה, לטווח גדול בהרבה, ליכולת דיוק משופרת, ולהעצמת ההרס בסדרי גודל.

תורת המלחמה הגדירה כיעד הביניים למצביא הנבון, את "שטח ההכרעה". כדי שמשם, יטיח על אויבו את מלא פוטנציאל ההרס שבידיו. לא בכדי, מלאים ספרי ההיסטוריה בהמחשת הקושי הלוגיסטי האדיר, להתייצב בנקודת ההכרעה.

מילון מומחי צה"ל מגדיר את המושג: 'נקודת הכרעה' (decisive point), כנקודה, שיש לרכז בה או למקד כלפיה עוצמה מספקת של המאמץ העיקרי בתזמון נכון, כדי להלום בתורפת האויב, להוציאו מאיזונו ולמוטטו. ערכה של נקודה זו הוא שאפשר לפעול פעולה יעילה ובת סיכוי נגד תורפת האויב, אף שאין ערך זה ניכר תמיד ביתרון גאוגרפי (היא יכולה למשל להיות עיתוי אידאלי מבחינת התוקף...) (אג"ם תוה"ד, 1998, ע' 431).

היום, בזכות הטכנולוגיה, ניתן להגיע לנקודת הכרעה ללא צורך בקרבות הבקעה, וללא התניה בלוגיסטיקה - באמצעות טילי ק"ק, ניתן להביא, בעיתוי הנכון, את כוח ההרס - בדיוק של מטרים ספורים - למטרה. תהיה זו תחנת כוח, בתי חולים, מסלולי המראה, דירי אחסנת מטוסים, ומה לא. גם אם נמעיט בממדי הפגע - אפילו נעצום עיניים ונאטום את אוזנינו - עדיין יעמוד לפנינו איום "שובר שוויון", שנראה כמחדל, המצטייר כחמור אף מזה של מלחמת יום כיפור!

המחדל הזה התחיל דווקא בהחלטה חכמה "רואת פני עתיד", ככזו שהביאה בשנת 1996!!! להסכם משותף "פרס-קלינטון", לפיתוח תותח לייזר. הייתה זו החלטה מרשימה, וביצועה היה מרשים לא פחות. לכדי כך, שבמהלך שמונה השנים הפך הרעיון לאב טיפוס; ואחריו,לסדרת מבחני שיגור והשמדה, שבהם: 28 קטיושות, 5 פגזי תותח, 3 רקטות קוטר גדול, 10 פגזי מרגמה. כל אלה יורטו אחת לאחד...

דהיינו השמדה מושלמת של המטרות למגוונם.

ללא ספק מדובר בהישג ייחודי, שזכה לשבחים רבים, וביניהם מפיו של האלוף בדימוס פרופ' יצחק בן ישראל (ראו תמונה משמאל), בתוקף תפקידו דאז כמפקד מערכת המו"פ. קל וחומר, כאחד שהשתתף וחזה במו עיניו, בחלק מתהליכי הניסוי.

[תמונתו של אלוף במיל יצחק בן ישראל היא נחלת הכלל]

.

[בתמונה: הסכם פרס קלינטון - החלטה וביצוע מרשימים לפיתוח תותח לייזר. צילום: יעקב סער, לע"מ]

אלא מאי: כידוע, למרות שהשקיעה עשרות מיליוני דולרים, קטעה ישראל את השתתפותה בפיתוח התותח. קטיעה מוזרה שאת פשרה נתן למצוא בדו"ח מבקר המדינה 2009 - "הערכות לשעת חירום". כך שגם אם נסלח לאי הסדר בהחלטות לפיתוח "כיפת ברזל", ובעצם כך לדחיקת פרויקט הלייזר, ולהעמדתה של ישראל במצב אסטרטגי בלתי נסבל. אפילו אם נתגמש, ונקבל את "עיגול הפינות" כחלק מובנה במעשה הציוני. עדיין עומדות שאלות רבות לפתחם של מקבלי ההחלטות במערכת הביטחון לדורותיהם.

נתמקד בשתיים מאלה, ונשאל:

מדוע פרויקט ה"נאוטילוס" - המהווה פריצת דרך, במישור האסטרטגי, המדעי והכלכלי, כזה שהושג בין השאר בזכות אנשי המו"פ שלנו, ובכספי המדינה - נזרק לערמת הגרוטאות ככלי אין חפץ?

מדוע לאחר זיהוי ודאי של נקודות התורפה (טכניות וכלכליות) של "כיפת ברזל", ומגבלות הטווח של ה"לייזר המוצק", מתמיד הממסד הביטחוני, להתעלם מהישגי מבחן "הנאוטילוס" בשנים 2004/2000? שהרי מאז, בזכות הטכנולוגיה שהעמידה ומעמידה פתרונות, הפכו טיעוני המתנגדים לנפיחה, שמזמן נעלמה כלא הייתה!

נמתין לתשובות, בתקווה שלא נדרש "לעלות על הבסטיליה/שדרות רוטשילד שלנו"!

[בתמונה: בתקווה שלא נדרש "לעלות על הבסטיליה"... ההשתלטות על הבסטיליה ב-14 ביולי 1789, ציור מאת ז'אן-פייר-לואי-לורן הואל. התמונה היא נחלת הכלל]

בהצדעה לעמותת "מגן לעורף", שומרי החומות!

[לאסופת המאמרים בנושא המלחמה הבאה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הכרעה', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• אג"ם-תוה"ד (1998), המילון למונחי צה"ל, תל אביב: צה"ל, מטכ"ל.