עודכן ב- 25 בספטמבר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שלישי מתוך ארבעה על תופעת התשובה. למאמרים האחרים לחצו כאן:

• גרשון הכהן: בשורת התשובה – תופעה שמעל לטבע;
• פנחס יחזקאלי: עולמם של שוטרים – חוזרים בתשובה;
• אבי הראל: התאולוגיה של התשובה לפי רבי סעדיה גאון.

*  *  *

במרכז פרשת נצבים בספר דברים, עומד טקס הברית בין האל לבני ישראל כדלקמן:

"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחטב עציך עד שאב מימיך. לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו, אשר ה' אלהיך כרת עמך היום" [1].

הברית הזאת אינה מחייבת רק את הדור הנוכחי אלא את כל הדורות הבאים, כפי שנאמר בהמשך הפסוקים: "את אשר ישנו פה עמנו, עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו היום". לשון אחר, אי אפשר לטעון כי ברית זאת תקפה לשעתה אלא לתמיד.

בהמשך הפרשה, מופיע רעיון חופש הרצון[2]. רעיון זה קשור לטקס הברית קשר בל ינתק, באומרו, שכל יחיד יכול לעשות כרצונו, לקבל את דבר הברית או להפר אותה על פי שקולו האישי. אמנם הברית בפרשה היא ברית של עם, אולם אין משמעות של ממש לרעיון חופש הרצון של הציבור. מכן אנו למדים שהמקרא הטיל על כל אחד ואחד את כובד האחריות לגבי בחירתו האישית. שיקול דעת זה, עלול או עשוי להשפיע על גורל העם כולו.

[בתמונה: תשובה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

לאחר הבאת רעיון חופש הרצון, מובא רעיון התשובה, שאף הוא קשור לטקס הברית וחופש הרצון. התשובה מובאת בהקשר לבחירתו האישית של היחיד, בחירה לא טובה שהביאה אותו עד אבדן. הדרך לחזור למסלול הברית האמורה היא החזרה בתשובה. המונח תשובה איננו מונח מקראי אלא יסודו בספרות חז"ל. למרות זאת השורש שוב, שממנו נגזר המונח תשובה, נפוץ מאוד במקרא, ושימושיו והקשריו משיקים לחרטה, עזיבת דרך שלילית או חטא, שינוי דרך חיים והתקרבות אל האל המקראי כדלקמן:" אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל"[3], "לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל-יְהוָה, כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ; יַךְ, וְיַחְבְּשֵׁנוּ" [4], ועוד רבים בסגנון זה.

לעיתים יוצר המקרא זיקה בין החזרה בתשובה של האדם אל האל לבין שיבת האל ממחשבתו הרעה: "וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים, הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה, וְיִקְרְאוּ אֶל-אֱלֹהִים, בְּחָזְקָה; וְיָשֻׁבוּ, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וּמִן-הֶחָמָס, אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם.  מִי-יוֹדֵעַ יָשׁוּב, וְנִחַם הָאֱלֹהִים; וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְלֹא נֹאבֵד.  וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי-שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה; וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים, עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת-לָהֶם--וְלֹא עָשָׂה" [5], וכן – "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, שׁוּבוּ אֵלַי, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת--וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת" [6].

ככלל, רעיון התשובה בתפיסה הישראלית הינה בגדר חידוש גמור מול דתות המזרח הקדום. דתות אליליות אלה הכירו את המונחים של וידוי כפרה ומחילה, אולם רעיון התשובה במובן של עזיבת החטא ומחיקתו באופן מוחלט לא היה קיים אצלן כלל ועיקר. לפי התפיסה הישראלית המוכרת לנו, החטא הינו ביטוי לחופש הרצון של האדם, והעונש הוא התגובה האלוהית אליו. התשובה אף היא ביטוי מובהק לרעיון הבחירה החופשית של היחיד. התשובה הכוללת חרטה ועזיבת החטא מסמלת שינוי תודעתי אצל היחיד, שינוי שגורר בדרך כלל גם שינוי ברצונו של האל. השינוי אצל האדם אינו יכול להיות מהשפה ולחוץ, אלא שינוי מעמיק ומתמיד, בכדי שיעשה רושם על האל.

כך זה בא לידי ביטוי בפרשה שלנו – ראשית הכרה בחטא: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הגויים אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" [7]. הרעיון של פסוק זה הוא שהסבל של הגלות יעורר את אלו שגלו על סיבת סבלם.

[בתמונה: רעיון התשובה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי gerson_rodriguez לאתר Pixabay]

רק לאחר התהליך הנפשי של התשובה, נאמר בפסוק הבא: "וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ ", כלומר מתן ביטוי מעשי לתהליך התשובה, המפסיקה בפועל את החטא, ובעקבות זאת ציות לדבר האל. כאמור התיקון הזה חייב להיות מעמיק ואמיתי כדברי הפסוק הקודם: "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". רק אז, לאחר הכרת החטא, עזיבתו והחזרה למסלול של קיום דבר ה', מגיע השלב הבא בפסוק ג', והוא:" וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה". היות והחוטאים שבים אל מצבם הקודם קודם חטאם, האל משיבם למצבם הקודם.

כאמור, רעיון התשובה הוא רעיון מאוחר יחסית במקרא, ובתרבויות המזרח הקדום רווחה ההנחה כי אין פתרון לחטא האדם אלא בענישה קשה. רק העונש לפי תפיסה זו יכול לכפר או למרק את החטא. חורבן ממלכת הצפון, ולאחריה חורבן ממלכת יהודה, יצרו במקרא הד חזק של תחושת אשמה, והעם חש שהוא נושא על גבו את משא החטאים מהעבר ומההווה. הגלות שביצעו האשורים במאה השמינית לפני הספירה, נתפסה כעונש בגלל עבודה זרה:" זָנַח עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן חָרָה אַפִּי בָּם עַד מָתַי לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן. ו כִּי מִיִּשְׂרָאֵל וְהוּא חָרָשׁ עָשָׂהוּ וְלֹא אֱלֹהִים הוּא כִּי שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן. ז כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ קָמָה אֵין לוֹ צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה קֶּמַח אוּלַי יַעֲשֶׂה זָרִים יִבְלָעֻהוּ. ח נִבְלַע יִשְׂרָאֵל עַתָּה הָיוּ בַגּוֹיִם כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ. ט כִּי הֵמָּה עָלוּ אַשּׁוּר פֶּרֶא בּוֹדֵד לוֹ אֶפְרַיִם הִתְנוּ אֲהָבִים. י גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָׂרִים. יא כִּי הִרְבָּה אֶפְרַיִם מִזְבְּחֹת לַחֲטֹא הָיוּ לוֹ מִזְבְּחוֹת לַחֲטֹא". יב אכתוב [אֶכְתָּב] לוֹ רבו [רֻבֵּי] תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ. יג זִבְחֵי הַבְהָבַי יִזְבְּחוּ בָשָׂר וַיֹּאכֵלוּ יְהוָה לֹא רָצָם עַתָּה יִזְכֹּר עֲו‍ֹנָם וְיִפְקֹד חַטֹּאותָם הֵמָּה מִצְרַיִם יָשׁוּבוּ" [8].

לאחר מכן, גלות בבל חידדה את התחושות הללו, והקצינה אותן עד למחשבה כי האל עזב את הארץ. המענה של הנביאים היה לשוב אל ה', וכך לאחות את הקרע בין העם ובין אלוהיו. התשובה הייתה אם כן, לתקווה גדולה. אמנם, במאה השמינית לפני הספירה, האשורים הגלו עמים רבים אחרים, שרצו לחזור לארצם, אולם גלות עשרת השבטים נתפסה גם במימד הדתי ולא רק במישור הפוליטי.

[בתמונה: תשובה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי qpte89 לאתר Pixabay]

אחרית דבר

תהליך התשובה המתואר בפרשתנו, הוא תוצר של העונש שפקד את העם בגלל מעשיו. ברם, בספרי הנבואה מקובלת הגישה כי התשובה באה על מנת למנוע את העונש הממשמש ובא. לפי תפיסה זו, כאשר העונש מגיע משמעו שהעם לא הפנים את גודל השעה ולא חזר בתשובה. שתי השיטות הללו מופיעות אחת ליד רעותה בספרי הנבואה, ויש בהן השלמה. על האדם היחיד מוטלת החובה לשוב מחטאו אל האל, כדי להינצל מרוע הגזרה. אם לא ישוב ייענש בחומרה. אולם גם לאחר התחלת הענישה יכול האדם לשפר את מעשיו ולסיים את סגאת הסבל. מכל מקום, בספר דברים סוגיית התשובה קשורה לבואה של פורענות, ותכליתה של התשובה לפי קו חשיבה זה הינו איחוי הקרע בין העם לאלוהיו.

[לאוסף המאמרים על פרשת ניצבים, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ניצבים.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ניצבים באתר ייצור ידע, 21/9/19.

[1] דברים, פרק כ"ט,  פסוקים: ט-יא.

[2] על רעיון חופש הרצון הרחבנו במקום אחר – אבי הראל, לב לדעת ועיניים לראות, עיקרון הבחירה החופשית, ייצור ידע, ספטמבר, 2016; אבי הראל, עקרון הבחירה החופשית לפי לוי בן גרשון, ייצור ידע, ספטמבר 2018.

[3] יחזקאל, פרק ל"ג, פסוק י"א,

[4] הושע, פרק ו', פסוק א'.

[5] יונה, פרק ג', פסוקים: ח' – י'.

[6] זכריה, פרק א', פסוק ג'.

[7] דברים, פרק ל', פסוק א'.

[8] הושע, פרק ח', פסוקים: ה' – י"ג.