[בתמונה: הרוסים באים... התמונה היא נחלת הכלל. שם הצלם אינו מוזכר. למקור, לחצו כאן]
[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק]
המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...
* * *
הטענה שלנתניהו יש אחריות על יציאת טראמפ מסוריה - שמצאה, למרות מוזרותה, קבוצת תומכים בישראל (ראו, למשל, את הציוץ של חגי סגל בטוויטר) כמובן שגויה. לישראל לא הייתה השפעה על זה.
לעומת זאת, על המדיניות של ישראל בזירה הצפונית ומול איראן בעשור האחרון יש לנתניהו אחריות, זה לא אומר שהדברים היו בשליטתו וגם לא על מידת ההשפעה שהייתה לנו על ההתרחשויות.
ההחלטה של טראמפ לצאת מסוריה קשורה בעיקר לכך שהוא חושב שזה מה שנכון לאינטרס של ארה"ב. קרי, בראייתו ההחלטה משרתת את מדיניות החוץ שהוא רוצה לממש, מתוך תקווה שהבוחר האמריקאי חושב אותו דבר; ולכן, זה יסייע לבחירתו מחדש. אין באמירה הזאת כוונה צינית כלשהי, נשיא אמריקאי בשנה לפני הבחירות עושה מהלכים שהוא סבור שיביאו תוצאה רצויה חיובית; וכתוצאה מכך, הציבור יהיה "מבסוט" ממנו.
לפני שבוחנים את המהלך ומנסים להעריך את חכמתו (להעריך מה יקרה בעתיד), רצוי וכדאי לנקות את הרגשות הישראליים. טראמפ, כמו אובאמה, בוש וקודמיהם לא עושים מהלכים בעד או נגד ישראל, אלא בראי האינטרס האמריקאי. הברית עם ישראל מועילה כללית לאינטרס האמריקאי; ולכן, לא מעט מהמהלכים של נשיאי ארה"ב תואמים את צרכיה ורצונה של ישראל.
כאשר אובאמה חתם על הסכם עם איראן הוא עשה את זה לא נגד ישראל, או בשל רצונו להרע לנו; אלא כי זה האינטרס האמריקאי בראייתו, כאשר בישראל השוו את ההסכם להפקרת צ'כוסלובקיה בהסכם מינכן הפכנו אותו למי שמוכן להקריב את ישראל לטובת שנה של שקט. כאשר זה כל שיקול הדעת שאנחנו מוכנים להפעיל, זה הופך אותנו לחסרי כשירות למשחק האסטרטגי.
כדאי לנו לנתח את החלטת טראמפ בלי לכעוס עליו; כי זאת החלטה שפוגעת בישראל (לדעתי), וחובה עלינו לנתח את המשמעויות לישראל כתוצאה מההחלטה שלו גם כאשר אנחנו סבורים שזאת החלטה רעה (ואני חושב שזאת החלטה רעה); ולא להיכנס למרה שחורה בסגנון "למה הוא עשה לנו את זה"...
אחרי שפרצה מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011, ישראל יכלה לבחור מדיניות כלפי המציאות החדשה שנוצרה. על שולחן הקבינט הוצבה החלטה שעל ישראל להביא לסיום שלטון אסד, כיוון שהוא חלק מציר הרשע בין איראן לחיזבאללה ונפילתו תחליש את הציר הזה. ישראל החליטה ליישם את שלמדה במלחמת שלום הגליל: יש בכוחנו להרוס, אבל יכולתנו לעצב את המרחב אח"כ חלשה מאוד; בוודאי, ללא מעורבות עמוקה של ארה"ב.
בנוסף, החשש הישראלי היה שנפילת אסד עלולה להביא למדינת דאעש בגבולנו הסמוך, במקרה הרע, או למצער טריטוריה עצומה ללא שלטון מרכזי ממנה יכולים לפעול ארגוני טרור לרוב מבלי שנוכל לקיים שקט בטחוני מבוסס על הרתעה.
ישראל בחרה "לשבת על הגדר", תוך שהיא מלווה את זה בקריאות גנאי על כך שאסד "קצב" או "רוצח המונים" והמלצות לארה"ב ולמדינות המערב מה לעשות. אני לא חושב שהדיון על מה מישהו אחר היה עושה במקום נתניהו חשוב; אבל להערכתי, כל אחד מהמנהיגים הנוכחיים בזירה הפוליטית היה נוקט במדיניות דומה:
- גנץ היה רמטכ"ל בתקופה שגובשה המדיניות הזאת;
- יעלון היה שר בטחון החל מ-2013;
- ורק ברק - שכולם לועגים להערכתו שאסד ייפול בקרוב, סבר שישראל צריכה להפילו. חוסר הודאות והסיכונים בחלופה של הפלת אסד גדולים מדי. בכל מקרה, על בחירת המדיניות הזאת יש לנתניהו אחריות מלאה, השליטה וההשפעה שלנו בתוצאות שלה נמוכה.
קיימת סיבה נוספת להחלטה, המאבק בהסכם הגרעין עם איראן. עד 2012 המצב הרעוע בסוריה שירת את האיום הישראלי לתקוף באיראן (בגלל הקושי של חיזבאללה לפעול נגד ישראל, בלי גב לוגיסטי), אבל לאחר שנה זו, כאשר היה ברור (לארה"ב) שישראל לא תתקוף, המאמץ המדיני העיקרי של ישראל למנוע הסכם מול איראן.
השילוב של שניהם הביא לכך, שישראל התעלמה מניצני ההתבססות של איראן בדרום רמת הגולן, כחלק מהמלחמה בדאע"ש, והסתפקנו בכך שהמליציות והמורדים ברמת הגולן יהוו חייץ בינינו לבין המשטר הסורי. אחת ההוכחות להתבססות היא חיסול מוע'נייה הבן בינואר 2015 ביחד עם הגנרל האיראני מוחמד עלי אללה דאדי ועוד מספר אנשי חיזבאללה. בישראל העדפנו להתרגש ולצהול על הסיכול המדויק והמוצלח מאשר לנתח את השלכותיו האסטרטגיות. תזכורת: בשנים האלו המוקד היה למנוע מחיזבאללה להתעצם ביכולות שובר שוויון.
2015 הייתה גם שנת מפתח למציאות הנוכחית – הסכם הגרעין עם איראן נחתם, וכעבור כמה חודשים נחתו בחמימים הרוסים, והיו גם בחירות שהסתיימו בניצחון גדול של נתניהו. על שני האירועים האלו לישראל לא הייתה השפעה ושליטה. לדעתי, מיום שנחתו כאן הרוסים, ישראל לא יכלה עוד לפעול ישירות נגד אסד (כי זה ישירות נגד הרוסים); וגם לא היה בכוחה למנוע את ההתבססות האיראנית בסוריה, כיוון שהרוסים היו חייבים את האיראנים לטובת הניצחון. המנוף היחיד שהיה לנו הוא יכולתנו לאיים על יציבות אסד, בהצדקה של הגנה עצמית כנגד התעצמות חיזבאללה.
ישראל בחרה אחרת, בחרנו לעטוף את העובדה שהמדיניות ההגיונית והסבירה שהייתה לנו עד 2015 השיגה תוצאה רעה שלא בשליטתנו ובלי שיכולנו להשפיע על כך; בהמון פוטואופ ושאוו על כך שאנחנו בליגה של הגדולים. פגישות עם פוטין והעמדת פנים שאנחנו שחקן עם השפעה אמתית. במקום לנצל את הקלף היחיד שבידינו בחרנו לעשות בו שימוש לצורכי פנים: התקיפות בסוריה הפכו למטרה ולא לאמצעי להשגת יעדים.
כדי לעטוף את זה כמו שצריך היה צריך ליצור אווירת 1938 באוויר. לא היינו מוכנים להשלים עם דבר למעט דרישתנו המוחלטת והאולטימטיבית. הפגישות עם פוטין היו כולן מצג שווא, פוטין לא אנטי-ישראלי, אבל האינטרס הרוסי הוא שיתוף פעולה עם האיראנים לטובת ניצחון בסוריה, וגזירת קופון שמן על הפיכתו לאיש החשוב באזור ולא ארה"ב.
ישראל במקום לעסוק במשמעויות האמתיות של הנחיתה הרוסית; ולקבל, שנגזר עלינו לבחור בין חלופות רעות, העדיפה להעמיד פנים ולעסוק בהונאה עצמית.
במהלך 4 השנים החולפות, הרוסים 'בישלו' אותנו בהדרגה בזירה הצפונית, אבל ישראל העדיפה להמשיך בתקיפות של חיל האוויר - שלא הזיזו למהלך העניינים האסטרטגי, שהתקדם בהדרגה לטובת הברית הרוסית-איראנית-עלאווית - ולהשקיע את ההון המדיני שהיה לנו בשכנוע טראמפ לצאת מהסכם הגרעין. בסוגיה הזאת האינטרסים התלכדו, כיוון שטראמפ שמח לעזוב הסכם שאובאמה עשה. ההתמקדות בהסכם הגרעין ה"נורא" סייעה לשיווק אווירת 1938 שהייתה הכרחית על מנת להימנע מעיסוק בהתפתחות השלילית בזירה הצפונית.
בשונה מהתפיסה בישראל, אנחנו ננס מדיני. כושר ההשפעה האמיתי שלנו לעיצוב הסביבה האסטרטגית במזרח התיכון נמוך, והעובדה שארה"ב בחרה לצמצם את מעורבותה באזור מחייבת אותנו לקבל שכושר ההשפעה שלנו פחת משמעותית.
אחרי שהעכרתי את האווירה, אני סבור שהחלטת טראמפ אינה אסון לישראל, וכדאי גם להקטין את הציניות במאבקי ימין מול שמאל עליה. איראן בעיה קטנה ממה שאנחנו עושים ממנה, לא בגלל שאני מזלזל בכוחה, חובה להתייחס לאיראנים ברצינות גמורה. אבל, ישראל חזקה צבאית וביכולתנו להגן על עצמנו. חובה עלינו להיערך למציאות של טילים מדויקים בזירה; אבל לצמצם דרמטית את עמידתנו בראש חוצות מול האיראנים, בזה אנחנו מחייבים את האיראנים להגביר את האיומים על ישראל, בדיוק כפי שקרה כאשר הודענו לעולם שאם הם לא יטפלו באיראן אנחנו נעשה זאת.
ההשפעה של ישראל על התמורות האזוריות הגדולות קטנה בהרבה ממה שאנחנו מאמינים, לא מתרגשת עלינו שואה, ואנחנו צריכים לחוש בטחון עצמי גבוה בהרבה ממה שאנחנו משדרים. צריך להוריד את הפרופיל נגד איראן, להכיר במגבלות הכוח שלנו, ולהימנע מניתוח החלטות של אחרים לפי התפיסה שרוצים ברעתנו.
