[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי PublicDomainPictures לאתר Pixabay]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

*  *  *

הפרסומים ההולכים וגוברים על המלחמה הקרובה מול חמאס מחייבים ניתוח קצר על המשמעויות הנובעות מכך, כי עדיף לחשוב על הסוף תחילה.

במשך עשור העדיפו 4 ממשלות נתניהו לראות בחמאס בעל הבית ברצועה. כך, היה לישראל גורם שיאכוף בשבילה את הביטחון ברצועה. למעשה, ישראל ראתה ברצועה מדינת "חמאס" מבלי להכיר בזה רשמית כדי לא לשלום את המחיר המדיני של הקמת מדינת טרור, במו ידיה.

המשמעות של מדיניות זו היא, שאינך פועל על מנת למנוע היווצרותו של איום מהמרחב (כמו שקורה תמיד בין מדינות), אלא בונה את הכוח כדי להסיר את האיום במהלך עימות ("הסרת האיום המידי"); כך שהממשלה תוכל לשאת ולתת על תנאי הסיום מעמדת כוח.

• כך היה במרבית מלחמות ישראל - למעט מלחמת סיני; ומלחמת שלום הגליל, שבהן ישראל חתרה לשינוי המציאות האסטרטגית.
• כך גם היה במבצע 'חומת מגן' ולאחר מכן ב'דרך נחושה', בהן שינתה ישראל את המציאות האסטרטגית ביהודה ושומרון, וכמעט פירקה את הרשות הפלסטינית; רק כדי שתוקם מחדש לאחר מכן, ותפעל לטיפול באוכלוסיה במרכזי האוכלוסייה הפלסטינית.

[בתמונה: מבצע חומת מגן - בניית הכוח כדי להסיר את האיום במהלך עימות ("הסרת האיום המידי"); כך שהממשלה תוכל לשאת ולתת על תנאי הסיום מעמדת כוח... התמונה היא צילום מסך ומוצגת בשימוש הוגן]

לישראל יש מספר חלופות אסטרטגיות למול מדינת חמאס. אפשר למשל, לאפשר לה לבנות נמל ימי ושדה תעופה (דהנייה) ולאפשר לה התפתחות כלכלית משמעותית, שתכלול גם התעצמות צבאית מסיבית, כי לא ניתן למנוע זאת. כל זאת מתוך הערכה, שכאשר למשטר חמאס יהיה מה להפסיד ה"ריבונות" שלו תבטיח מעט אירועים ביטחוניים; שיהיו אמנם עצימים יותר.

החלופה שישראל בחרה הייתה להימנע מעיסוק בחלופות; ולתת לחיים להתנהל לבד, כיוון שלא היינו מוכנים לשלם מחירים פוליטיים. כך, המחירים שיש בחלופה הזאת, אינם מעשה ידי הקברניטים, אלא חלק מגורל אכזר.

כעת מבטיחים לנו שינוי; ואם להתייחס להצהרות ברצינות ולא כתעמולת בחירות לשעבר, כדאי לדון במשמעות ההבטחות מבעוד מועד.

מספר הנחות:

1. המטרה של ההצהרות הללו "אותנטית". קרי, הכוונה להנחות את צה"ל "להכריע את חמאס" במקרה של עימות. זאת, ללא קשר לכך, שהצהרות אלו משרתות את הרתעת חמאס.
2. חמאס היא תנועה אידאולוגית דתית; ולא ניתן למנוע תמיכה עממית רחבה בה. לכן, מי שרוצה להחליף את שלטון חמאס, צריך ליצור שלטון חלופי; שידכא בכוח את התמיכה בחמאס.
3. שלטון חמאס ברצועה מתבסס על כוח של אלפי שוטרים. כל מי שירצה לשלוט ברצועה יהיה צריך לפגוע בכוח הזה, כולל לפגוע בכיסי התנגדות. לאחר מלחמת ששת הימים, לקח לצה"ל תקופה ממושכת (כולל גרוש אוכלוסיה לסיני), עד שהצליח למגר את ההתנגדות ברצועה.
4. כל גוף שישלוט ברצועה צריך כוח של לפחות מספר אלפי שוטרים (או חיילים). המספר גובר ככל שחלק ניכר של האוכלוסייה עוין את המשטר.

[בתמונה: כל גוף שישלוט ברצועה צריך כוח של לפחות מספר אלפי שוטרים (או חיילים). המספר גובר ככל שחלק ניכר של האוכלוסייה עוין את המשטר... התמונה היא צילום מסך]

אנסה לנתח מהן האפשרויות לשלטון ברצועת עזה: הרשות הפלסטינית (אש"ף); צה"ל; מצרים; כוח בינ"ל; חמאס; ארגון אסלאמי כזה או אחר (ג'יהאד, דאעש, סלפים וכו').

• מצרים: סביר להניח שכל עוד א-סיסי בשלטון, לא ניתן יהיה לגרום למצרים לשלוט ברצועה (וספק אם אחרי), גם בסיני הוא מתקשה לשלוט, ולא נראה סביר שהוא ישוש לשלוט על 2 מיליון פלסטינים נוספים.
• הרשות הפלסטינית: כדי לחזור לשלוט ברצועה, הרשות זקוקה למספר אלפי חיילים, שישתלטו בכוח על הרצועה מחדש, כוח שאין ברשותה כעת. כדי להכין אפשרות כזאת, צריך להגדיל את כוח המשטרה הפלסטינית. האתגר הגדול יהיה, כיצד ניתן לתאם פעולה שכזאת מול הרשות; ולהוציא זאת אל הפועל. זאת, מעבר להשלכות הנובעות מכך על פתרון 2 המדינות.
• כוח בינ"ל: קשה להאמין שניתן לגייס את אומות העולם לשלוח כוח שלטוני לרצועה (בשונה מכוחות שמירת השלום, שסובבים את גבולות ישראל), שיהיה מוכן להפעיל כוח (ולהיהרג) על מנת לבנות מוסדות שלטוניים חדשים. גם אם מתעלמים מכך, יעד כזה של ישראל, פירושו בינאום הסכסוך, סוגיה שסותרת את האינטרס הישראלי.
• צה"ל: כיבוש הרצועה, השלטת ממשל צבאי מחדש; וחיסול מרכיבי הכוח של חמאס אפשריים, אך יארכו תקופה ממושכת. ההיסטוריה מלמדת, שלרוב זה לקח זמן רב בהרבה מכפי שהוערך מלכתחילה.
• חמאס: במקרה של סיום מלחמה, ללא הישארות שלטון אקטיבי שידכא את כוחו של חמאס, סביר להניח, שהגורם המאורגן היחיד שביכולתו להשתלט מחדש על הרצועה, זאת רק תנועת החמאס.
• ארגון אסלאמי אחר יכול להשתלט על הרצועה במידה וייווצר כאוס, שמתוכו יצמח הגורם המאורגן ביותר, שיצליח לדכא את הארגונים האחרים, כולל התמיכה הכלכלית הדרושה כדי להבטיח את היכולת של המשטר להתקיים.

כיבוש הרצועה מחייב נתח ניכר מכוחו של צה"ל לפרק זמן ממושך. המשמעות היא שבזמן הזה - וגם בתקופה שאחריו - כל עוד צה"ל שולט בכוח ברצועה, ישראל מוגבלת ביכולתה לצאת למלחמה בחזית הצפונית. האם באמת אנחנו יכולים להרשות לעצמנו סיכון שכזה למשך שנה או שנתיים, בזמן שאנחנו מנסים להיאבק בהתבססות האיראנית והגרעין האיראני חוזר למרכז העניינים?

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

מבצע שתכליתו החלפת שלטון חמאס מחייב תכנית צבאית שונה לחלוטין, והימנעות מירבית מפגיעה בתשתית אזרחית (בשונה ממה שצה"ל עשה ב-3 המבצעים האחרונים) כי צה"ל יהיה זה שיתמודד עם ההרס, בשונה מחמאס שלא היה חייב.

למעשה, כדאי להודות, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה מלחמה כוללת מול חמאס שתביא לכיבוש הרצועה ושליטה של צה"ל עליה למשך שנים. זה יביא לצהלות שמחה בטהראן שיישמעו עד ירושלים. במקום להתרברב לשווא, עדיף שממשלת ישראל תעסוק בדיונים אסטרטגיים על בחירת חלופה רעה מתוך אלו שניתן, ולא על חלופה נוראה מאלו שעל העץ.