[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

[למאמר המקורי של פרופ' יצחק אדיג'ס (באנגלית) בבלוג שלו, לחצו כאן]

פרופ' יצחק אדיג'ס הוא מהחשובים במומחי הארגון של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת, וזהו הבלוג האישי שלו, המתורגם לעברית.

[בתמונה משמאל; יצחק אדיג'ס, צלם לא ידוע, מתוך אתר VK)

*  *  *

עשו חשבון כמה שנים מחיינו אנחנו מעבירים בלימודים פורמליים: שש שנות לימוד יסודי; שלוש שנים בחטיבת הביניים; שלוש שנות לימודים תיכוניים וארבע נוספות לתואר ראשון. זו מינימום שש עשרה שנות לימוד.

שש עשרה שנים, בהן אתה יושב בכיתה ומקשיב בתשומת לב למישהו, המלמד אותך לדעת משהו. בסוף הקורס אתה נבחן כדי שהמורה - והמערכת - יאמתו כמה אתה יודע:

• כישלון בבחינה הוא סימן לבורות; וכישלונות רצופים מחייבים חזרה על שנת הלימודים; עם הסטיגמה הנלווית לכך והעלויות הכרוכות בכך. 
• ולהיפך: הצלחה משמעה, בדרך כלל, עתיד טוב יותר ועבודה טובה יותר.

הכל נשמע כל כך הגיוני ומקובל, נכון? זה השכל הישר, נכון?

אבל, אני מאמין שיש מחירים נסתרים, לא מבוטלים, למערכת זו וכמה נזקים משניים, שאין להתעלם מהם:

במשך שש עשרה שנים - במשך יותר ממאות בחינות - אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו יודעים; ולומדים להסתיר את הדברים שאיננו יודעים: אתה חייב לדעת, או שאתה נכשל; וכישלון זה לא כיף גדול...

לכן, ככל שאדם משכיל יותר (במיוחד אלה עם תארים "גבוהים", כלומר מתואר שלישי ומעלה...), הוא או היא אינם יכולים לומר "אינני יודע." עליהם לדעת כאילו החיים שלהם תלויים בזה. הם אומנו - במשך למעלה מעשרים שנה - לטעון שהם יודעים.

הבעיה היא שכיום, אנו חיים בעולם עם שיעור כה גבוה של שינוי, עד שאין שום סיכוי שנדע הרבה; אבל, לרבים קשה להודות בכך...

כמה פעמים הפסקתם ויכוח; לא בגלל שהסכמתם לטיעוני הצד השני, אלא בגלל שהתביישתם להודות שלא הבנתם את מה שהאיש אומר לכם? כמה פעמים אחנו מהנהנים את ראשנו בהסכמה, בלי לדעת אז הנהנת בראשך בהסכמה בלי לדעת, לעזאזל, על מה אני אתה מסכים, פשוט כיוון שאינני מוכן להודות בבורותי?

להודאה בבורות יש יתרון ענק עבורנו: אנחנו פתוחים ללמוד. 'קללת הידע' (The curse of knowledge) היא שמונעת מאיתנו ללמוד משהו חדש!

דרישות החינוך שלנו הולכות ומתארכות. פעם היה זה שיש מספיק תעודת בגרות כדי להשיג עבודה! לא עוד. עכשיו תואר ראשון הוא דרישת מינימום סטנדרטית, ולעתים קרובות. אפילו זה לא מספיק. תואר שני נדרש לתפקידים גבוהים יותר ולמשכורות גבוהות יותר. בקרוב כולנו נצטרך דוקטורט אם נקווה להתפרנס.

ככל שנצבר יותר ידע, דרישות החינוך גדלות, צריך לכאורה לחלוק אותו; והחינוך הפורמלי מתארך.

לכן, יש צורך במהפכה בחינוך!

עלינו ללמד, לא לדעת, אלא כיצד ללמוד. עלינו להזין באנשים את התשוקה ללמוד כל הזמן, מכל מה שהם נתקלים בו בחייהם; ולא רק מספרי לימוד. עלינו ללמד אנשים להיות בעלי ראש פתוח; ולא להתבייש להודות באי ידיעה; וכך. לעודד נכונות רבה יותר ללמוד עוד ועוד.

בחינות לא צריכות לבדוק אילו עובדות למדנו מתוך הספרים; אלא צריך לשאול, מה אנחנו חושבים על מה שקראנו. יש לעודד אותנו ליצור תיאוריות משלנו - לחשוב ולא לפחד לחלוק את מה שאנחנו חושבים. לחשוב, לא אומר לברר מה אתה יודע; אלא באילו תחומים אנחנו רוצים לדעת יותר. עלינו לדעת כמה אנו לא יודעים; ואז, ככל שאנחנו משכילים יותר, עלינו לחוש בורים יותר!

בבית הספר שלנו (בית הספר אדיג'ס) שהקמתי לפני שנים, התעודה (Adize Graduate) לא אומרת שהתלמיד סיים את לימודיו. כתוב בה שהבוגר רשאי להמשיך את תהליך רכישת השכלתו, ולהעלות אותו שלב.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

הייתי אומר, שאחת החוזקות שלי כיועץ היא, שלעתים קרובות אני אומר ללקוחות שלי, ללא חשש, "אני לא יודע. אין לי את התשובות. אבל, יש לי את השאלות". אם הצלחתי בקריירה שלי כיועץ זה לא בגלל התואר השלישי שלי!

במסעות הייעוץ שלי ברחבי העולם, חוויתי תרבויות ומערכות פוליטיות שונות. החוויות הללו שחקו את האמונות שלי לגבי איזו מערכת נכונה ואיזו בעייתית. אני כבר לא לגמרי בטוח בכלום. חוויות הנסיעות שלי אתגרו את הידע שצברתי; ואני גאה, עד כמה אני בור!