[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי sasint לאתר Pixabay]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
רבים שאלוני בעקבות מאמרי הקודם, המערכה התורכית נגד האוטונומיה הכורדית - מבט אסטרטגי, איזה לקח ניתן ללמוד מהאירוע הזה.
אציע שלושה לקחים עיקריים:
- חובה להכיר ולהטמיע את תום עידן ההגמוניה האמריקנית ומשמעותו;
- צריכים להעז לצאת ולפעול מגבולות הוילה בג'ונגל.
- וחובה להשתחרר מדיבורי הסרק על מוסר ביחסים בינלאומיים!
[למאמרו של האלוף גרשון הכהן: 'המערכה התורכית נגד האוטונומיה הכורדית - מבט אסטרטגי', לחצו כאן]
הכרה בתום עידן ההגמוניה האמריקנית
הבנת הבעיה היא חלק חשוב בהתמודדות עימה: עידן ההגמוניה האמריקנית במזרח התיכון נראה כהולך וחולף. צריך להטמיע זאת וללמוד להתנהג בהתאם. כדאי לא להשליך תקוות יתר על ארה״ב. גם אם הרפובליקנים יישארו בשלטון לארבע השנים הבאות (וגם זה לא יימשך לנצח), יכולתה של ארצות הברית לסייע ולא פחות מזה - רצונה בכך, פוחתים והולכים.
בשני העשורים הראשונים הקפידה ישראל על מדיניות ניטרלית במאבק הבין מעצמתי.
לאחר מלחמת ששת הימים, כשישראל הפכה למעצמה אזורית, התהדק הקשר עם ארצות הברית על רקע האינטרסים שלה, כחלק מהמלחמה הקרה.
לאחר מלחמת יום כיפור התלות הישראלית בארה״ב הלכה והתעצמה; ויכולת ההשפעה של ארצות הברית על ישראל חיזקה את מעמדה ונחיצותה של ארצות הברית בקרב מדינות העולם הערבי.
ההגמוניה האמריקאית והתלות בה עמדו ברקע כהנחת יסוד אסטרטגית, לכניסת ראש הממשלה, יצחק רבין, להסכמי אוסלו וכמעט גם להסכם עם הסורים. המדיניות הישראלית ממשיכה להתנהל על תשתית הנחות היסוד של ימי אוסלו הראשונים, שהלכו ונמוגו. מערכת הנסיבות והתנאים שעליהם בנה יצחק רבין את מגמת ההסדרים לא קיימת יותר. נוצרו כללים חדשים ו'משחק' חדש.
המשך הדיבורים על תהליך מדיני בעידן החדש, לא כל שכן כניסה ממשית לתהליך כזה - במיוחד במחירים הטריטוריאליים שהוא תובע מישראל - הוא איום קיומי.
ואלה שעדיין עוסקים ברעיון הברית הצבאית עם ארצות הברית, ראוי להם לחזור אל ספרו של יגאל אלון 'מסך של חול' (ראו תמונה משמאל) שם כתב אלון - עוד ב- 1959 - מענה לשאלה, אם תחוש ארצות הברית לעזרת ישראל, אם תותקף:
"התחוש ארצות הברית לעזרת ישראל במקרה שתותקף על ידי ברית המועצות? גם אם נניח אפשרות כזאת במציאות, הרי אין דבר זה תלוי בברית מובהקת, זו או אחרת.
במידה שארצות הברית תראה סכנה לענייניה בים התיכון (באשר חדירה סובייטית לישראל היא, אחרי הכל, חדירה לטבורו של המזרח התיכון) היא תחוש לעזרה גם ללא התחייבות מוקדמת על כך. אם היא לא תראה בכך סכנה לענייניה, יש להניח כי היא תעמוד מהצד גם אם תתחייב לעזור.
לפי שבנידון זה קובעים אינטרסים ולא חוזים רשמיים, קרוב לוודאי, שהיא תראה בהתקפה סובייטית על ישראל משום הפרת הסטטוס באזור ותגיב על כך, כאילו הותקפה בעלת בריתה.
אשר לתוקפנות ערבית מסתבר כי ארצות הברית תשאיר לעצמה יד פתוחה לפעולה או לאי פעולה, בהתאם לאופי המדיני של תוקפנות כזו; ואין הדבר תלוי בברית או בהתחייבות רשמית דווקא (אלון, 1968, ע' 155).
צריכים להעז לצאת ולפעול מחוץ לגבולות הוילה בג'ונגל
את פריצת הדרך של אורד וינגייט - שקרא ליציאה מהגדר כבשורה אופרטיבית, שהוציאה את כוח המגן העברי מגבולות גדרות היישובים, צריך להרחיב אל הרמה המדינית. די לאסטרטגיית ההתכנסות להגנה סביב חומות הגבול.
על אדמת אנגליה לא דרך פולש מאז נורמן הכובש מנורמנדי. מאז, אנגליה לא הפסיקה להלחם במרחבים שמחוץ לאנגליה. באוקינוסים וביבשות תבל. התיאטרון בלונדון ממשיך לשגשג בזכות חיילים בריטיים, שלא מפסיקים להלחם באפגניסטן, בעיראק, באפריקה...
זו דוקטרינה אחרת מזו המנוהלת בפועל על ידי יהודי הגטו, בציפייה שיניחו אותם בשלוותם, בתחומי המושב הצפופים, אליהם הם הולכים ומתכנסים בארץ ישראל.
אם הייתה ישראל מנצלת את הוואקום בסוריה לפני נחיתת הרוסים ונכנסת כשותף פעיל לקלחת, היא הייתה מרוויחה בזכות את היכולת להיות חלק ממעצבי המציאות העתידית באזור. כיוון שלא עשינו זאת, אפשרנו לאיראנים לכרוך טבעת חנק סביב צווארנו בזירה בינלאומית מנוכרת והולכת. כל מציאות שהייתה מתהווה בסוריה, אם היינו נוטלים חלק ב'משחק', הייתה טובה יותר מהנחיתות האסטרטגית שבא מצאנו את עצמנו בזירה זו.
ולסיום, חובה להשתחרר מדיבורי הסרק על מוסר ביחסים בינלאומיים!
עם ישראל המבקש לתפוס מחדש מקום בהיסטוריה, חייב לקבל על עצמו למצוא לו מרחבי נוכחות במאבקי העמים. כאן צריכים לשחרר את עם ישראל מן האמונה התמימה, שמאבקי העמים סובבים סביב ענייני מוסר.
דוד בן גוריון לא נחלץ לטובת הכורדים של ברזאני מתוך דחף מוסרי. הוא ניצל את מצוקת הכורדים כדי לממש הזדמנות למעורבות בחיכוך; ובתוך כך להיות שותף לבריתות אינטרסים במאבקי העמים. הסיפור המוסרי הוא האמתלא. כך היה גם בעידן התנ״ך. לשוב להיסטוריה פירושו לשוב למאבקים ב'עולם האמתי' ולהשתחרר מאגדות יהודיות-נוצריות על סידור עולם מוסרי.
מסביבנו מתבצע שינוי יזום של המפה הדמוגרפית באמצעות הרג, גירוש ושינוי כפוי של הרכב האוכלוסייה. בשיגעון הזה, מי שלא טורף נטרף. על כן, אני מאמין שהשתחררות מאשליות מוסריות במדיניות חוץ, היא בסופו של דבר צורך מוסרי.
או במילים אחרות: לא מוסרי להיכנס למשחק מאבקי העמים בהתמסרות לפנטזיות מוסריות!
