[התמונה מימין היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי b0red לאתר Pixabay; התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי jandenouden לאתר Pixabay]
[מאמר זה ראה אור במקור באתר של אודי מנור]
פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה, במכללת אורנים. חבר מפלגת העבודה.
[לבלוג של אודי מנור, לחצו כאן]
* * *
במסגרת המאמץ האנושי, להבין את ההווה מתוך העבר, ניתן להבחין בשתי דרכים שונות ואף מנוגדות:
- את האחת ניתן לכנות 'התבוננות אידאולוגית' כי היא נשענת קודם כל על מחויבות לאידאולוגיה מסוימת.
- ואילו את השנייה נכנה לצורך הדיון 'התבוננות היסטורית' שגם אם הנוקטים בה אוחזים מדרך הטבע האנושי באידאולוגיה, הנה בכל זאת נקודת המוצא שלהם היא להניח אותה בצד לטובת הבנת הנושא אותו הם מבררים באופן המורכב והמדויק ביותר.
.
ניקח לדוגמה את היחס בין פמיניזם להלכה, או את שאלת הקשר בין אורתודוקסיה יהודית לפמיניזם: על פי הגישה האידאולוגית, הפמיניסטית במקרה הזה, גם על שאלות אלו חל העיקרון העליון של האידאולוגיה הפמיניסטית: מאבקה של האשה, כל אשה, לשחרורה המוחלט מידיו של הגבר, כל גבר. אין מדובר בהכרח ב'שחרור' במובן של ניתוק, וב'מאבק' אין בהכרח הכוונה לאלימות, אבל המאבק הוא מאבק, והשחרור הוא שחרור. מנקודת המבט הזו, האורתודוקסיה היהודית המבוססת על ההלכה, היא פרויקט "פטרנליסטי" מובהק.
לעומת זאת, על פי הגישה ההיסטורית, ההלכה איננה פרויקט 'פטרנליסטי' ובוודאי לא רק פרויקט כזה. מנקודת המבט ההיסטורית, ההלכה היא פרויקט יהודי, המייחד את היהודים קודם כל מהנוצרים; ואחר כך, מאנשים אחרים בסביבה התרבותית והחברתית בה פעלו יהודים, שגם הם – האחרים – ראו עצמם כיהודים אמתיים: השומרונים למשל ומאוחר יותר הקראים. כידוע, שומרונים וקראים רואים את הפרויקט ההלכתי כטעות יסודית; שהרי לשיטתם, היהדות מתמצית במקרא וכל מה שעשו חז"ל מבוסס על פרשנות מיותרת ומוטעית.
דחיית ההבדל הזה בטענה 'פמיניסטית' - לפיה, הואיל ומי שכותב את הדברים הוא עצמו גבר; ולכן, הוא עסוק בהגנה על 'ההגמוניה' שלו - היא לגיטימית כמובן: חופש הביטוי שמור לכל; ואין קשר ישיר בין חופש הביטוי לאיכותו. אלא שהצגת ההלכה כפרויקט 'שוביניסטי' בלבד, איננה מסבירה כיצד זה התפתחו סוגים אחרים של 'שוביניזם' כביכול, ללא קשר להלכה, ולהפך: מדוע נשמרה וקוימה ההלכה גם על ידי נשים יהודיות, ומדוע נשים אחרות, נוצריות למשל, לא ראו בהלכה עניין חשוב.
במלים אחרות, ההסבר האידאולוגי משטח ומרדד עניין מורכב למדי. במקרה הזה, מנקודת המבט הפמיניסטית, אין שום הבדל בין יהודים, נוצרים, שומרונים וקראים (וכן הלאה: מוסלמים ובודהיסטים וכו' וכו'); שכן, מנקודת המבט האידאולוגית הזו, כל מה שיש זה גברים מדכאים ונשים מדוכאות.
היפוכו של דבר מנקודת המבט ההיסטורית: לא רק שההלכה היא הבסיס להבדל המעשי בין יהודים לשאינם יהודים, ובין יהודים-רבניים לבין יהודים בעלי תפיסות לא רבניות, אלא שהיא הבסיס להסבר ההבדלים בין יהודים-הלכתיים לבין עצמם, במישור הפנים יהודי-רבני. בניגוד להשקפה הפמיניסטית הרדודה, המדברת בהכללה חסרת אחריות על 'גברים', הרי שבמציאות ההיסטורית, עצם מרכזיותה של ההלכה גזרה הבדל חמור ומשמעותי בין מי שיודע ומורשה לפסוק ולהורות הלכה (הרבנים, תלמידי החכמים) לבין כל השאר (גברים ונשים כאחד).
חשוב בהרבה מכל זה: ההתבוננות האידאולוגית פמיניסטית מביאה לאי הבנה של שורשי הפמיניזם, שורשי האורתודוקסיה, שורשי האידאולוגיה; וכמובן, את שורשי ההתבוננות ההיסטורית עצמה. המשותף לכל אלו (ולרשימה ארוכה נוספת הכוללת טכנולוגיה, מדע, ספורט מאורגן, קולנוע, רשתות חברתיות ועוד ועוד ועוד ועוד): הם כולם נולדו בזמן האחרון, בתקופה הידועה בשם 'העת החדשה' או 'התקופה המודרנית' או כל מושג תואם אחר.
שוב: מנקודת המבט האידאולוגית, הפמיניזם צץ ככה פתאום, כתוצאה מצטברת אולי של אומץ נשי שהלך ותפס תאוצה (ולכן פמיניסטיות מתבוננות על נשים גדולות בעת העתיקה, כעל מבשרות הפמיניזם, ע"ע ושתי למשל, או דבורה), עד לאותו רגע נשגב וחסר תקדים יחסית, ממנו כבר לא הייתה חזרה: עליית הפמיניזם כתנועה הכרחית שסיבותיה ברורות, תיאור הבעיה שלה צלול; וכמובן, גם הפתרונות.
מנקודת המבט ההיסטורית לעומת זאת התמונה אחרת לחלוטין: קודם היה השינוי הרב-מימדי והמאד מורכב ומלא סתירות, המוכר במלה אחת: 'מודרניזציה'. מדובר בשינוי שכלל מהפכה במעמדו של הפרט, כל פרט, גבר או אשה, ביחס לכל מוסד חברתי, כולל כמובן מוסדות רבניים. תהליכים אלו כללו תגובות, חלקן נלהבות, חלקן רדיקליות, חלקן פרוגרסיביות, חלקן שמרניות. במקרה היהודי, אחד מאפיקי השמרנות מוכר מאז 1796 בשם 'אורתודוקסיה', מושג שעד אז היה זר לחלוטין ליהדות. האורתודוקסיה איננה מושג נרדף ל'חרדיות', תגובה יהודית נוספת למודרניזציה. אכן כל החרדים הם 'אורתודוקסים' (כי 'אורתודוקסים' היו אלו שהתנגדו לשינוי במעמדה של ההלכה; הגם שהיה להם ברור שבמציאות המודרנית בלתי אפשרי ליישמה באופן מלא, אפילו לא ברמת הפרט, בוודאי לא ברמה הציבורית). אבל לא כל ה'אורתודוקסים' הם חרדים.
שוב, מנקודת מבט אידאולוגית, 'החרדים' – בדיוק כמו הפמיניסטיות – מסתובבים ברחוב כאילו בידיהם אמת נצחית ובלתי ניתנת לערעור. אבל מנקודת המבט ההיסטורית החרדים הם תופעה מודרנית, והיחס בינם לבין האורתודוקסיה הוא יחס מרתק של דמיון ושוני: הן דומות בכך ששתיהן צצו כתגובה למודרניזציה; והן דומות בכך שהן המשיכו לייחס להלכה חשיבות. אבל השוני חשוב לא פחות ואולי יותר מההבדל: בעוד החרדים המשיכו לגלות נאמנות בלתי מסויגת וקפדנית עוד יותר כלפי ההלכה, דבר שבא לידי ביטוי בלבוש למשל ובדיכוי גדול עוד יותר של האשה; הנה אצל האורתודוקסים האחרים הפכה המודרנה לאתגר שיש להתמודד עימו באופן יוצר. אחת התוצאות של עמדה עקרונית זו - חיוב האורתודוקסיה והמודרניזציה גם יחד - היא הפמיניזם האורתודוקסי.
לסיכום – סמבטיון שוצף חוצץ בין ההסבר האידיאולוגי-פמיניסטי לבין ההסבר ההיסטורי:
- הראשון פשוט שלא לומר פשטני. הוא מתחיל בפרדיגמה של 'דיכוי נשים על ידי הגברים' (כל הנשים כמובן על ידי כל הגברים שהם כמובן כל כולם בדיוק אותו הדבר מכל בחינה: מעמדית, ערכית, השכלתית וכן הלאה) ומסתיים בפרדיגמה הזו.
- השני לעומת זאת מצליח להכניס את הפמיניזם בכלל והפמיניזם האורתודוקסי בתוכו, אל תוך אותו הקשר ממנו אפשר להסביר למשל גם מאבקים בין גברים-מעסיקים לגברים-פועלים, בין גברים-איטלקים לבין גברים-אוסטרים, בין גברים ונשים מגרמניה שנלחמו בגברים ובנשים מרוסיה, וכן הלאה וכן הלאה. ההסבר ההיסטורי מסוגל גם להסביר מדוע יש גישות כה מגוונות לפמיניזם, והוא עושה זאת על אותו בסיס תאורטי: המודרניזציה.
נותר רק להסביר כיצד זה גם אופן ההתבוננות ההיסטורית הוא, עצמו, תוצר של המודרניזציה, תופעה שהוא עצמו חוקר... ובכן, לא כל כך מסובך. ההתבוננות ההיסטורית על המציאות האנושית, היא שלוחה של ההתבוננות האנושית על תופעות לא אנושיות כמו הכוכבים בשמים והצמחים והאבנים ובעלי החיים על האדמה. במלה אחת: מדע. כידוע, הגם ששורשיו של זה אי אז בתקופות רחוקות, לא יאוחר מהמאה ה-14 וביתר שאת מהמאות ה-16 ובעיקר ה-17, הוא פרץ פריצה אדירה קדימה, דווקא על בסיס ויתור על האידאולוגיה, כל אידאולוגיה (שלא הוכרה ככזו באותה תקופה שכן המושג הזה, אידאולוגיה, גם הוא מודרני).
ולמרבה הצער יש להוסיף כאן משפט-ביטוח שנועד לבלום ולהדוף (עוד) דבר הבל פוסט-מודרניסטי; לפיו, המדע עצמו הוא 'אידאולוגיה'. כסילים המפיצים שטות חסרת שחר ומקוממת זו, מגדילים לעשות כשהם מצביעים על מדענים כעל כוהנים, על אוניברסיטאות כעל מקדשים, ועל הפרוצדורה האקדמית כעל מסלול סמיכה היררכי הזהה לזה שיש בכל מונותיאיזם.
לא. מדע איננו אידאולוגיה אלא שיטה; שכל כולה, מכוונת לפענח את צפונות הקיום ושהנחת היסוד שלה – בניגוד גמור לזו ששימשה את כל הדתות – היא שהאדם לא יודע ושרוב הסיכויים הם שהוא ימשיך לא לדעת גם כשבכל רגע, בזכות הנחת היסוד הזו, הוא יודע יותר ויותר.
ובכן, פריצתו של המדע אל עבר בירור התופעות, קטנות כגדולות, ממחזור הדם ועד לתנועות הכוכבים במסילותיהם, ומבירור התופעות אל עבר פיתוח ההמצאות המועילות (מקיטור ועד חשמל, מעירוי דם ועד השימוש במורפיום), הביא אנשים להניח, שמה שנכון לפענוח סודות הטבע, עשוי להיות נכון לפענוח העבר האנושי. ולפענוח העבר האנושי קוראים במלה אחת: היסטוריה. וכל השאר, כמה צפוי, היסטוריה.
