תקציר: תיאורי בריאת העולם, אינם ייחודיים רק למקרא, ובריאה זו מוזכרת במיתוסים של עמי המזרח הקדום. למרות שיש הרבה מן הדמיון בין תיאורים אלה לבין תיאורי המקרא, הרי שאמונת האחדות המקראית מפרידה באופן חד וברור ביניהם. האל המקראי, אינו נולד או מוליד, אינו אוהב או שונא או נלחם עם עמיתיו. האל הישראלי נמצא מעבר לחוקי הטבע, והוא אשר יצר אותם, ולפיכך אין הוא כפוף להם לכאורה…

[לקובץ המאמרים על פרשת בראשית, לחצו כאן]

עודכן ב- 8 באוקטובר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

מלבד סיפור הבריאה בפרשת בראשית, מצויים במקרא רמזים בודדים בלבד לבריאת העולם. לפי מקורות אלה, האל הבורא נלחם בכוחות דמוניים כדלקמן:

• "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְהוָה עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים."[1];
• "הֲ‍יָם אָנִי האם אני שר הים, אִם תַּנִּין, כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר"[2];

ועוד כיוצא באלה.

במקורות אחרים אנו מוצאים כי הפסוקים מוסיפים פרטים חדשים על אופן מעשה הבריאה ועל היסוד שעליה עומדת הארץ: "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ, הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה. מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע, אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו. עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ, אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ. בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר, וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים. וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם, בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא"[3],

וכן: "הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ, הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם; הֲלוֹא, הֲבִינוֹתֶם, מוֹסְדוֹת, הָאָרֶץ.  הַיֹּשֵׁב עַל-חוּג הָאָרֶץ, וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים; הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם, וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת"[4]. יתכן שמקורות אלה, הינם שרידים של מסורות בריאה שנמסרו בעל פה, ואבדו במרוצת הזמן.

המקרא אינו המקור היחיד בו מופיע סיפור הבריאה, שקיים גם בעמי המזרח הקדום. המיתוס הקדום ביותר שעוסק בבריאת העולם הוא המיתוס השומרי [5]. מיתוס זה אינו מתאר באופן מדוקדק ושיטתי את בריאת העולם, כפי שאנו מוצאים במקרא, אך בספרות השומרית קיימים מוטיבים הקשורים קשר ישיר לנושא.

במיתוס הידוע גילגמש [6], נאמר כי האל העליון של שומר הבדיל בין השמים לארץ, ברא את הצומח, וקבע את עונות השנה. במיתוס נוסף נאמר כי אחד מאלי שומר האחרים, ברא את הנהרות, ומילא אותן בדגים ועופות, ובנוסף הוא ברא את חיות השדה למיניהן.

גם במיתוסים אכדיים, מצויות גרסאות שונות אודות בריאת העולם, והסיפור המפורט ביותר מופיע במיתוס הבבלי אנומה אליש[7].

המיתוס האמור מייחס את בריאת העולם לאל מרדוך (ראו תמונתה למטה משמאל), האל העליון של בבל ושל כל מסופוטמיה, שיצר את העולם מחומר קדמון. קודם בריאת העולם הנוכחי הייתה מלחמה עזה בעולם התוהו, עד שמרדוך ברא את השמים ואת הארץ, ברא את המאורות ולבסוף ברא את האדם. יצירת העולם על ידי מרדוך - על פי מיתוס זה - נעשו בכוח המאמר האלוהי, כפי שהדבר מופיע במקרא:" וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר"[8].

בתרבות המצרית העתיקה אנו מוצאים מיתוסים על בריאת העולם, שנוצר מחומר קדמון, בדמותו של אוקיינוס אפל. מסקירה תמציתית זו אנו למדים כי סיפור הבריאה המקראי, דומה בכמה היבטים מרכזיים מהמיתוסים של עמי המזרח הקדום, אולם יש ביניהם הבדל יסודי חשוב בכל הנוגע לתפיסת מושג האלוהות. לפי המיתוסים האליליים, מיתוס הבריאה מבוסס על שתי רעיונות יסוד מרכזיים: האחד – האלים נולדים ככול ייצור חי, והשני – האלים אוהבים, שונאים ונלחמים איש ברעהו. על פי ההשקפה המקראית, המדובר באל אחד, אשר נמצא מעבר לחוקי הטבע והעולם. ומכיוון שהוא מעבר לחוקי הטבע, המקרא מרגיש פטור מלספר אודות קורותיו והליכותיו, בניגוד למיתוסים האליליים, המשופעים בסיפורים שכאלה.

בתרבות ההודית - שמפאת קוצר היריעה לא ניתן לעסוק בעניין הבריאה שלה לעומקו - מצוי בריג וודה [9], הימנון ידוע שזו לשונו:" אז לא היה היש ואף לא האין; החלל לא היה ואף לא השמים מעליו; מה התנועע? והיכן? ההיו אלה המים עמוקים מני עומק? לא היה אז מוות אף לא נצח; אף לא אות המבדיל בין אור לחושך, האחד נשם, חסר רוח בתוך עצמו, דבר מלבדו לא היה מעל; ומי זה שאכן יודע, מנין הוא העולם נוצר ומנין נבע? האלים באו לאחר מכן כאשר עולם זה נבע, מאין יצירה זו באה? האם יצרה את עצמה? רק הוא המביט ממרומי השמים רק הוא יודע זאת ואולי אין הוא יודע"[10].

הקטע הוודי האמור, אשר מתייחס להוויה אלוהית עליונה, לא נותן לאותה ישות שמיימית כל קדימות אונטולוגית על פני הידיעה האנושית. עצם אפשרותה של ידיעה שכזו מוטל בספק רב, שהרי כלל לא בטוח שהיא קיימת.

לשון אחר, בתפיסה המוצגת בהמנון הוודי האמור, אין הבדל בין החיצוני והפנימי, של הכללי על הפרטי, כפי שהיא קיימת בתפיסה המקראית. אמנם האל לפי התפיסה הוודית ברא את העולם, אך אין הוא נמצא מחוצה לו, וכלל לא בטוח שידיעתו עדיפה על הידיעה האנושית. נכון שהאל הוא המקור לכל אשר קיים, אבל לא בבחינת בורא חיצוני שברא את העולם יש מאין בכוח הדיבור, אלא כאל שהעולם נבע או נולד ממנו ולא נברא על ידו, לפי המודל המקראי.

אחרית דבר

תיאורי בריאת העולם, אינם ייחודיים רק למקרא, ובריאה זו מוזכרת במיתוסים של עמי המזרח הקדום. למרות שיש הרבה מן הדמיון בין תיאורים אלה לבין תיאורי המקרא, הרי שאמונת האחדות המקראית מפרידה באופן חד וברור ביניהם. האל המקראי, אינו נולד או מוליד, אינו אוהב או שונא או נלחם עם עמיתיו. האל הישראלי נמצא מעבר לחוקי הטבע, והוא אשר יצר אותם, ולפיכך אין הוא כפוף להם לכאורה.

הוא הדין להבדל התהומי הקיים בין התפיסה המקראית לתפיסה ההודית המתגלה בריג וודה. בתפיסה ההודית אין קדימות אונטולוגית לאל על פני האדם, כי יתכן שהאל עצמו אינו יודע. אמנם האל הוא מקור העולם, אולם האילוסטרציה המקובלת בוודות ההודיות היא של נביעה או הולדה של העולם ולא של בריאה יש מאין על פי הדיבור האלוהי.

על פי תפיסה וודית זו, דבריו של הרמב"ם, בתחילת ספרו ההלכתי משנה תורה, בהלכות יסודי התורה, כי: "והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות.  ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא ייבטל הוא לביטולם:  שכל הנמצאים צריכין לו; והוא ברוך הוא אינו צריך להם, ולא לאחד מהם", שנגזר מכך כי האל הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה, כלומר סוג של ידיעה מוחלטת ושונה בתכלית מהידיעה האנושית, אינה יכולה להתקבל כלל ועיקר.

[לקובץ המאמרים על פרשת בראשית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

מקורות והעשרה

[1] ישעיהו, פרק נ"א, פסוקים: ט' – י'.

[2] איוב, פרק ז', פסוק י"ב.

[3] שם, פרק ל"ח, פסוקים: ד' – ז'.

[4] ישעיהו, פרק מ', פסוקים: כ"א – כ"ב.

[5] עולם המקרא, בראשית, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמודים: 13 – 15.

[6] ראה – אבי הראל, בין סיפור המבול  לעלילות גילגמש, ייצור ידע, אוקטובר, 2017.

[7] אֶנוּמָה אֶלִישׁ, הוא סיפור הבריאה הבבלי. הסיפור נתגלה בין עתיקות העיר נינווה בשנת 1849 על גבי שבעה לוחות חרס שנשתמרו. אגדת אנומה אליש חוברה בחלקה בתחילת האלף השני לפנה"ס.

[8] בראשית, פרק א', פסוק ג'. אמירת האל מוזכרת עוד פעמים רבות בסיפור המקראי שמתפתח אחר כך.

[9] הרִיג וֶדָה (סנסקריט: ऋग्वेद) היא קובץ דתי, שמקורו בצפון מערב הודו, הנחשב לעתיק ביותר בהינדואיזם ולבסיס של רוב ההתפתחויות המאוחרות בדת. אוסף כולל 1,028 מזמורים לאלים שונים הכתובים כולם בסנסקריט . משמעות המילה "ודה" היא "ידע". זמן חיבורה של הריג וודה מתוארך לאלף הראשון לפני הספירה.

[10] שלמה בידרמן, מסעות פילוסופיים, ספרי חמד, 2003, עמודים: 26 – 30.