[לאוסף המאמרים בנושא המערכה שבין המלחמות (מב"ם), לחצו כאן]
ביום חמישי השלישי לאוקטובר הושבעה הכנסת העשרים ושתיים. במהלך הדברים שנשא ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא קרא לממשלת אחדות לאומית לנוכחת האתגרים הביטחוניים העומדים בפני מדינת ישראל. לא סוד הוא שנתניהו התכוון למצב המתדרדר אל מול איראן ובדבריו הזהיר מפני התלקחות ביטחונית שתגבה מחירים כבדים ממדינת ישראל.
וכך אמר נתניהו בדבריו : "אנחנו לא יכולים לרשות את זה לעצמינו כי אנחנו מאותגרים כפי שאף מדינה לא מאותגרת אין מדינה כזאת ודמוקרטיות שלא הבינו שהן צריכות להתאחד בעת צרה אל מול צרה שילמו על כך מחיר כבד מאוד".
נתניהו לא מבלף. התקיפה האיראנית באבאקיק הרעידה את אמות הסיפים במערכת הביטחון. ההיסטריה בדברי נתניהו מקורה בעובדה שכפי הנראה, איש לי ציפה שבידי האיראנים תהיה היכולת הטכנית שהם הפגינו בתקיפה זו; ובעבודה, שניסיון חיסול של יקיר המערכת קאסם סולימאני, לא עלה יפה; ואיראן מחפשת להגיב.
[בתמונה: המנצח האמתי - קסאם סולימני... המקור: אינסטגרם, לחצו כאן]
אחד הדברים שתרמו לרעידת אדמה זו היא מה שנדמה כשנים של זלזול מערכתי ביכולות הפיתוח וההנדסה האיראניות.
אבל איך הגענו לכאן?
משנת 2011 עסוק צה"ל במערכה שבין המלחמות (מב"מ) שעיקרו מניעת התחמשות הגורמים הרעים בסביבה הקרובה בכלי נשק שוברי שיוויון. התעסקות הזאת מחייבת תשומת לב מערכתית והקצאת משאבים אדירה המערכת מתמלאת בתחושת עשיה חיוניות הישגיות וסיפוק ושוכחת קצת להסתכל קדימה.
[להרחבה על 'המערכה שבין המלחמות' (מב"מ), לחצו כאן]
יש שני ווקטורים משמעותיים שקובעים גורלות במזרח התיכון: הראשון רוסי והשני אמריקאי. את שני הווקטורים הנוכחיים אפשר היה לצפות מראש. התהליכים האמריקאים מתקיימים מתקופת ברק אובמה ולא השתנו הרבה מהותית ותהליכים הרוסיים - שמתקיימים בארבע השנים האחרונות - הם לא ברבורים שחורים.
אחרי הפלת האיליושין הרוסי כתב Omer Dank את מאמרו "שבר ולא משבר, תפנית צפויה או שיברון הקונספציה" עמר צפה את הדברים מראש ולהערכתי לא היה היחיד (http://www.omerdank-strategy.com/?p=447).
התעסקות מערכתית תמיד באה על חשבון התעסקות אחרת. ההתעסקות המערכתית במב"מ שבאה במקום חשיבה אסטרטגית הצבת יעדים אסטרטגים וחתירה למימושם הביאה את ישראל לנחיתות אסטרטגית אל מול איראן.
צה"ל הינו הצבא החזק במזרח התיכון ואחד הצבאות החזקים בעולם. אבל האתגר איראני הוא רב ממדי ומצריך התעסקות במהות הרבה יותר מהתעסקות בתצורה החיצונית. המב"מ הוא התעסקות בתצורה החיצונית ואם נסתכל על עזה בתור קנ"מ הרי שהוא לא יעיל: שטחה של עזה הנשלטת ע"י החמאס הוא 365 קמ"ר. למרות משאביו המוגבלים של הארגון למרות האחיזה המודיעינית המעולה שיש למדינת ישראל מדינת ישראל לא מצליחה למנוע את התחמשות החמאס (ושאר האירגונים ברצועה) ומסבב לסבב כושר ייצור האש של החמאס והיכולת שלו לפגוע גדלה אקספוננטלית.
שטחה של סוריה לצורך השוואה הוא 185,180 קמ"ר. דהיינו סוריה גדולה פי 507 משטחה של רצועת עזה. המשאבים העומדים לרשות האיראנים גדולים הרבה יותר מאלו שעומדים לרשות החמאס. הציפיה שהמב"מ באמת משנה דברים אסטרטגית היא חסרת בסיס.
עד היום, המערכת הביטחונית במדינת ישראל בהובלת ראש הממשלה נתניהו ובשותפות מלאה של שר הביטחון יעלון והרמטכ"לים אשכנזי גנץ ואייזנקוט כשלה כישלון מוחלט בהבנת המציאות ההולכת ומתהווה סביבנו נגררה אחרי האירועים וכיסתה ראשה בשמיכת המב"מ.
כמו שלמדנו כולנו במלחמת לבנון השנייה, קטיושות - בדומה לאיראנים - לא נעלמות לבד.
בכל הכבוד להערכות המלומדות הטעות/המחדל העיקרי הוא בורות טכנולוגית.
כך היה במלחמת יום הכיפורים כאשר המטה הכללי והרמטכ"ל לא נערכו אל מול טילי הנ"מ והנ"ט.
זו הייתה הדרך של בריה"מ לנטרל את עוצמת חילות האוויר והשריון וכך כעת כאשר מערכת הביטחון בהובלת חיל האוויר לא נערכו נכון כנגד האיום הרקטי הרגיל והמדויק שפותח וניצבר בכמויות אדירות ע"י איראן וארגוני הטירור הסרים למרותה.
פיתרונות היו אז ויש היום.
כרגע יש להם יתרון ויש סיכוי גבוה שהם ינצלו את היתרון הטכנולוגי.