[בתמונה: חוק היסוד שלומדים לפני שלב הטיסות הראשוני בקורס טייס. המקור: דובר צה"ל]
[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לקובץ המאמרים על 'קונספציה', לחצו כאן] [לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]
המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...
* * *
חוק היסוד שלומדים לפני שלב הטיסות הראשוני בקורס טייס, הוא שלא חוזרים על טעויות פעמיים. לכן, בסוף כל טיסה צריך להגדיר 3 טעויות שעשית שיתוקנו בפעם הבאה. מי שמשתפר הכי מהר, מתקדם בקורס.
החוק מבוסס על מספר הנחות חיוניות:
- לא ניתן לתקן את כל הטעויות שעשית, לכן צריך להתמקד בכמה, וכאשר תצליח לשפר אותן, ניתן יהיה לשפר את האחרות;
- סיטואציות באוויר הן חזרתיות, קרי, אתה תימצא באותו מצב שוב ושוב, ולכן אם תדע מה הדבר שנכון לעשות בכל סיטואציה תצליח ביותר סיטואציות מהאחרים;
- מספר הסיטואציות הדומות האפשריות הוא סופי. טייס שמצליח להבין מה הסיטואציה בה הוא נמצא ויש לו חוק אצבע איך נכון לפעול בה, יהיה טוב יותר;
איך זה קשור ללקחי מלחמת יום כיפור? זה לא, אבל חיפשתי התחלה טובה לפוסט שתמשוך את העין. טוב, האמת שזה כן קשור, אבל מהסיבה שזאת בדיוק הדרך הלא נכונה לדון בשאלות אסטרטגיות, וללמוד לקחים ממלחמות.
לידל הארט (ראו תמונה משמאל) כתב: "ערכה של ההיסטוריה כתמרור הדרכה הוא מוגבל; שכן, גם אם ביכולתה להצביע על הכיוון הנכון, אין בידה לספק לנו מידע מפורט על הדרך. לעומת זאת, ערכה של ההיסטוריה כתמרור אזהרה הוא ברור הרבה יותר. ההיסטוריה יכולה להראות לנו ממה עלינו להימנע… וזאת ע"י שהיא מצביעה על השגיאות הנפוצות של המין האנושי מועד לחזור עליהן שוב ושוב…
[תמונתו של בזיל לידל הארט משמאל היא נחלת הכלל]
ההתפתחויות העיקריות שהפתיעו את המטות הכלליים במלחמת העולם הראשונה היו ניתנות לחיזוי. ניתן היה להסיק אותן מלימוד המלחמות במחצית המאה הקודמת.
מדוע לא הוסקו המסקנות האלה? משום שתחום החקירה של ראשי המטות הכלליים היה מצומצם; וגם משום שעיניהם היו מסונוורות ע"י האינטרסים המקצועיים שלהם ורגשותיהם.
אבל ההתפתחויות האלו נחזו במדויק ע"י כמה חוקרי מלחמה לא רשמיים, שהיו מסוגלים למחשבה חסרת פניות…
ההיסטוריה היא תולדות צעדיו ומעידותיו של האדם. היא מראה לנו שהצעדים היו תמיד אטיים וזעירים, והמעידות - פתאומיות ותכופות. היא מאפשרת להפיק לקח מכישלונותיהם של קודמינו. אם נכיר במגבלותינו שלנו, נדע לגלות סלחנות כלפי שגיאותיהם של אחרים, אך אם לא, לא נצליח לזהות שגיאות".
רבים מתחקירי המלחמות מזכירים את חוק היסוד של הטייסים...
... בדרך כלל מוצאים מספר טעויות מצומצם, מתמקדים בהן ומשוכנעים, שניתן לא לחזור על אותה טעות בדיוק פעם נוספת.
אבל, שיטת התחקיר הזאת לא מתאימה לעולם האסטרטגי ולעולם המלחמות. תנאי היסוד לא מתקיימים – הסיטואציות לא חזרתיות, ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה. מספרן של הטעויות אינו סופי, והטבע האנושי בנוי על התקדמות רצופה ושינוי מתמיד.
כפי שכתב לידל הארט, יש סיבות נוספות שמכשילות את מנגנון התחקיר ה"קר" הזה. לאנשים יש אינטרסים ורגשות, הם ישמחו להאשים אחרים בטעות, כדי לחמוק מאלו שלהם או כדי להרוויח כוח פוליטי. אחרי הרוגים וקרבנות, מי יכול לגלות סלחנות כלפי טעויות של אנשים; ומי שלא מגלה סלחנות, לא יצליח להבין את הטעויות.
בחזרה למלחמת יום כיפור
הלקח המרכזי שלה הוא הקונספציה. הרוב משוכנעים שלהם זה לא יכול היה לקרות. אנחנו לעולם לא היינו מתעלמים מהסימנים המקדימים, זה רק האופי של ראש אמ"ן דאז, האלוף אלי זעירא שמנע ממנו להפעיל את האמצעים המיוחדים, לאחרים זה לא יכול לקרות. הצלחנו למצוא גם את הטעות וגם את האשמים. הטעות ברורה ולא נחזור עליה, האשמה היא על המודיעין, אם רק המודיעין לא היה בקונספציה הקברניטים היו פועלים אחרת. אם רק היה לפנינו כל המידע כמו שצריך להיות, היינו יכולים לקבל החלטות נכונות.
[לקובץ המאמרים על 'קונספציה', לחצו כאן]
מה עשינו? הקמנו במודיעין מחלקת בקרה, "איפכא מסתברא". הוקם גוף שאמור לחשוב הפוך, וכך לא ניקלע לקונספציות, מצאנו מישהו שאחראי על כך שלא יהיו קונספציות.
מאז כמובן שלא היו קונספציות:
- הברית עם המארונים;
- הכיבוש הנאור בשטחים;
- הסכמי אוסלו;
- פירוק הרשות הפלסטינית;
- חמאס לא מעוניין בעימות ב'צוק איתן';
- האינטרס הרוסי בסוריה.
כל אלו הן קונספציות מהדהדות, לא פחות מזו של מלחמת יום כיפור (ואין למחנה פוליטי מונופול); אבל מה, למעט הסכמי אוסלו שהביאו להמון הרוגים כמו במלחמה הארורה, את כל האחרים היה קל יותר להחליק בגרון. להסכמי אוסלו היה כמובן לקח פשוט (שגוי גם הוא); אבל אם אנסה לדבר על זה, הפוסט הזה יתבדר למחוזות אחרים...
[בתמונה: מסמך ההקמה של מחלקת הבקרה באמ"ן]
אחרי שאמרתי מה לא, הגיע הזמן לנסות לומר מה כן, מה בראייתי הם הלקחים האמיתיים.
קונספציות הן טבע האדם, אסור לחשוב שניתן למנוע אותן, כל תהליך קבלת החלטות מבוסס על קונספציות. ניתן לצמצם את מידת הסיכון של השלכות קטסטרופליות שלהן ע"י:
1. יצירת גופי ניתוח עצמאיים שמקומם במערכת "חזק" והקידום בהם לא מותנה בדעתו של הבוס ולא גופים מלאכותיים כמו מחלקת איפכא מסתברא באמ"ן (תשאלו את עצמכם האם ממנים את הקצינים לקידום במחלקה כזאת, או כאלו שכדאי לשמור בצד. בתור אחד כזה אני מרשה לעצמי לומר זאת).
למרות הזלזול הרב באקדמיה, שיטת המחקר האקדמית מוכיחה את עצמה. יש ביקורת עמיתים מרובה, ופרסום מאמרים מותנה בביקורת כזאת. בישראל יש נטייה בשנים האחרונות לבוז למחקר כזה.
המועצה לביטחון לאומי הייתה אמורה להיות כזאת. אחרי מלחמת לבנון השנייה, פעל ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט בכיוון הנכון, אבל עשר שנות בנימין נתניהו חיסלו את הניצנים שנבטו. נתניהו כמו ברק (רבין ושרון קצת פחות...) רואה בכל דעה אחרת בחדר איום, כיוון שהיא יכולה להתברר כנכונה; ועל שגיאות וחולשות אין מחילה. אולמרט היה שונה לחלוטין כיוון שהיה מוכן להודות שהוא לא "מומחה" ביטחון.
יש דרכים לעשות זאת; אבל היום, המערכת הפוליטית של ישראל עסוקה מדי באנשים (נתניהו כן/לא), וזה מנטרל אותן.
2. במצב הנוכחי בישראל הדרך לצמצם את חוסר החשיבה האסטרטגית הוא ע"י צמצום הכוח של הצנזורה הצבאית, ביטול המשרד לעניינים אסטרטגיים ועוד גופים מדכאי חשיבה ציבורית, כדי להחליש את יכולת המערכת לדכא תהליכי חשיבה עצמאיים בסוגיות של בטחון לאומי.
החרדה משיח ציבורי פתוח מחמיצה את היתרונות שיש בדמוקרטיה; ומשמרת את נקודות הכשל של קבלת ההחלטות בישראל. המהלך של הרמטכ"ל הקודם, גדי אייזנקוט לפרסם את אסטרטגיית צה"ל היה מבורך. אביב כוכבי לא חזר עליו, והשיח שהתפתח בעקבותיו היה מוגבל, אבל ככה זה בתחילת הדרך.
3. אסור להאמין שיש כזה דבר מידע מלא, ושצריך לקוות שיגיע כזה. להיפך, צריך להניח הנחות (קונספציות), אבל להבין שהן יכולות להתברר כשגויות. לכן, חשוב לתעד את ההנחות; כדי שניתן יהיה לחזור לשולחן השרטוטים ביום שהן תופרכנה. חייבים לדעת, שרוב ההחלטות מתקבלות במודיעין חסר מאוד, וזאת לא אשמת המודיעין.
4. צה"ל מדחיק בעיות ע"י מנגנון קידום לקוי – קצינים בשביל להתקדם אומרים את מה שהמפקד רוצה לשמוע. מנגנון הקידום בצה"ל (הירוק) מבוסס על המפקד. לעולם זה יהיה מנגנון עוצר חשיבה. גם במועצה לביטחון לאומי מרבית יש מינויים רבים מתוך הצבא וחוסר גדול במולטי דיסיפלינריות.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]
5. קידוש תפיסות אנכרוניסטיות – הבעיה הצבאית העיקרית שעמדה לפתחו של צה"ל בעשורים האחרונים הייתה התפתחות איום הטילים. 130 אלף רקטות בלבנון, אלפים מעזה וכו'. המענה של צה"ל היה שכלול אסטרטגיית "הפצץ וקווה לסיום", תוך התעלמות מהמשמעות האסטרטגית של האיום הזה.
הגנה אקטיבית נכפתה על הצבא על-ידי המדינאים, עד היום אין עבודה רצינית ברמה הלאומית כיצד נכון שישראל תיערך לשנת 2040-2030, בהינתן שברור שיהיו טילים מדויקים בכמות ניכרת בזירה. זה לא משנה מי יהיה ראש הממשלה בעשור הקרוב, טילים מדויקים יהיו בזירה בכמויות גדולות, גם אם יהיו נאומים רבים על כך שלא נאפשר. ראש הממשלה אחראי על המוכנות של ישראל להתמודד במציאות כזאת (זה ההבדל בין מה שאתה שולט עליו למה שאתה לא).
[למאמרו של עמר דנק: “הפצץ וקווה לסיום” כאסטרטגיה, פרק א', לחצו כאן]
גם המדינאים בוחרים לברוח מדיון בבעיות ביטחוניות כמו מאש, ומהצורך להחליט מה יותר חשוב, האם האיום האיראני, איום הטילים או השליטה באיו"ש (דוגמאות בלבד). זה, כדי לא לשלם מחירים היה ותתרחש בעיה.
הסיבה לזה היא היעדר הערכת מצב לאומית, פתוחה לציבור ונתונה לדיון רחב (כי הרי, מה שכתבתי כאן זאת אמירה שטחית ראשונית). בשנה האחרונה הכריז נתניהו שהוא גיבש תפיסת בטחון לאומית ל-2030, אין דוגמה טובה יותר להמחיש עד כמה מזעזעת קבלת ההחלטות בישראל כלפי העתיד.
אלו בעיני הלקחים האמתיים של מלחמת יום כיפור, את מרביתם לא שיפרנו אפילו קצת. יחד עם זאת, יש הרבה דברים חיוביים. היכולת של השוק החופשי בישראל להתפתח ולהתקדם, המקום שיש ליצירתיות מאפשר לנו להתקדם הרבה יותר מאשר המדינות הסובבות אותנו.
זאת הסיבה שהסוגיה האיראנית היא חדשה ומיוחדת לעומת הבעיות האסטרטגיות של ישראל מאז הקמתה. האיראנים יריב חכם, חושב ולומד. הם משקיעים במדעים, ולכן משתפרים טכנולוגית בתוך הבית, מה שלא היה במדינות הערביות מסביבנו. אם לא נצליח לשנות הבעיה האיראנית תחריף. הפתרון לא יושג ע"י הפצצה באיראן, אלא ע"י שיפור תהליכים אסטרטגיים, קיום הערכות מצב לאומית, ופתיחת השיח הביטחוני. חשיבות פתיחת השיח היא כדי שהציבור יוכל לקבל מידע גם מחוץ למה שהמערכת רוצה להעביר לו ("חמאס מורתע", "חמאס לא רוצה במלחמה") וגם כדי למנוע מהמערכת היווצרות מידע כזה. הניסיון העולמי מוכיח שזאת דרך טובה יותר.
הלקח הכי חשוב בקבלת החלטות אסטרטגיות הוא להימנע מתחקיר איך לא לעשות טעות ספציפית שנעשתה (את זה להשאיר לקומה הטקטית, ללוחמים), אלא לנסות להבין איך היא קרתה, ואיך ניתן לצמצם טעויות מסוגה ע"י מנגנונים ותהליכים, ולא ע"י האמונה שצריך למצוא אנשים שלא טועים!
![[תמונתו של בזיל לידל הארט משמאל היא נחלת הכלל]](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%90%D7%96%D7%99%D7%9C_%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%9C_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%98#/media/File:Basil_Liddell.jpg){kind=link}
"יש סיבות נוספות שמכשילות את מנגנון התחקיר"
הסיבה הגדולה מכולן זה אי ההתיחסות לסיכול מהצד השני. זה לא תורת המשחקים, זה משהו בסיסי שכל אחד יכול להבין, האויב שוקד על פתרונות הפוכים לשלנו. בשבילו הקונספציה שלנו היא מטרה ניחת שמותירה זמן מספיק להכנת מענה הולם!
בזמן שאנחנו בונים על הקונספציה האויב לא מתפוגג, האויב מתמוגג. הוא נמצא צעד אחד לפנינו. ובהתיחס למה שנאמר בכתבה על איראן והחינוך למדעים שם (שלא לדבר על רוסיה), האויב נמצא יותר מצעד אחד לפנינו. ממשלת ישראל שחונקת את החינוך המתקדם ומנסה להחזיר אותו אלפי שנים אחורה, זו טעות שאי אפשר לתקן בשום פרוצדורה למדנית.