[בתמונה: כריכת הספר 'הדובון לאלא' ליצחק אבנון, שראה אור בהוצאת מודן. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

*  *  *

מספרים על ג'ורג' ברנרד שו (ראו תמונה משמאל למטה) שהוזמן לנשף בארמון באקינגהאם. הוא הגיע לנשף לבוש בעניבת פפיון וחליפה מהודרת, הסתובב בין האורחים ולפתע פגש יפהפייה. ניגש אליה, בירך אותה לשלום והתחיל בשיחת חולין.

לפתע, באמצע השיחה, שאל אותה: "אמרי לי, האם תמורת מיליון פאונד תהיי מוכנה לשכב איתי?" חשבה זמן מה, ואז ענתה: "תמורת מיליון פאונד, כן". בתגובה השיב לה שו: "אז עכשיו אחרי שאנחנו יודעים מה את, בואי נדבר על המחיר"...

לפני מספר ימים התפרסם בפוליטיקו על כך שהצדדים הסכימו על תכנית 4 נקודות של נשיא צרפת, עימנואל מקרון:

• איראן תתחייב לא לפתח נשק גרעיני לעולם, תחזור להתחייבויות שלה בפרויקט הגרעין, ותסכים למו"מ לטווח ארוך על פעילות הגרעין שלה...
• וארה"ב תסיר את כל הסנקציות שהטילה על איראן אחרי שעזבה את ההסכם; ותאפשר לטהראן מכירה חופשית של נפט.

זה אמור היה להיות הבסיס לפגישת טראמפ-רוחאני שלא יצאה אל הפועל, בשולי עצרת האו"ם. יש מספיק אינדיקציות שפגישה כזאת הייתה על הפרק, טראמפ צייץ בטרם העצרת שהפגישה בהחלט אפשרית, וניסיון העבר מראה שהוא נוהג להכין כך אירועים כאלה (לדוגמה, פגישתו השלישית 'על הדרך' עם קים).

לעובדה ששני הצדדים הביעו נכונות להתקדם על בסיס המתווה הזה יש משמעויות שכדאי לקחת בחשבון:

• איראן מעוניינת לחזור למסגרת ההסכם, שבעיניה הוא עדיף על פצצה. היא אפילו לא שללה נכונות לדון בטווח ארוך יותר ממסגרת ההסכם; ולפי טענת הצרפתים, אפילו על הטילים הבליסטיים. אמנם זה שהם הביעו נכונות לדבר על זה, לא אומר שאפשר היה להגיע איתם להסכם בנושא, אבל זה רק מעיד על כך, שהלחץ של הסנקציות משפיע עליהם והם מוכנים להכניס לחדר סוגיות נוספות.

האיראנים למדו את הלקח של צפון קוריאה, יש מגבלה לכמה רחוק הם יכולים ללכת, בלי לקבל תמורה כלשהי מטראמפ. הם לא ייפגשו לפני שיקבלו משהו על החשבון, וגם אצלם יש משחקי בית וחוץ. רוחאני משמש עבור חמינאי כפיירוול: חמינאי נשאר הנוקשה וחסר הפשרות; ורוחאני הפרגמטי והמתחנף למערב.

[לכתבה המלאה בפוליטיקו, לחצו כאן]

• טראמפ רוצה מו"מ עם איראן, והוא צריך אותו בהקדם. הפיטורים של ג'ון בולטון (ראו תמונה משמאל) היו אינדיקציה שהוא חותר לכיוון הזה. מכאן, שגם אחרי בחירות 2020 יהיה ממשל בוושינגטון שחותר להסכם עם איראן (טראמפ או מועמד דמוקרטי).

[בתמונה משמאל: ג'ון בולטון. פיטוריו היו אינדיקציה טובה לכך שאיראן מעוניינת בהסכם]

אני מעריך שטראמפ לא הסיר סנקציות לקראת הפגישה כי אחרי המתקפה בסעודיה הוא היה סופג ביקורת קשה בבית, ויכול להיות שגם לא התכוון לעשות זאת, בדיוק כפי שלא הסיר סנקציות על צפון קוריאה, אבל אחרי שנחשפו דברים (ולא במקרה מקרון החליט לחשוף אותם), הכיוון ברור.

מקרון הצליח למצוא מתווה שמאפשר לשני הצדדים להציג הצלחה במדיניות שלהם:

• טראמפ הביא את האיראנים לשולחן, בתנאים חדשים; ועם נכונות לדון בדברים נוספים.
• והאיראנים חזרו למו"מ, רק אחרי שלא נכנעו ללחץ האמריקאי; וזה קורה, למרות שהאיראנים "משתוללים" במפרץ ותקפו את הסעודים.

וישראל?

במשך כמעט עשור המדיניות של ישראל היא "לא להסכם עם איראן". נכון שאנחנו עוטפים את זה בהרבה הכחשה: אנחנו לא נגד הסכם, פשוט נגד ההסכם הזה וכו', אבל בפועל אנחנו אומרים רק מה לא. בזירה הצפונית, אמרנו שאנחנו לא מוכנים לנוכחות איראנית, בתמורה קיבלנו הרבה נוכחות איראנית, כולל ברמת הגולן.

צריך להחליף את הגישה ולהתחיל לדון, במה חשוב שיהיה בהסכם עתידי ועל מה אנחנו מוכנים לוותר. למען הסר ספק, כל וויתור כזה יכאב, אין חלופה ללא מחיר כואב. אבל אם לא נעשה את זה, נהיה מחוץ למעגל ההשפעה. לאור המציאות הפוליטית בארה"ב זה אפילו לא יוכל להיות קלף השפעה של ישראל בארה"ב.

לבסוף, כדאי לשנות את הגישה מול אירופה. מקרון הצליח למצוא נוסחה שמאפשרת לרדת מהעץ. אירופה היא מתווך משמעותי, שכדאי לישראל להיות פחות לעומתית כלפיה.

המציאות הפוליטית בישראל מאפשרת הזדמנות לשינוי כזה: אנחנו אחרי הבחירות והמערכת עייפה מקמפיין שני ברצף, ואולי אפשר לנסות לדון בזה בצורה עניינית, בלי העיסוק האובססיבי בנתניהו.