[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי aitoff לאתר Pixabay]
[לאוסף המאמרים על השתנות, שינוי ארגוני ועל שינוי בכלל, לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
בעיתון מקור ראשון מהיום היטיב, לטעמי, חגי סגל לנתח את המצב הפוליטי:
"רוב הציבור" - כך כתב - "עדיין מחזיק בדעות ימניות. אבל, כבר לא מצביע למפלגות ימין מובהקות. הוא העניש השבוע את הליכוד; ולמעשה, גם את שלוש המפלגות הדתיות, שאמנם עלו במספר המנדטים, אך ירדו קשות במשקל.
ממשלת ימין-דתיים הפכה בן לילה, מתרחיש פוליטי שגרתי לנוסטלגיה. מרכיביה השונים אינם יכולים לנחם את עצמם בטענה, שמדובר בתקלה רגעית. הם זקוקים לחשבון נפש מקיף לקראת הבחירות הבאות, בתקווה שתתקיימנה, הפעם, מאוחר ככל האפשר" (ראו תמונת הכתבה משמאל למטה)...
דומה שהתיאור הזה קולע ממש לבעיית הציונות הדתית.
אבחון עומק ליסודות הבעיה כ'מחלה כרונית' מצוי בספרו ובמשנתו של יואב שורק. הוא תיאר את הציונות הדתית בהמשלה לאדם שעומד על המזח: רגל אחת - דתית אורתודוקסית נשארת צמודה למזח; בעוד הרגל השנייה -הציונית - מונחת על הספינה הציונית, המתנתקת מן המזח ביציאה להפלגה.
זה מצב יסוד בלתי פתור; ובן אדם כזה - שלא מוכן לעזוב את הרגל מהמזח - יקרוס אל הים.
כאן, זקוקים להתגלות מנהיגותית שתצליח להפוך את המשבר להזדמנות, כמנוע לשינוי שנדרש במלוא הממדים, מאז משבר ההתנתקות.
הבחירות השניות אותן עברנו, מלמדות אותנו שיעור בהלכות מערכות מורכבות: עד כמה כל אירוע מהסוג המורכב ביסודו, הוא יחידי וראשוני ובלתי ניתן לחיזוי לינארי.
לאחר בחירות אפריל 2019 והקשיים להקים ממשלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, העריך שאם ילך שנית אל העם, יצליח לתקן את אבדן הקולות של מפלגות בנט-שקד ופיגלין; ויהיו לו בכיס תוספת של שבעה מנדטים. ככה יוכל בקלות לבסס ממשלת ימין.
אלא שאירוע הבחירות השני סרב להיות מופע, ברצף סידרתי של אירועים חוזרים ונשנים, בדפוס בעל קביעות. בשינוי העתים משתנות הנסיבות; ומשתנה ההקשר כולו; וכמו שאמר הרקליטוס: ״אין אדם טובל באותו הנהר פעמים״.
גם פלגי הציונות הדתית התנהלו בעיוורון מלא למול השתנות הנסיבות. לאנשי הלכה במורשת האורתודוקסיה, יש נטייה קבועה להתעלמות מהשלכותיו של הקשר, על הדינמיקה של שיקול הדעת ההלכתי. כך קורה, שגם בשאלות החיים שמעבר לשולחן ערוך, לאנשים האלה אין רגישות להקשר: אם מה שעשה סבא, בהתנהלותו הדתית, ממשיך להיות אמת המידה לדרך החיים בהווה, אז למה שניתן דעתנו לשאלות של הקשר?
