[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לאוסף המאמרים אודות 'הרתעה', לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 18 באוקטובר 2020
המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...
מאמר זה הוא ראשון בסדרה של שלושה מאמרים:
* * *
נדמה לי שאין מילה שגורה יותר מ'הרתעה' בז׳רגון של השיח הביטחוני במדינת ישראל. האם השימוש בה עוזר לנו להבין מה מצבנו בצורה טובה יותר או שמא זאת חלופה נוחה לעצלנות מחשבתית?
מטרת הסדרה להראות, עד כמה השיח הקלישאתי אודות ההרתעה, משרת טשטוש במקום חידוד; ומונע יכולת לערוך ויכוח בנושאים ביטחוניים. למען הסר ספק, אין המטרה להוכיח שאלימות אינה נדרשת, או שלעוצמה הישראלית אין חשיבות רבה, כי אם לעורר קצת מחשבה; ובעיקר, להבין שכאשר אומרים לנו הרתעה, הרתעה, הרתעה בעצם מתכוונים, שאין משהו אחר לומר.
[להרחבת המושג: 'הרתעה', לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן]
הראשון שהגדיר את המשמעות של הרתעה היה תומאס שלינג (פרופסור למתמטיקה, מומחה בתורת המשחקים, זוכה פרס נובל) במאמרים שהובילו לספרו חימוש והשפעה. הספר פורסם ב-1966 והיה בסיס תאורטי לאסטרטגיה האמריקאית במלחמת וייטנאם, שהסתיימה בכישלון. כמובן שמושג ההרתעה היה שם לפני כן, שלינג לא המציא אותו, אבל עשה סדר בפרוש המושגים.
מהי הרתעה? לגרום למישהו לחשוש במידה כזו, שתביא אותו להימנע מלעשות פעולה שאותה הוא מעוניין לעשות. קרי, המונח הרתעה מתייחס רק למי שעוד לא עשה פעולה.
שלינג הפריד בין לגרום למישהו:
- להימנע מנקיטת פעולה;
- לבין לעצור פעולה שהתחילה;
- או לסגת מפעולה שכבר ביצע.
בישראל המונח הופיע כחלק מתפיסת הביטחון של דוד בן-גוריון שתורגמה למשולש הקדוש הרתעה - התרעה - הכרעה.
בראשית ימי המדינה, האיום המרכזי על קיומה של המדינה, היה מלחמה כוללת של ברית מדינות ערב. תחת המציאות הזאת המדינה הייתה צריכה לצמוח.
כדי לקצר, ההרתעה שיקפה רצון ישראלי לגרום למנהיגי מדינות ערב, להימנע מיציאה למלחמה נגדה, כדי לאפשר לישראל התבססות, לקלוט עולים כדי להבטיח את המאזן הדמוגרפי ולצמוח כלכלית. זה שיקף הנחה, שמנהיגי ערב מעוניינים בסיבוב שני, לאור הכישלון שלהם להשמיד את ישראל בסיבוב הראשון.
בעשור הראשון, זה לא היה יותר מאשר משאלת לב. כך שאמנם מדינות ערב נמנעו ממלחמה עם ישראל, אבל קשה להעריך עד כמה ההרתעה של ישראל הייתה גורם לכך, או שהרצון האמיתי מלכתחילה היה נמוך.
[להרחבת המושג: 'התרעה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]
אבל כבר בשנותיה הראשונות של המדינה, המונח הרתעה שירת צידוק לפעולות צבאיות שונות.
מראשיתה של המדינה, טרור היה בשפע. הטרור מרצועת עזה היה בעידודה של מצרים, זה מהגדה היה ספורדי יותר. את ישראל זה הוביל לביצוע פעולות תגמול, שמטרתן הייתה יצירת הרתעה מפני ביצוע פעולות טרור. כפי שבא לידי ביטוי בדבריו של משה דיין:
"הצבא והמשטרה אינם יכולים לגונן על כל מתיישב יהודי…..אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה לישוב הערבי, לצבא הערבי, לממשלות הערביות, לשלמו. יכולים אנו להבטיח, כי מפקדי הצבא יבכרו הגשמה קפדנית של התחייבויותיהם בשמירת הגבול על-פני כישלונם בהתנגשות עם יחידותינו. בידינו לגרום לוויתור הממשלות הערביות על 'מדיניות של כוח' כלפי ישראל"
לפעולות התגמול היו למעשה מספר מטרות הרתעתיות:
לחזק את ההרתעה האסטרטגית של ישראל; ובכך, למנוע משליטי ערב לצאת למלחמה, על-ידי הפגנת העליונות הצבאית שלה (ואולי לחזק את הביטחון העצמי שלנו כמי שיכולים לשרוד).
בנוסף, להרתיע את השליטים שלא לעודד את פעולות טרור נגד ישראל; רצון להשפיע על האוכלוסייה המקומית ומנהיגים מקומיים (מוכתרים וכו') לפעול כנגד טרור שיוצא מהכפרים; עידוד של מפקדים בצבאות ערב למנוע פעולות שכאלו. שלינג מגדיר את זה כאכיפה. קרי, ע"י ענישה קולקטיבית נניע אנשים לפעול כנגד פעולות שמביאות לענישה קולקטיבית. אבל יותר מכל זה אפשר להסביר את הגישה הציונית האקטיבית, הגורסת התקפיות ולא מגננה גלותית:
"פעולות התגמול הן השיטה היחידה שהוכיחה את עצמה כיעילה, לא כמוצדקת ומוסרית, אלא כיעילה. כאשר ערבים מניחים מוקשים אצלנו, אם אנחנו מנסים לחפש את אותו ערבי, הרי אין לזה ערך. אך אם מרגיזים את הכפר הקרוב על הנשים והטף, הרי מתעורר הציבור שם, ועל-ידי זה מתעוררת גם הממשלה המצרית והעבר-ירדנית למנוע מקרים כאלה….שיטת העונשים הקולקטיבית הוכיחה את עצמה לפי שעה כיעילה…אין שיטות אחרות יעילות" (דיין 1950)
בפועל פעולות התגמול לא הוכיחו את עצמן כיעילות, הטרור לא פסק, וזה הביא לכך שפעולות התגמול הפכו להיות רחבות היקף. כאשר חלפו השנים וחוסר היעילות נראה לעיני כל, נדרש הממסד הצבאי לטיעון חדש: אלמלא פעולות התגמול המצב היה גרוע בהרבה. סביר להניח שיש בזה משהו, אך כמובן שלא ניתן להוכיח כך או אחרת.
הנה דוגמאות:
- "בהעדר פשיטות התגמול היה המצב גרוע פי כמה ומגיע לתוהו ובוהו ממש. סביבתנו הערבית אכולת שנאה במידה כזו….שרק מעשי תגמול נמרצים, הציבו תריסים בפני נחשולי התפרעות שהיו מציפים את אזורי הספר ומביאים את בטחון המדינה לידי מפולת גמורה" (דיין 1954)
- "גם עונשים לרוצחים, אינם מפסיקים מעשי רצח, אבל אילו לא נענש שום רוצח, הייתה הרצועה מותרת והמוני אנשים היו נרצחים. אין תגמול מפסיק התקפות לחלוטין, אבל הוא מרתיע רבים, ככל עונש. ומי יודע כמה חיים הוצלו הודות למעשי תגמול אלו" (בן-גוריון 1954)
[בתמונה: דוד בן-גוריון על תפקידו של צה"ל. צילום: דוד אלדן, לע"מ]
אנחנו יכולים לראות את הטיעונים הללו גם בגרסה המודרנית שלהם, לגבי הריסת בתי מחבלים, החמרת ענישה על זריקות אבנים וכדומה. למרות שהספק לגבי תקפות הטיעונים הללו רב יותר משהיה, כיוון שקיימים מחקרים בתחום הענישה הפלילית ועבודה שנערכה בצה"ל על יעילות הריסת בתים. עדיין, קשה להתמודד בצורה רציונלית, עם הרגשות שעומדים מאחורי הטיעונים הללו, בפרט שפעמים רבות יש תחושה שחייבים לעשות משהו, וזה הדבר היחיד שניתן לעשותו.
[לאוסף המאמרים אודות 'הרתעה', לחצו כאן]
צדקו בן גוריון ודיין בזמנם. הדבר נכון באופן נצחי. מי שלמד תורת הענישה יודע שהרתעה ומניעה הם חלקו העיקאי דל העונש, לצד שיקום ונקמה שתופסים מקום שולי יותר.