[התמונה באדיבות 'במחנה', אתר צה"ל. שם הצלם אינו מופיע]

[לפרקים נוספים בספרו של האלוף יעקב עמידרור: 'הרהורים על צבא וביטחון'] [להורדת עותק חינמי של הספר לחץ כאן: יעקב עמידרור - הרהורים על צבא וביטחון] [לקובץ המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 2 בספטמבר 2021

אלוף במיל', יעקב עמידרור כיהן, בין היתר, כראש המטה לביטחון לאומי, מפקד המכללות הצבאיות, ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומזכיר צבאי לשר הביטחון. כיום, הוא משמש כעמית בכיר במכון ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

 [תמונתו של אלוף במיל' יעקב עמידרור משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ira Abramov. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

המאמר הזה מהווה פרק מספרו של יעקב עמידרור, הרהורים על צבא וביטחון, שראה אור בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, בינואר 2002 (ראו תמונת כריכה למטה משמאל).

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

*  *  *

הפיקוד הצבאי מתייחד בכך שהוא נותן מענה לשני צרכים: הצורך המקצועי והצורך המנהיגותי.

בארגון מורכב כמו הצבא, הניצב מול אתגרים קשים, יש צורך באיש הבקיא במקצועו, מבין את הבעיה, יודע לנתח את האפשרויות, לאתר את הפתרון הנכון ולהוציאו אל הפועל באופן המיטבי, על-ידי הכוח הנתון לפקודתו.

המפקד הקרבי אינו "מומחה לניהול". ולכן, בניגוד למנהל מפעל לייצור בירה, שיכול אולי לעבור לניהול סופרמרקט, הידע הצבאי רלוונטי והכרחי בכל תפקידי הפיקוד הצבאיים. מנהל חסר ידע במקצוע הצבאי לא יצליח כמפקד.

הניסיון ההיסטורי מצביע על כך, שברמות הבכירות ביותר, הידע הצבאי הנדרש אינו טכני; ולכן, יש מקרים שבהם לאו דווקא טייסים פקדו על חילות האוויר, וטייס פיקד על מערכות יבשתיות גדולות ובהצלחה, אך אלה הם המקרים יוצאי הדופן.

נכון אולי, שהמלחמה חשובה מכדי להשאירה לגנרלים בלבד, אך ודאי שהיא חשובה מכדי שמי שאינו גנרל ינהל אותה, שכן הצבא הוא מקצוע הדורש לימוד, השתכללות וניסיון.

אבל בצבא יש גם צורך מנהיגותי. הצבא הוא ארגון שמנסה לעשות כמעט את הבלתי אפשרי: להביא אנשים לכך שיהיו מוכנים, בעת הצורך, להרוג ולהיהרג.

[משמאל: כריכת הספר: 'הרהורים על צבא וביטחון' לאלוף במילואים יעקב עמידרור, שראה אור בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, בינואר 2002]

בלא יכולת מנהיגותית גבוהה וניכרת קשה יהיה להביא את האנשים לכך שיעשו משהו המנוגד לחינוכם ואולי אף לטבעם. הנעת האנשים לכך היא חלק בלתי נפרד מתפקידו של כל מפקד. דרישה זאת נכונה מהרמה הנמוכה ביותר, ובודאי ברמות הבכירות, שם כל החלטה נוגעת לחייהם של אלפי אנשים.

סגן המשנה (הסג"ם), כמפקד על המחלקה שלו, צריך להיות איש מקצוע ברמה גבוהה: לנווט בלילה, לאתר את העמדות הטובות, שיתנו כיסוי באש לעבר המטרות ומחסה לחייליו, לתכנן איך לתפוס את השטח ולהשתמש בסיוע ארטילרי ואחר הניתן לו, כך שימנע מהאויב לנצח. נדרש לו כושר המצריך לימוד ארוך, קניית ידע, תרגול ואימון. יחד עם זאת, מבחנו של המפקד, של אותו סג"ם, יהיה בסופו של דבר, אם ייתקל באויב. אז פקודיו צריכים לסמוך עליו, להתגבר על הפחד, לא לפתוח באש טרם הזמן,          להסתער ולסכן עצמם כשיקבלו פקודה. את קור הרוח בפעולה ואת הנכונות להקריב לא מעבירים מפקדים לחיילים באופן מקצועי אלא באורח מנהיגותי, שעיקרו מבוסס על אמון מוחלט של החיילים במפקדם.

[להורדת עותק חינמי של הספר לחץ כאן: יעקב עמידרור - הרהורים על צבא וביטחון]

[התמונה באדיבות 'במחנה', אתר צה"ל. שם הצלם אינו מופיע]

חלק מהאמון מקורו בסמכותו המקצועית של המפקד. לכן, הכשרתו המקצועית חייבת להיות ללא דופי וללא פשרות, אך חלק מהמנהיגות היא פרי אישיותו של הקצין. קצין היסטרי או מבולבל לא יזכה באמון שכזה. חלק מהמנהיגות היא פרי התנהגותו. מי שאינו נוהג ביושר אלא נתפס כשקרן, הדואג בעיקר לקריירה שלו, לא יזכה לאמון חייליו, שיחשדו בכוונותיו.

לכן, מרכיב עיקרי בעשייתו של המפקד היא קניית לבבות אנשיו (מעבר למוחם!),  ואת זה הוא מבצע בעיקר על-ידי מה שאנו מכנים "דוגמה אישית". קרי, היכן נמצא המפקד כשיש אש, האם את שהוא דורש מהם, מבחינת תנאים קשים ואומץ, הוא אמנם דורש מעצמו? וכיוצא באלו. והעיקר, האם ניתן לסמוך עליו ועל החלטותיו?

עם זאת, יש להיזהר מהתייחסות רדודה לדרישה של דוגמה אישית, כי אין פירושה שמפקד הפלוגה מחליף את אחרון חייליו והופך לצלף או למקלען הטובים ביותר. באותו אופן, מפקד גדוד אינו צריך לרוץ עם חייליו בכל ריצת בוקר או לשאת על גבו במסע את המשקל הרב ביותר. אבל מצופה ממנו, שכשצריך, יחשוף את עצמו לסכנה, ואם ייצא למבצע, ימקם עצמו כך שיוכל להתרשם באופן בלתי אמצעי מהנעשה בשטח. ברמות הנמוכות אצל מפקד המחלקה ומפקד הפלוגה, השותפות במאמץ ובסכנה היא מרכיב עיקרי בדוגמה האישית. ברמות בכירות יותר, הדבר מסובך יותר לביצוע, כי התפקיד מחייב, לעתים קרובות, את הימצאות המפקד מעט מאחור ואולי בתנאים טובים יותר. איך לא להפוך את המרחק המתחייב לניכור? זוהי שאלת מפתח. יש מפקדים המרבים בביקורים ביחידות, ויש מי שיעדיפו להתמקד בפיקוח מרחוק. אין מרשם בדוק כיצד לעשות זאת, אך יש להיות ער לאתגר ולטפל בבעיה כשהיא נוצרת.

העיקר הוא שתשרור אווירת אמון בין המפקד לפקודיו. אמון זה מבוסס על כך, שבכל עת, ידעו הפקודים, שכל פקודה נשקלה היטב, והיא הנכונה ביותר באותם תנאים, שאין למפקד אינטרס כלשהו מעבר לביצוע המשימה, והוא יעשה הכל כדי שיעמדו לרשותם תנאי הביצוע האופטימליים. המפקד, מנגד, חייב לחוש, כי פקודיו יעשו כל שביכולתם, כולל הקרבת חייהם, לבצע את המשימה לאור המטרה, וכל מפקד ייקח יוזמה ואחריות מלאה לאורך הדרך כולה, ויקבל גיבוי בעת הצורך. ללא אמון אין צבא, ובניית אמון היא אחריותו העיקרית של המפקד טרם קרב ובמהלך הלחימה.

עם זאת, האמון הוא דבר חמקמק, קשה להגדרה ולחיקוי. יש מפקדים רעי לב שמצליחים לרכוש אמון זה, ולעומתם, בחורים טובים, שכל הזמן דואגים לחייליהם ומביעים זאת באופן ברור, נכשלים בכך. יש קפדנים "מרובעים" ודווקא הם נתפסים כמי ש"יש להם את זה", ויש מי שהם פתוחים יותר וגמישים, ומצליחים בכך לא פחות. אין מרשם.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 3D_Maennchen לאתר Pixabay. הכרזה: ייצור ידע]

לכן, אנחנו צריכים להקדיש זמן רב, מאמצים ואמצעים כדי לוודא, שלקצינים ולמפקדים תהיה ההכשרה המקצועית המתאימה, ולאתר בתרגילים, בלחצי היום יום, במבחני האימונים ובמלחמות הקטנות את אותם המנהיגים, שעל בסיס ידע מקצועי רחב, ינהיגו את אנשיהם ויובילו אותם במבחנים האמיתיים של הלחימה.

האתגרים שעלינו להעמיד בשנים הבאות הם שלושה:

האתגר הראשון הוא התמקצעות - אחרי למעלה מיובל שנים במהלכן ניטש ויכוח על השאלה האם הצבא הוא שליחות או מקצוע. אלה הרואים בו שליחות - מתביישים  במקצוע, ונוהגים להציג עצמם בנוסח "אני חקלאי המשרת בצבא", או "הצבא זאת שליחות - במקצועי אני אגרונום" או "אני חותם מידי שנה, בהתאם למצב", הגיע הזמן לשנות זאת ולהבין, שזוהי גישה רעה לצבא ורעה לשליחות.

אם רוצים לבצע את השליחות ברמה גבוהה, ברצינות ובנאמנות ולהגיע להישגים, חייבים לשפר כל הזמן את רמת המקצועיות. המקצועיות אינה עומדת בסתירה לשליחות, היא התנאי לה. מקצוען יעשה את שליחותו טוב יותר. ככל שנהיה צבא שיתבסס פחות על ניסיון אישי, כי מלחמות גדולות, כך אני מקווה, תהינה מעטות, נהיה חייבים להשקיע כל העת יותר בהכשרה, באימון, בתרגילים ובלימוד. הצבא הוא מקצוע המצריך לימוד.

האתגר השני הוא בניית צבא מודרני - צבא שיתמודד בשדות הקרב העתידים, שיהיו בהם מרכיבים שונים מהמוכר: יותר לחימה בעלת מאפיינים של גרילה ונגד ארגונים צבאיים למחצה או אזרחיים שחלקם חמוש, מעורבות תקשורת, רצון להימנע מנפגעים וכיוצא באלה. לרשותנו יתרון טכנולוגי משמעותי ועלינו לפעול לביסוסו ולשימורו. עלינו לקיים מאמץ קבוע, שתכליתו לוודא, שיהיה לנו יתרון גם בתחומי הפיקוד, הדוקטרינה והמחשבה הצבאית. זאת משמעותו של יתרון איכותי אמתי ומשמעותי.

[תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Tatiana T לאתר flickr. הכרזה: ייצור ידע]

גם בעבר היינו חייבים בכך, אך האתגר השתנה וגדל, משום שהמדינה מוכנה להקצות לכך פחות משאבים. העולם הוא עולם שבו אין סודות, והכל מוכרים הכל לכולם. התקשורת חודרת לכל מקום ומביאה את המלחמות לבתי משפחות הלוחמים ומקבלי ההחלטות. העולם פחות סבלני לניצולו של כוח עדיף על-ידי מדינות הנתפסות כחזקות. לכן, הפכה המשימה מסובכת יותר.

חלק מההתמודדות הוא כלפי חוץ; לשכנע את החברה להשקיע בצרכי הביטחון, המתחרים עם צרכים אחרים. חלק מההתמודדות הוא שלנו עם עצמנו בתוך הצבא: לקבל את ההחלטות הנכונות על בניין הכוח לעתיד, במצב של חוסר ודאות ומחסור במשאבים.

האתגר השלישי נובע משינויים סביבנו במדינה, וכיניתי אותו: הפעלת צבא על בסיס חברתי שונה מאשר בעבר, זאת בארבעה מרכיבים:

• המרכיב הראשון והיותר קשה להתמודדות נובע מכך, שאנו הופכים לחברה שבה "המימוש העצמי" ולא "צרכי הכלל" הם הגורם המוביל. שינוי זה בחברה קריטי לצבא, משום שצבא הוא ארגון שבבסיסו עומדת ההבנה, כי יש צורך בהקרבה אישית למען אינטרס של הכלל. ברמה המידית, האינטרס של היחידה הוא לבצע את משימתה, ובהיבט הכולל, האינטרס של המדינה הוא לנצח בקרב או במלחמה. לחנך אנשים להקריב עצמם למען הכלל בחברה הישראלית הנוכחית קשה עשרת מונים מאשר בחברה שראתה בצרכי הכלל את המרכיב הקובע בהתנהגותו של כל אזרח. אני יודע, שחלק מהאתוסים על העבר אינם עומדים במבחן ההיסטורי. אמנם גם במלחמת השחרור היו משתמטים, אלא שאז התביישו בכך. היום בושה אין, ויש אפילו לגיטימציה, בשונה מן העבר. לכן, בסופו של דבר, מדובר באתגר לא קל.
• המרכיב השני הוא כמותי-חומרי, ויש להתמודד איתו לא רק באמצעות תגמול כלכלי. הוא נובע מכך, שאנו חברה, שמודדת ומעריכה אנשים על-פי ערכים חומריים, בעיקר שכר. עקב ההתפתחויות בחברה היא יכולה להציע למוכשרים משכורות גבוהות כאזרחים במקצועות מועילים לכלל. והשאלה היא איך לא יפסיד הצבא בתחרות על בעלי הכישורים, להם הוא זקוק כמפקדים וכמפתחי טכנולוגיה. זהו אתגר גדול מאוד, משום שהוא נוגע ליכולתנו לשמר חלק מרכזי מהיתרון האיכותי של צה"ל. כפי שרמזתי "לא הכל הוא כסף". אם נציע אתגר מקצועי ופיקודי, נראה רצינות ומקצועיות ונדאג שצה"ל יהיה ארגון של מצוינות - הטובים ירצו להישאר עמנו, גם ללא מלוא התמורה הכספית בהשוואה לשכר, שהם יכולים לקבל בגופים אזרחיים. לכן, יש לשמר ולהעניק את תחושת השליחות בצבא.
• המרכיב השלישי הוא בתחום תפקודם של המפקדים ביחידות בחיי השגרה. מקורו בכך, שאנו חברה שיש בה פערים כלכליים גדולים, אך אסור שחוסר השוויון בבית ייתן אותותיו בשירות. הצבא אינו ערוך תקציבית וארגונית לטפל בפערים גדולים ובולטים שכאלה, עד כדי פגיעה אפשרית ברוח היחידה ובשלמותה. מבחינה מסוימת על הצבא לבנות "בועה", בקרבה יורגשו פחות הפערים והמתחים, בין אלה שאין להם לאלה שיש להם. זה מתח שילך ויגבר בחברה שלנו, לצערי. למפקדים, שלכאורה אמורים לעסוק בנושאים צבאיים בלבד, יהיה זה אתגר לא קל. עלינו לקחת אותו על עצמנו, ולחשוב בצורה יצירתית איך מטפלים בכך, גם בצד הסיוע לנצרכים וגם בצד הקטנת הפערים מהבית.
• המרכיב הרביעי הוא הברור ביותר, אם כי, מדי פעם, יש להגדירו במדויק. הוא נובע מכך, שאנו חברה שאין בה קונצנזוס. על המפקדים לנווט את צה"ל כך שיבצע את החלטות הממשלה שנבחרה באורח דמוקרטי, גם אם לא כל החלטותיה ומעשיה מקובלים על כל המשרתים בצבא. זה צו החלטי, שאין לאפשר חריגה ממנו ימינה או שמאלה כמלוא הנימה. על הצבא להיות קשוב ופתוח לדעות שונות, אך נחרץ, חד ובלתי מתפשר בביצוע של כל פקודה חוקית.

[בתמונה: ההתנתקות כמקרה בוחן: על המפקדים לנווט את צה"ל כך שיבצע את החלטות הממשלה שנבחרה באורח דמוקרטי, גם אם לא כל החלטותיה ומעשיה מקובלים על כל המשרתים בצבא... התמונה באדיבות אתר צה"ל. שם הצלם אינו מוזכר]

במקביל לאתגרים, שחלקם קשור, כפי שהסברתי, לאופייה המשתנה של החברה בישראל, יש דברים שעלינו להימנע מללמוד מהסביבה האזרחית:

• לצבא אסור להיכנע לרמת התכנון, החשיבה והביצוע בנוסח "יהיה בסדר", המקובל בכמה תחומים אזרחיים. מדינת פרטצ'יה אינה בסיס לצבא טוב. זה חלק ממאבקנו באוצר לתכנון ולתקצוב רב שנתי, אבל זה גם חלק מחינוך דור המפקדים הבא. הצבא עוסק בתחום, שאסור שיהיו בו תקלות (אם כי תמיד יהיו - כי כולנו בני אדם). הצבא עוסק בחיים ובמוות, ולכן, עליו לשאוף לשלמות. "בועת המצוינות" הזאת אינה קלה לתחזוקה בימים אלה, היום יותר מבעבר.
• ה"משפטיזציה" המוגזמת של החיים האזרחיים - על הצבא להסדיר, כי בעולם הצבאי, התוצאות של לחצי שדה הקרב למשל או היחסים בין מפקד לפקוד במלחמה לא יהיו שפיטים, אלא על-ידי מפקדים, על-פי מדדים מקצועיים, ולא משפטיים. הערכים המקצועיים אינם חוקים במובן המשפטי של המילה. הדוקטרינה אינה אוסף כללי של "עשה ואל תעשה" - אך הם צריכים לקבוע את התייחסותנו לאירועים, לאנשים, ולטעויות - באימונים ובמלחמה. הם ורק הם יהיו אמות המידה ההכרחיות בדרך למעשה הנכון ולמזעור טעויות בשדה הקרב. עלינו להקטין את מידת העיסוק של המערכת המשפטית בצבא, כי שיתופה הרב מדי פוגע במרכיב ההכרחי של אמון בין הדרגים השונים. כשיש איום במשפט - שבו מחפשים מי אשם, כשמעורבים עורכי דין - שמטרתם "לגלגל אשמה", אובד האמון. בני האדם בנויים להגן על עצמם. אנחנו צריכים למדוד את עצמנו ואחרים במדדים מקצועיים, להפיק לקחים ולהשתפר. לא על בסיס השאלה מי אשם כדי להחליט את מי להעניש. רק הקטנת הגישה המשפטית ומעבר לשיפוט על בסיס המקצוע תביא לעיסוק בשאלה איך מעלים את הרף, ולא בשאלה כיצד אין חוצים את הסף.
• לצבא ערכים או התנהגויות הנובעים מצרכיו המיוחדים, לא רק מהחוק או מהמוסר. הדוגמה לכך היא "כבוד האדם" - עבורנו אין זה צו משפטי אלא הכרח פונקציונלי. מי שאין לו "כבוד" אינו מסתער, אדם שכבודו נרמס לא יקריב את חייו למען חבריו ולמען היחידה. עלינו להדגיש את האתיקה המקצועית במקום את החוק במובנו המשפטי, לעסוק ברף ולא בסף, קרי, מהם השיאים, שאליהם אנו שואפים ולא מהו המינימום, שהעובר תחתיו נענש.
• ולבסוף, אסור לנו ללמוד מהמערכת האזרחית כיצד מסיקים מלקחי העבר, כיצד משתפרים וכיצד לוקחים אחריות על טעויות וכישלונות. בעניין זה, כמו גם בנכונותנו כפרטים להשקיע בעבודה לביצוע המשימה, אנחנו, כמדומני, במצב טוב יותר מהמערכת האזרחית הציבורית ואולי גם הפרטית[1].

[בתמונה: כבוד כערך... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

ההבנה שהמנהיגות הצבאית תמשיך ותתמודד עם האתגר הקשה ביותר בחברה האנושית: להביא בני אדם כפרטים לכלל גוף, המוכן לבצע משימות, שעיקרן סיכון עצמי, קרי, נכונות להקרבה (כמו גם נכונות להרוג) צריכה להיות בהירה מאד. זהו המצפן להכשרת הקצינים ונר לרגלינו בעת בחירת הראויים לפקד על הצבא. והכל על-אף האתגרים הנובעים מהשינוי באופייה של החברה בארץ.

ובלי כמה מילים על מבחני ההווה דברי לא יהיו ראויים:

נדמה היה לרבים בקרבנו, שתם עידן המלחמות, שהגענו אל המנוחה והנחלה ונכון לכתת את החניתות למזמרות ולהתפנות לעיסוק בשאלות מדרגת חשיבות שנייה. העת האחרונה מוכיחה, שעדיין לא הגענו לכך. על החברה להעריך את המפקדים הנלחמים היום, באחת המלחמות היותר סבוכות שהיו לנו לאחר מלחמת השחרור. אין זו מלחמה שיש בה סכנות, כמות אש, לחץ ותחושת אסון קרב אם ניכשל, כפי שהיה במלחמת יום הכיפורים למשל, וכמובן גם לא אותו מספר קרבנות, אך זהו מאבק כוחני, עדין ביותר וסבוך, כי בהתנגשויות מסוג זה לא כל מי שהוא "יריב" ואפילו לא כל מי שזורק אבנים הוא "אויב" שצריך לפגוע בו, ודאי לא להרוג אותו.

איך בולמים את האויב ומרתיעים אותו במינימום נזק? זוהי השאלה עמה מתמודדים המפקדים בחלק ניכר מהאירועים, והכל תחת עינה הפקוחה, ולא תמיד האוהדת, של התקשורת העולמית, של דעת הקהל, ולעיתים אף של דעת הקהל הלא תמיד אוהדת בישראל. לעיתים, תחת לחץ של פרובוקציות של מי שנקעה נפשם מן המצב או כאלה המנצלים אותו כדי לפרוק את תסכוליהם.

למרות כל אלו אנחנו רואים רמת מנהיגות מרשימה, באופן שבו המפקדים הנחילו ומנחילים לכל אלה שבשרשרת הביצוע את הנחישות מצד אחד ואת הזהירות מצד שני באופן הפעולה הנדרש במצב זה, כשהם עומדים בראש אנשיהם בשטח עצמו. אי אפשר גם שלא להתרשם מהרמה המקצועית, שתוצאותיה ניכרות ביכולתנו למנוע נפגעים בקרב חיילינו. באירועים רבים זהו פרי הכנה מקצועית, שכללה את ניתוח האיומים ובניית הפתרונות הראויים בבניין התשתית, הביצורים, המיגון, האימון וכו'.

גם במערכה הנוכחית הצירוף של מקצועיות ויכולת מנהיגות הוא המפתח לפיקוד.

וכמי שאמונים על לימוד לקחים, ודאי נאתר את טעויותינו בעבר. נהיה טובים יותר בהמשך, ונלמד כיצד לקחת את היוזמה, מבלי לשמוט את הזהירות הנדרשת. מבחינה מסוימת, נכתב עתה עוד פרק במלחמה ארוכה, הנמשכת למעלה משבעים שנה, ויש לנהלה בשום שכל.

והחשוב ביותר, עלינו להיות נחושים מתמיד להמשיך בה, כל עוד יש צורך. זה המפתח לכל הצלחה צבאית כמו גם לשמירת האופציות המדיניות.

[לפרקים נוספים בספרו של האלוף יעקב עמידרור: 'הרהורים על צבא וביטחון'] [להורדת עותק חינמי של הספר לחץ כאן: יעקב עמידרור - הרהורים על צבא וביטחון] [לקובץ המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1]   גישה משפטית לטעויות ולשפיטתן ברוח "הכל שפיט" פוגעת בתהליך הפקת הלקחים ומביאה לכך שהצבא יהיה מוכן פחות למלחמה, משום שאינו לומד מטעויות באימונים.