[התמונה: דיין, דדו ובר לב בחמ"ל, במהלך מלחמת יום כיפור. צילום: דובר צה"ל]
[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]
תת אלוף אמציה חן (פצי) היה מפקד אוגדה. לאחר שחרורו ב- 1991, מונה במילואים כאחראי על הפקת לקחים בצה"ל.
* * *
מאמרי הקודם: 'מלחמת יום כיפור - זווית אחרת', התמקד באפקטיביות אם בכלל של ה"מכה המקדימה", ומידת השפעתה על תוצאותיה במימד הצבאי, של מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973.
כבר במהלך כתיבת המאמר, ולאחר שיח שקיימתי עם כמה מחברי - אבירישחקים ולוחמי יבשה. נוצרה לנגד עיני תמונה שונה, השומטת חלקים ניכרים מהמיתוס, שהפך ל"ראה וקדש" אחרי מלחמת יום הכיפורים - וחמור מזה, בראייתו כחליף ללקחיה.
[למאמרו של תא"ל אמציה חן: 'מלחמת יום כיפור - זווית אחרת', לחצו כאן]
כידוע , שעות ספורות לפני צום הכיפורים. התקיים דיון במשרדה של גולדה מאיר ז"ל, שבו דדו ובעיקר בני פלד ז"ל(ראו תמונה משמאל), ביקשו את אישורה לתקוף מידית את המערך המצרי והסורי (כ"מכה מקדימה").
על אף ה'כמעט וודאות' שהמלחמה בשער, דחתה גולדה את הבקשה. זאת, בנימוק שהבטיחה/ ואו התחייבה בפני הנרי קיסינג'ר שר החוץ של ארה"ב, כי ישראל לא תפתח ראשונה במלחמה.
[תמונתו של האלוף בני פלד משמאל באדיבות בטאון חיל האוויר]
שלא נתבלבל, אין בלבי טענה - אפילו לא דמויי טענה - כנגד שיקול דעתה של ראש הממשלה. אלא שעצם הדיון לקבלת אישור, מוכיח כי המטכ"ל על אלופיו והעומד בראשם, לא היו מודעים להתחייבות שנתנה גולדה. זאת, למרות חשיבותה המכרעת, לאופני הכנתו של צה"ל למלחמה שבפתח...
מה גם, שאותה התחייבות עמדה בסתירה לקוד הביטחון הלאומי, נוסח דוד בן גוריון ב- 1952 שקבע: כי נוכח אויב המתכוון בטווח הנראה לעין, לצאת למלחמה. חייב הדרג המדיני והצבאי כאחד, לצאת למלחמה מקדימה, כשהברירה בידו. לקבוע את העיתוי, המקום, ושיטת הפעלת הכוחות. המהווים ל"תוקף המפתיע", מכפיל כוח ומקזז חובבנות, שוות ערך לתוספת עוצמה, בסדר גודל של עוצבות. בהתניה: שהמלחמה תתנהל בשטח האויב, תסתיים מהר כשנתן, ובהכרעה נקודתית ברורה.
מכל מקום וסיבה, אין ספק כי בחירתה של גולדה לקיים את התחייבותה. הייתה כשרה ועניינית, לו גם עמדה בסתירה לקוד הביטחון הלאומי; וכמובן, אילו דווחה למטכ"ל מבעוד זמן. אלא שלרוע המזל, דווקא בדיון גורלי שכזה, עמד מולה רמטכ"ל. שמאז מונה, שכח או שלא ידע מתי וכיצד להכין כהלכה את הגייסות להגנת סיני ורמת הגולן. מה גם שהתעלם מחובתו המקצועית, להעמיד כנגד השיקול המדיני. את עלויות ה"התאפקות" אותם ישלם צה"ל, באלפי הרוגים, פצועים בכפולות, ובאבדן מטוסים, טנקים, ואמצעי לחימה אחרים.
[להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]
נעילה
הגיע הזמן אחרי 46 שנים, לראות כמשוללת יסוד את ההצבעה על אמ"ן והעומד בראשו (אלי זעירא), כאילו הם אלה, שאפשרו את שליטתו של הכאוס במלחמת יום הכיפורים. מה שהסיט את הדעת הלאומית מסיבות האמת, ובראשם, שליטת החובבנות ודחיקת המקצוענות, בדרג המדיני ובדרג הצבאי. הן בפני עצמם, קל וחומר ביחסי הגומלין בין השתיים - לעת חירום ומלחמה.
ללא ספק, מדובר בפגע רע שהשריש שורשיו עמוק, עמוק מדי. החוזר על עצמו ממלחמה לזו שבאה אחריה. בזכות המיתוסים, שהופרחו אחרי מלחמת יום הכיפורים, באין עוצר ומעצור יעיל לסיכולם.
שווה לשיח בכך!
אני מתפלא שרק עכשיו את "מגלה" את השיקולים הפוליטיים שמאחורי ההמנעות ממכת מנע, הידועה בציבור מאז תום המלחמה (פרסמתי בכתבה ב"ידיעות" לפני שנים רבות). מטוסי חי"כ אכן החלו להריץ את הגלגלים על המסלול כבר בשעה 11:00, אך על פי הוראת משה דיין הוחזרו לדירים..).הבישול הפוליטי אכן התבצע בין גולדה וקיסינגר שאיים שארהב לא תתמוך בישראל ולא תספק סיוע צבאי במידה ותתקוף ראשונה, וגולדה גם נסמכה על הבטחותו של דיין ש"הסדיר יבלום" (ראה ספרו של עמנואל סאקל).
אבל כול זה אינו פוטר את אחריותו של הרמטכל למחדל פתיחת המלחמה. כי ידע גם ידע בוודאות מוחלטת לפחות 30 שעות קודם על שעת ה-ש, ויכול היה או להסיר את הדרגות (להתפטר) או להכניס לפחות את הצבא הסדיר והקבע לכוננות עליונה כולל קידום "שובך יונים" ולהכין את "קו ברלב" ליעודו! וודאי שלא לאפשר מצב בו חילי חטיבה המילואים הירושלמית משחקים שש בש על גדות התעלה וגורודיש בכלל נעלם..ועוד.. ועל כך שילם במישרתו ובצדק!
על שר הביטחון אני בכלל מוותר..
אמציה צודק.
חובבנות וחוסר מיקצוענות של הפיקוד הבכיר בראשות הרמטכ"לים ושל ממשלות ישראל ברשות ראש הממשלה ושרי הבטחון.
זאת כאשר כל הנתונים מונחים על השולחן.
זה היה המצב אז וזה הוא המצב היום.