תקציר: חיים ומוות בידי הלשון… ה'מוות' לעניין זה הוא התוצאה של חוסר נכונות החברה לקבל את אותם אנשים שלא היו מסוגלים לרכוש את ההביטוס שהחברה דורשת. הפתרון הוא לא לתת לשָׂפָה מקום להשפיע, אלא להשאיר את ההשפעה לבני האדם…

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי markusspiske לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים אודות אוטיזם ומשמעותו, לחצו כאן]

עודכן ב- 4 באפריל 2023

כוכב פז היא יועצת תעסוקה לאנשים עם מוגבלויות; ומטפלת בסאונד הילינג - טיפול באמצעות צלילים, קערות טיבטיות גונגים וקולנים.

עבדה בעבר עם נערות בסיכון ולאחר מכן שימשה כמנהלת תחום תעסוקה לאנשים עם מוגבלויות בפרויקט של הביטוח הלאומי.

כרגע, מנהלת פרויקט תעסוקה לצעירים עם מוגבלויות, בבית הספר בטב"ע.

*  *  *

'מטבע לשון' הוא מונח הלקוח מתחום הבלשנות, המוכר לרוב בני האדם כ'שפה'. אותה שפה מורכבת מחוקים דקדוקיים, חוקים חברתיים, ומהלכים; המתרחשים, בחלוף הזמן, ומשפיעים על העשרתה ופיתוחה.

ישנן מאות שפות המדוברות (ולעיתים לא מדוברות) בכל העולם; ולכל אחת מן השפות קריטריונים וחוקים משלה. את השפה כוננו בני האדם, במהלך הזמן, בכדי להקל על תהליך האינטראקציה בין בני האדם, להבנה מלאה של רצון האחר. מנקודת מבט עילית, ניתן להסתכל על השפה כמקבץ מילים ומחוות, המקלות על האדם להביע את מחשבותיו ורגשותיו אל מול אדם - או קבוצה - אחרים. אך האם כך הדברים?

אז כפי שנאמר, השפה מושתתת על חוקים דקדוקיים, מהלכים תלויי זמן, המשנים אותה. אך, האם בעזרת קריטריונים אלה אכן ניתן לבנות שפה?

[בתמונה: לבנות שפה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי wilhei mages לאתר Pixabay]

שפה איננה כלי המשרת את כל יודעיה!

ובכן, לא. אומנם רוב בני האדם סבורים כי השפה היא כלי המשרת את כל יודעיה; אך בפועל, הדברים שונים לחלוטין. מעבר לחוקים שצוינו לעיל, מתחברת מערכת חוקים חברתיים ותרבותיים; שמשפיעים על כינון השפה לאורך כל התהליך. אותם חוקים חברתיים ותרבותיים, לאו דווקא מדוברים ומקבלים את "התואר" קריטריונים של השפה, אך הם אלה שמשפיעים על רוב המשתמשים בה.

כמקרה בוחן ניתן לבחון את השפה העברית המשתנה - בצורה דינמית לחלוטין - לכל אורך ההיסטוריה. בתקופה בה הוקמה המדינה, מילים כמו: ציונות, יהדות, גלות (כניגוד) עבודת כפיים, צבא, כוח, לאום - הן המילים אשר תפסו מקום בזרם המרכזי של השפה העברית.

'זרם מרכזי' משמעו, שישנו גם 'זרם צדדי'. אותו זרם צדדי הם האנשים שבחרו (לעיתים לא בחרו) שלא להשתמש באותן מילים הרווחות בתרבות השלטת. אותו זרם אשר לא משתמש במילים אלה מקבל בצורה כפויה את הכותרת 'זרם צדדי'. בני האדם מטבעם יצורים חברתיים; ולכן, ישנו צורך לייצר הדרה מהזרם המרכזי את כל מי שלא עונה על אותם קריטריונים שנבנו על ידי חוקים חברתיים ותרבותיים.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

אותה הדרה מדוברת נעשית בצורה כפויה, ללא שום התחשבות בסיבה בה אותו מיעוט בחר שלא להשתמש במילים הרווחות בזרם המרכזי, בתרבות אליו הוא משתייך. החוקים התרבותיים כוללים בתוכם סימנים, מחוות, תנועות, הבעות פנים, צורת הגייה וכמובן מילים. לכאורה לא נראה כי החוקים התרבותיים יכולים לגרור השפעה גדולה כל כך כמו הדרה, אז איך הדבר מתרחש? הבניית החוקים הלשוניים תרבותיים נעשים בתהליך ארוך; שבו אנשים, בעמדות מפתח בזרם המרכזי, מכתיבים את החוקים החברתיים; ולשאר החברה סביב נותרות שתי אפשרויות:

• האחת היא ללמוד מהם החוקים ולהתנהל על פיהם;
• ומנגד האופציה השנייה היא, לסרב לקבל את החוקים המדוברים וכפי שצוין, להפוך ל"זרם צדדי".

בורדייה בחן את המונח הון תרבותי וחילק אותו לשלוש צורות; כשהרלוונטי לנושא זה הוא ההון התרבותי המופנם. ההון התרבותי המופנם הוא תהליך אשר עובר אדם, שמקנה לו כלים להבנת "חוקי המשחק"; משמע, איך עליו להתנהג בחברה. המונח הון לקוח מעולם הכלכלה; והוא מייצג את מכלול הנכסים העומדים לרשותו של האדם. השימוש במילה הון בתוספת תרבותי היא שמעבירה את המסר שבו – ידיעת החוקים התרבותיים משתווה (ולעיתים מקנה/ מתעלה) על נכסים חומריים. בחברה תובענית, שבה אין מקום לכולם, מוגדרים קריטריונים חברתיים המקנים לאדם העומד בהם מעמד של "כבוד" בזרם המרכזי. כאשר האדם עומד בקריטריונים המוצבים על ידי החברה, הוא רוכש לעצמו את ההביטוס. ההביטוס הוא  המערכת של ההתנהגויות, התבטאויות והעדפות של האדם, שנוצרו על ידי תהליך הקריטריונים התרבותיים בשפה (בורדייה, 1976).

חשוב לציין כי העולם מתבסס על ניגודים בינאריים, אם יש זרם מרכזי מן ההכרח שיהיה גם זרם צדדי/ שולי, אך למה? את הזרם המרכזי ניתן להסביר עם הטענה בה האדם מטבעו הוא יצור חברתי ולכן נוצר חיבור בין בני אדם דומים. ממבט אל המילה "דומים" עולה עוד שאלה – האם בני האדם נולדו דומים או שמא נהיו דומים? אין ספק שהתשובה לשאלה היא שבני האדם נולדו שונים לחלוטין אחד מן השני; אך בשל הטבע החברתי שלהם, רצו להשתייך לקבוצה חזקה ומרכזית, שתעניק תועלת לכל המשתתפים בה. ולכן, הזרם הצדדי מורכב מאנשים ש"לא מסוגלים" לענות על הקריטריונים של אותה קבוצה מרכזית; לא יתרמו כלום לקבוצה; ולכן הם מודרים.

[בתמונה: העולם מתבסס על ניגודים בינאריים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt  לאתר Pixabay]

סיבה נוספת להדרה זו נובעת מתוך אינסטינקט - הטבוע באדם מתחילת האבולוציה - להישמר. האדם נשמר מהלא נודע/מהזר. כאשר הלא נודע לא נוכח, ולא לוקח חלק בחייו, האדם מרגיש שמור ובטוח. לכן, מכיוון שרק במצב של חוסר הלא נודע בחייו של האדם הנורמטיבי האדם מרגיש מוגן, הלא נודע הופך לאחר ולזר, וכך נוצרת החברה המשנית, הזרם הצדדי. בכדי שיוכל האדם לקטלג את אותה חברה כזרם צדדי, עליו להשתמש במילה זרם; וכיוצא מכך גם לחברה זו, צדדית ככל שתהיה ישנן קריטריונים תרבותיים חברתיים, שמשמשים כעמודי התווך המחזיקים את החברה תחת התואר – זרם.

עד כה ניתן להסיק כי בחירת המילים, המחוות, התנועות וכל מה שנכלל תחת ההביטוס היא החלטה הרת גורל, שעלולה לקבוע לאיזה זרם האדם ישתייך - ברוב המקרים - לשארית חייו. התהליך של קבלת ההביטוס מהחברה הוא לא תהליך מסובך. הוא תהליך בו עומדת החלטה אחת – האם לקבל אותו או לא. אך  מה על אותם אנשים שמבחינה קוגניטיבית אינם מסוגלים לקבל את אותו הביטוס?

הוגת דעות נוספת - המדברת על ההדרה כדרך הלשון - היא טוני מוריסון (ראו תמונה משמאל). היא שהצליחה להסב את תשומת הלב לגודל המשמעות והאחריות שנובעת משימוש בשפה.

[תמונתו של טוני מוריסון נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידה. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

טוני מוריסון נאמה אל מול חברי האקדמיה השוודית, נאום שבתחילתו נשמע כסיפור נעים; אך בהמשך נאומה התגלה כי המסר העובר בו הוא שהביא אותה לעמוד אל מול חברי האקדמיה השוודית. "האקדמיה השוודית" הן צמד מילים המתארות במדויק את הקוטביות בין טוני מוריסון סופרת שחורה, אל מול האקדמיה השוודית המתיימרת להיות מרכז הידע וטיבו. במקרה זה טוני מוריסון היא שמייצגת את אותו זרם צדדי; וחברי האקדמיה השוודית מייצגים את הזרם המרכזי, שמתווה את הכללים החברתיים (מוריסון, 1993).

טוני מוריסון השתמשה בנאומה בסיפור עם מוכר; ושכתבה אותו, בכדי שישרת את צרכיה להעברת המסר בבהירות. כשהיא עמדה אל מול חברי האקדמיה השוודית; לבטח הם היו בטוחים, שהם מכירים את הסיפור, מכירים את הנמשל ומבינים את אופי דבריה של מוריסון, אך לא כך היו הדברים. מוריסון בחרה להשתמש בסיפור מוכר בכוונה תחילה דווקא בכדי לייצר את הדיסוננס בין הרצוי למצוי. השימוש במילה רצוי מייצגת נאמנה את הקריטריונים אותם הכתיבה התרבות המערבית, על פי אותם קריטריונים מוריסון היא אישה שחורה ולבטח היא משתמשת בסיפור המוכר כי כך נהוג, אך היא שיכתבה את הסיפור בכדי להראות את ההפך המוחלט.

השימוש מחדש של מוריסון בדמויות, היא חלק עיקרי בהעברת המסר אל חברי האקדמיה השוודית. הזקנה בסיפור המקורי נתפסת כחכמה אשר עומדת למבחן על ידי הנערים, בסיפורה של מוריסון אותה אישה זקנה מייצגת את טוני מוריסון עצמה. ב'סיפורי עם' מהסוג הזה, זקנה מייצגת חכמה, אך מוריסון הוסיפה אלמנט חשוב מעבר לייחוס החכמה לזקנה – הרעיון בו החוץ מסוגל להבין את טיב ואיכות האדם על סמך סממנים חיצוניים. מוריסון השתמשה בדמותה של הציפור כאלגוריה לשפה: ציפור קטנה ושברירית, שנמצאת בידיהם של נערים. הכוח להרוג אותה או להשאיר אותה בחיים נתונה בידי אותם נערים.

מושג האחריות בסיפור גם הוא עיקרי, הנערים מטילים את האחריות לחייה של הציפור בידי הזקנה; ואילו הזקנה מטילה את האחריות על הנערים. המהלך של הטלת האחריות הוא שמדגיש את חוסר היכולת של מיעוט להילחם בשפה השלטת, במשחקי הכוח של החברה. נראה כי הנערים נותנים לזקנה לבחור, האם הלשון תחיה או תמות, אך לא משנה מה תבחר הזקנה, הנערים יעשו את ההפך המוחלט כדי להוכיח שהיא טועה. לכן, הבחירה לא נמצאת באמת בידיו של המיעוט. הבחירה היא בידיו של הזרם המרכזי, שאותו מייצגים הנערים. הם בעמדת הכוח.

טוני מוריסון מייצרת מהלך מתמשך לאורך כל נאומה, במהלך הסיפור בו היא מראה את כוחו של הזרם המרכזי. היא משתמשת במונחים 'שפה חיה' ו'שפה מתה', את השפה החיה היא מייחסת אל השפה המגוונת והלא ממושטרת ולעומת זאת את השפה המתה אל מוסדות האקדמיה. לקראת סוף הסיפור מוריסון הופכת את היוצרות ונראה כי תפקיד הנערים והזקנה התחלפו, הנערים הם שמבקשים את השפה, להפוך אותה לחיה והזקנה לא משתפת איתם פעולה בכדי להדגיש את נחיצות שיתוף הפעולה בין הנערים לזקנה לשם חיותה של השפה.

"[...] כשהילדים גומרים לדבר משתררת שוב שתיקה, עד שהאישה מפירה אותה. "סוף-סוף", היא אומרת, " אני בוטחת בכם עכשיו. אני מפקידה בידיכם את הציפור שאינה בידיכם כי באמת תפסתם. כמה נהדר הדבר הזה שעשינו יחד". כך מסתיים נאומה של טוני מוריסון בפני חברי האקדמיה, סיום הסיפור הוא שמצביע על הצעד אותו נוקטת מוריסון בכדי להחיות את אותה שפה מתה. מוריסון מראה בכך את השפעות הנרטיב הלשוני הגדול ובו בעת על ביטולו את הנרטיבים הקטנים. אין ספק שגם במדינות רחוקות, בזמנים שונים, תרבות אחרת לחלוטין השפה היא המשפיעה העיקרית על כינון התרבות בכלל ועל הצבת תנאים מקדימים לשיוך אל התרבות בפרט.

ז'אן-פרנסואה ליוטר (ראו תמונה משמאל) היה הוגה דעות צרפתי אשר שם גם הוא את הדגש על משמעות השפה, השלכותיה ועל ההדרה. בכל שדה שיח פועלים על פי כללים, כל שדות השיח יחד מהווים את כל שדות השיח של חברה נתונה. לכל שדה יש כללים משל עצמו שקובעים מה נחשב באותו שדה כהיגד לגיטימי.

[תמונתו של ז'אן-פרנסואה ליוטר נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bracha L. Ettinger. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

ליוטר מתאר את שדות השיח כ ”משחקי לשון”. כל שיח הוא משחק לשון - משחק מבוסס על כללים, על חוזה מפורש בין השחקנים. החוקים הם לא חוקים טבעיים אלא קהילה מסוימת קובעת את החוקים. כל היגד הוא למעשה מהלך במשחק, ואם אין כללים אפשר לומר שאין משחק. כל משחק מציית לכללים שהקהילה מכתיבה אותם (ליוטר, 1999).

ליוטר השתמש במונח "דיפרנד" בכדי לבקר את המגבלות של מוסדות הצדק ושל כל אותם אופני השיפוט, שמבוססים על העיקרון המודרני של הטוטליות שמזוהה עם כל הנרטיבים הגדולים.

.

[בתמונה משמאל: כריכת הגרסה העברית של הספר: 'המצב הפוסטמודרני' לז'אן פרנסואה ליוטר, שראה אור ב- 1999 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

הנרטיב הגדול הוא הזרם המרכזי והגדרת הדיפרנד הוא המחלוקת סביב הניב המדובר. דוגמה לכך היא אניטה היל, משפטנית אשר הוטרדה מינית על ידי שופט והגישה את תלונתה לבית המשפט לאחר 10 שנים. כשהתלוננה נשאלה למה רק עכשיו אחרי עשר שנים? תשובתה הייתה שלפני עשר שנים היא לא הכירה את הניב המדובר ולכן לא יכלה להגיש תביעה. אניטה היל היא הדוגמה לכוחה של השפה.

חיבור דעות ההוגים, בשילוב המונחים אותם טבעו בשפה, מקנה לקורא פרספקטיבה שונה לחלוטין על מקומה וכוח השפעתה של השפה, ולכן השאלה שנשאלה בתחילת הטקסט – אך מה על אותם אנשים שמבחינה קוגניטיבית אינם מסוגלים לקבל את אותו הביטוס, בעינה עומדת. ובכן, אדם הסובל מתסמונת האספרגר הוא אדם שאין ביכולתו לרכוש את ההביטוס וכפי שכבר צוין, באופן כפוי מודר מן החברה. על אדם כזה מוטלת הגזירה להיות הדיפרנד לאורך כל ימיי חייו ללא שום יכולת בחירה או תמרון במרחב הציבורי. המרחב האישי של הלוקים באספרגר עשיר מאוד, בעלי אינטליגנציה גבוהה מהרגיל, יכולת גבוהה לקליטה ולמידת שפות ויצירתיות.

אותו אדם הלוקה בתסמונת האספרגר ומתמודד עם גורלו הידוע מראש מעדיף מטבע הדברים להימנע ממגעים חברתיים גם בשל חוסר יכולתו להבינם וגם בשל הדרתו מהזרם המרכזי. כפי שצוין אדם הוא יצור חברתי ולכן העולם מתחלק לזרמים רבים, עוד צוין כי גם הזרמים הצדדיים הם בעלי קריטריונים ומהווים מעין "תנאי קבלה". ולכן, חיים ומוות בידי הלשון, כך משתמע מדברי החוקרים הנ"ל, ה'מוות' לעניין זה הוא התוצאה של חוסר נכונות החברה לקבל את אותם אנשים שלא היו מסוגלים לרכוש את ההביטוס שהחברה דורשת. הפתרון הוא לא לתת לשָׂפָה מקום להשפיע, אלא להשאיר את ההשפעה בידי בני האדם...

[בתמונה: הזרם המרכזי והזרם הצדדי... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[לקובץ המאמרים אודות אוטיזם ומשמעותו, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים אודות אוטיזם ומשמעותו.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), אוטיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 19/10/19.
• בורדיה פ' (1976), על כמה מתכונות השדה, תרגום: נ' בן-ארי, תל אביב: המכון לסמיוטיקה ע"ש פורטר באוניברסיטת תל-אביב.
• ליוטר ז`אן פרנסוא (1999), המצב הפוסטמודרני, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.