[בתמונה: מקדונלדס כסמל של קולוניאליזם תרבותי... התמונהנוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Anthony92931. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[למאמר המקורי של פרופ' יצחק אדיג'ס (באנגלית) בבלוג שלו, לחצו כאן]

מומחה הארגון, פרופ' יצחק אדיג'ס (ראו תמונה משמאל), פרסם בבלוג שלוב-20 בספטמבר 2019 (באנגלית; זְכֻיּוֹת שְׁמוּרוֹת ©) מאמר בנושא הקולוניאליזם התרבותי של התרבות המערבית בכלל וארצות הברית בפרט. 

זוהי זוית ראיה מעניינת של ישראלי שמתגורר שנים בארצות הברית. בשל העניין שבהם הבאתי את הדברים לפניכם, כאן מתורגמים לעברית.

[בתמונה משמאל; יצחק אדיג'ס, צלם לא ידוע, מתוך אתר VK)

כותב אדיג'ס: "...

במדינת ישראל (הוא ישראלי, זוכרים?) סיפרו פעם לראש הממשלה לשעבר, לוי אשכול "יש בצורת".

"אה, לא!" נזעק אשכול... "איפה?"

"בישראל כמובן", השיבו.

"אה," נאנח אשכול בהקלה. "לרגע דאגתי. חשבתי שזה באמריקה..."

לוי אשכול (ראו תמונה משמאל למטה) לא לבד... מדינות רבות מסתכלות על אמריקה ותלויות בה. אמריקה היא מודל, שצעירים במיוחד מנסים להעתיק. זו מדינה עם חופש לפעילות כלכלית, שמעניקה תחושה, שהשמיים הם הגבול. גם החופש התרבותי של אמריקה מושך אנשים ברחבי העולם. התרבות שלה נראית חדשה, מודרנית, פתוחה לשינוי ומרגשת.

אמריקה היא אמת המידה כמעט להכל: אמת המידה התרבותית, המדד הפוליטי והמדד הכלכלי. אבל 'אין ארוחות חינם', ויש גם את הצד האחר, השלילי. אני מכנה אותו בשם: קולוניאליזם תרבותי אמריקאי.

[תמונתו של ראש הממשלה, לוי אשכול, משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי לשכת העיתונות הממשלתית. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

כשהייתי ברוסיה בשנת 1991 - כאשר ברית המועצות הייתה על סף התפרקות - הלכתי למקדונלד'ס האחת והיחידה במוסקבה. התור השתרך סביב הרחוב. חיכיתי יותר משעה. מאות אנשים עמדו בתור לקנות המבורגר אמריקאי... כיום, סביב כל פינה תוכלו למצוא מקדונלד'ס, KFC, פיצה דומינו ועוד רשתו אמריקניות; אבל, כמעט ולא מסעדות רוסיות מקוריות, עם מוזיקה רוסית ועיצוב רוסי.

במדינות קטנות כמו מקדוניה, שם נולדתי, צריך לחפש מסעדה שמנגנת מוזיקה לאומית. במקום זאת, מנוגנת מוזיקה אמריקאית בכל מקום. צעירים כבר לא רוקדים ריקודי עם לאומיים למוזיקה עממית לאומית, למעט בחתונות. הם מעדיפים לרקוד בדיסקוטקים לצלילי מוזיקה אמריקאית.

בגוואדלח'רה שבמקסיקו, קשה למצוא מסעדה טובה אחת נעם אוכל מקומי טוב ומוזיקת ​​מריאצ'י משובחת. זאת, למרות שגואדלח'רה היא המקור של מוזיקת ה​​מריאצ'י. עם זאת, אפשר למצוא בה בקלות מקומות שינגנו מוזיקת ​​ג'אז, רוק, ראפ, וכדומה.

יום אחד בסיור ההרצאות שלי, נחתתי בלימה שבפרו. באופן טבעי, התרגשתי לבקר במדינה זרה ולחוות את האוכל, המוסיקה והלבוש הלאומי שלהם. כשעברתי בשדה התעופה, שמתי לב שמתנגנת אותה מוסיקה שהתנגנה, כשעזבתי את סן פרנסיסקו.

[בתמונה: פרו... מי יגן מפני ה'קולוניאליזם התרבותי' על התלבושות הלאומיות? הריקודים? המאכלים?. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Alex_Phillc לאתר Pixabay]

בבלגרד, סרביה, בה גדלתי, חיפשתי מעדן מקומי בשם בורק, מאפה שעשוי עם תרד וגבינת פטה, שאני מצפה תמיד לאכול, ברגע שאני נוחת. פעם, הוא היה זמין בכל פינת רחוב. לא עוד. עכשיו הכל פיצה והמבורגרים, בין אם הם ממקדונלד או מבורגר קינג.

אפילו באיראן - הנחשבת כיום לאויבה של אמריקה - צעירים מעדיפים מוסיקה אמריקאית ולבוש אמריקאי. המוזיקה הלאומית המקומית מביישת אותם; וגם לא תראו אותם לבושים בבגדים לאומיים.

זה הרע שב"קולוניאליזם התרבותי"... הנהיה אחר התרבות האמריקאית הורסת אוכל מוזיקה וריקודים מקומיים. ככל שאנשים מנסים להפוך לאמריקאים יותר, הם מדכאים את זהותם הלאומית.

על אונסק"ו להגן לא רק על מבנים ואתרים היסטוריים לדורות הבאים, אלא גם להגן על אוכלים לאומיים, מוזיקה וריקודים. זאת, על מנת שהמגוון יוכל להמשיך לשגשג. עלינו להבטיח שהקולוניאליזם התרבותי לא יהרוס את היופי והעושר שבכל מדינה ואצל כל קבוצה אתנית!

[למאמר: 'מגוון: היתרון שבשוני!', לחצו כאן]