[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Tumisu לאתר Pixabay]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

*  *  *

בעקבות שרשרת מעשי הרצח בקרב ערביי ישראל, הם יצאו לרחובות בשביתה והפגנה שכוונה בראש ובראשונה כנגד ממשלת ישראל, ועיקר החיצים מופנים כלפי המשטרה המואשמת ב"הפקרת התושבים לאלימות ואוזלת היד באיסוף כלי הנשק הרבים בישובים הערביים".

הנטייה של בני ערב, באשר הם, להאשים אחרים בכול צרה הניתכת עליהם - אינה חדשה. כך נולד למשל "יום הנכבה" המטיל את האחריות המלאה לכישלונם לחסל את המדינה הציונית, ובעקבותיו - בעיית הפליטים - איך לא, על מדינת ישראל (וגם קצת על הבריטים בשל הצהרת בלפור).

.

אכן, המשטרה אמונה על הצורך לאסוף כלי נשק המוחזקים שלא כחוק, אך ברור לכול שזו משימה בלתי אפשרית, ללא סיוע הציבור הערבי עצמו, סיוע שאינו מתאפשר עקב הסולידריות הפנימית שבה; שכן, כול שיתוף פעולה גלוי עם הממסד הציוני נחשב לבגידה באינטרס האומה הערבית.

הצביעות של ההנהגה הערבית היא בדרישה לשוויון זכויות אזרחי (לגיטימי), אך ללא שוויון בחובות האזרחיות (לא לגיטימי). נכון שאינם חייבי גיוס לשירות צבאי, אך כן קיימת חובה אזרחית ל"שרות לאומי". אך מאחר ויש במונח "לאומי" משום הכרה בממסד הציוני - ניתן ללכת לקראתם ולהמיר לאומי ל "שירות קהילתי". זה עוזר במקצת, כפי שאנו עדים לריבוי המתגבר של המתנדבים בקרב צעירי המגזר- בניסיונם להשתלב באופן פעיל ואמתי בחיי המדינה - אבל עדיין מעטים אלו המעזים - סופגים גינוי והחרמה מצד אחיהם במגזר. ועדיין מאשימים את ישראל בהפליה גזענית/פשיסטית..שלא לדבר על "אפרטהייד"...

ההתרשמות היא שההנהגה הפוליטית לא ממש חפצה ש"ינקו" את הישוב הערבי מכלי הנשק הלא חוקי שברשותם, גם במחיר האלימות הנוכחית שבקרבם שאחרת היו עושים מעשה. אילו באמת חפצים הם בכך, היה כול אחד מחברי הכנסת הערביים הולך בראש חוליית שוטרים, עובר מבית לבית, ואוסף את הנשק! דבר שאין לא כמובן כול היתכנות באופן המעלה את החשד שהם מעדיפים שהנשק הזה ישמר ליום פקודה...

למען האמת, קשה לבוא בטענות על התנהגותה של ההנהגה הפוליטית הערבית בישראל, שהרי הם נמצאים בקונפליקט של זהות אמתי מתמשך:

• מצד אחד יש להם מחויבות קולקטיבית לאינטרסים של האומה הערבית האסלמית הכוללת את ההתנגדות האולטימטיבית לרעיון המדינה הציונית במזרח התיכון (כמי שנקלע בטעות לוואדי ערה באוקטובר 2000 - ניתן די בקלות להמיר את המושג "התנגדות" לחיסול);
• ומצד שני, מדינת ישראל היא המסגרת המדינית המהווה להם בית; והם נדרשים לציית לחוקיה ואיכשהו לשייט בין שני הקטבים.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי WikimediaImages לאתר Pixabay]

סיפור הנשק שבידיהם ואי מוכנותם להתמודד עם בעיית האלימות במגזרם, מלבד להטיל את האשמה על המדינה (הנוטה לקבל על עצמה את ה"אשמה" כפי שעושה בטעות גמורה בעניין הנכבה), גורר אחריו רבים המייחסים את המונח "בגידה" להנהגה הפוליטית הערבית - אינו במקום!

בוגד' הוא זה הנשבע אמונים למדינה; ולמעשה, מחבל בה (ה'שהידים' של טיבי). במקרה של ערביי ישראל - חלק גדול, אם לא הרוב המוחלט, הם באמת ובתמים מזדהים באופן מלא עם האינטרס של העניין ה"פלסטיני". תמיכה לכך ניתן להסיק מאי השתתפותם של חברי הכנסת של "המפלגה המשותפת" באירוע השקת הכנסת ה- 22, באומרם שנציגיה משתתפים במחאה נגד המשך הרציחות בחברה הערבית, טענה שניתן לפרש כתירוץ מתוזמן היטב..., לכן- לא ניתן לכנותם "בוגדים במדינה" שאינם מוכנים להזדהות איתה או להצטרף לשירת ההימנון שלה - ואת זה אני בהחלט יכול להבין ואף לכבד, וכך אתה לפחות יכול לדעת בדיוק במי עסקינן. " 

כל הנכתב כאן הוא ללא הבנה מלאה לסיבות לאלימות המרובה בקרב בני המגזר הערבי המחייב בחינה בפני עצמה, אך ללא ספק, זמינותם של כלי הנשק רק מחמירה את תוצאות האלימות ואינם הסיבה עצמה. צר לנו על רבבות מערביי ישראל המוכנים באמת ובתמים לקשור את גורלם עם המדינה הציונית, לא רק מחמת ההטבות שהמדינה מעניקה להם.

יש לקוות שמהלך התיקון שעושה הפלג הנוצרי שבתוכם - יחלחל עם הזמן גם לפלג המוסלמי שבינתיים מעדיף למלא אצטדיונים באירועי התנועה האסלמית באום-אל-פאחם...